19/07/2023
פסיכותרפיה פסיכודינמית באמצעות שיחות בגישת מיזוג-אופקים 𝐇𝐅𝐓
היא שיטה טיפולית שאני פיתחתי. שיטה שהתפתחה תוך שזירה בין מחקר אקדמי, רקע והיכרות עמוקה עם גישות טיפוליות מוכרות ומגוונות, לימוד והתנסות בפסיכולוגיה בודהיסטית ומדיטצייה כמו גם ההתנסות האישית שלי הן כמטפל והן כאדם בחיי היומיום.
ביסוד הגישה הטיפולית עומדת ההבנה כי אירועי חיים, בפני עצמם, אינם הגורם המכריע, אלא הפרשנות המוצמדת אליהם או המשמעות המיוחסת, בין אם מדובר במחשבה ובין אם באופן רגשי.
בטיפול שמטרתו שינוי הפרשנות והיחס, נדרש מהמטפל ליצור השפעה רגשית חווייתית משמעותית וזאת בתוך אווירה של אמון ואמפתיה בין המטפל והמטופל. אווירה המתאפשרת כאשר הטיפול ומטרתו עומדים לנגד עיניהם והם מגלים בו עניין משותף, ומצליחים לעבוד בשיתוף פעולה ליצירת קשר טיפולי המבוסס על פתיחות הדדית.
שיחות הן האמצעי הטיפולי איתו אני עובד. לעיתים נראה כי יש בשיחה עצמה או בסיפור מעשה כדי לשנות את מצב הרוח הרגעי, אך לאמיתו של דבר בכל פעם שמדברים, חושבים, נזכרים או מספרים סיפור, מתעוררת גם חוויה גופנית בדיוק באופן בו מתעוררת חוויה גופנית בחשיפה לריחות, רעשים או במהלך חלום.
המושג מיזוג-אופקים מתייחס לתהליך החיבור בין הבנת המטופל את חוויותיו האישיות לבין הבנתו של המטפל, וכתוצאה מכך נוצרת פרספקטיבה משותפת רחבה ולכן, המפגש בין אופק המטפל לבין אופק המטופל מאפשרים תהליך של מיזוג אופקים ושינוי.
על-מנת לאפשר שיחה שכזו, ראשית על המטפל (עלי), למרות יכולותיו האבחנתיות, להשהות אותן, משום שיש בהם את התכונה לייחס סיבות פסיכולוגיות לטענות ולסיפורים המועלים על-ידי בן השיח (המטופל/ת). ללא "ההטיה הפסיכולוגית" מתאפשר למטפל להתערות, ככל שביכולתו, בסיפורי החוויה של המטופל ובמידת הזדהות גבוהה ככל שבאפשרותו. זאת אומרת, לנסות ולדמיין נוכחות אישית באירועים המסופרים.
השימוש בדימיוּן הוא אמצעי מרכזי. במידה מסוימת הדבר דומה למושג Reverie המוזכר בחלק מהספרות הפסיכואנליטית, אך בגישת מיזוג-אופקים אינו מהווה כלי אנליטי/פרשני, זאת אומרת, אינו מהווה אמצעי לנסות להבין באמצעים פסיכולוגיים מדוע בן-השיח (המטופל) חושב כפי שהוא חושב או פועל כפי שהוא פועל.
בשיחות אני מבקש מהמטופל לנסות להיזכר באירוע ולספר, ואז החוויות עולות. כאשר חוויות עולות, אפשר לראות אותן ולחוש אותן, אפשר להבין אותן בצורה חדשה. החוויה אינה עולה בבדידות, כפי שקורה כשאדם בגפו, חושב את מחשבותיו, זה קורה ביחד איתי, בתוך הטיפול. כשהמטופל מספר את סיפורו, אני, באמצעות הדימיוּן, יכול לנסות ולהיות "שם" ככל יכולתי ולחוות בעצמי. הדבר אינו אומר זהות בחוויה, משום שזו החוויה שלי ואיתה עולות תחושות מחשבות והבנות כפי שראיתי וחוויתי בעיני רוחי.
אני משתף את המטופל במה שראיתי בעיני רוחי וכשהדבר הזה קורה מתאפשר השינוי: ראשית, משום שהמטופל יודע שאני "איתו", ושנית, יש אפשרות שיעלה סיפור אלטרנטיבי רחב יותר, פתח למיזוג-אופקים, פתח לשינוי עמדות, יחס ורגש כלפי דברים ואירועים בחיי המטופל. בזה כוחו וייחודו של טיפול בשיטת מיזוג-אופקים.
בפגישה איתי נוצרת חוויה טיפולית אינטימית. יש בה אמפתיה אבל לא רק, יש בה שותפות גורל, למרות שאנו יכולים להיות שונים בכל מיני מובנים, הייסוד הוא שנינו בני אדם. הנושא שלנגד עינינו הוא משותף, שנינו מעוניינים לעזור באותו עניין, בעניין בו המטופל מתעניין, בעניין בו המטופל רואה את הבעיה ומרגיש את הצורך בשינוי. משם אנחנו מתחילים ומשם מתקדמים.
בגישה והשיטה בה אני מטפל, נדרשת בין פגישה לשתיים להיכרות, הבנת הנושא העומד על הפרק והתחלת בניית חוויה אמפתית, בטוחה ותומכת עבור הפונה, כך שיוכל לשתף אותי בסיפור שלו במידה רבה ככל שיוכל. בסיום פגישות ההיכרות, לעיתים נדרש חלון זמן בן מספר ימים בו גם אני וגם הפונה צריכים לבחון האם נוצרה תשתית לקשר טיפולי שיניב תוצאות מקדמות עבור הפונה. והיה ושנינו מגיעים למסקנה חיובית, ימשכו המפגשים.
בהתאם לנושא שעל הפרק, לעיתים תוגדר מראש מטרה ומספר המפגשים אך גם במקרה כזה הדבר דינאמי ויכול להשתנות תוך כדי הטיפול.
לכל פגישה עם מטופל, אני מאפשר מרחב של זמן, (אין הגבלה ל45 דקות) וגם מרווח בין פגישה לפגישה. ולכן, מטופלים אינם פוגשים במטופלים אחרים וגם מספר המטופלים שאני יכול לקבל לטיפול אינו גדול. צורת עבודה זו מאפשרת לי "להשקיע" יותר זמן ותשומת לב לכל מטופל.
אני מבקש מהמטופלים רשות להקליט את השיחות. יש בהקלטה מידע רב שאינו נקלט בזמן אמת ורק האזנה להקלטה מאפשרת לשמוע, לראות ולהבין אם היה משהו ש"הושמט" מתשומת הלב בפגישה עצמה. כך שלמעשה, על כל פגישה של כשעה אני עובד לפחות שעה נוספת. בסיום ההאזנה להקלטה והפקת "הלקחים", ההקלטה נמחקת.
