09/10/2024
עשרות של שיחות עם חברים ליחידת המילואים, הביאו אותי לטקסט הזה.
חלק מהחומרים כאן שלהם, חלקם שלי.
זאת הזדמנות עבורי להודות למשפחה המדהימה שלי, הבת זוג המופלאה שלי והילדה האהובה שלי שעומדים איתנים מאחוריי במהלך שנת המילואים האחרונה, וממשיכים לעמוד❤️
תודה שיש אתכם.
הטקסט מוקדש לאחיי ואחיותיי למדי המילואים.
------------למילואימניק הטוב דיו-------------
אתה חוזר הביתה, את הנעליים הורדת ליד הדלת.
ארוחת הערב, וההרדמות, הכל הסתיים, אתם נשארים רק אתם, הזוג של הבית שרוע על הספה.
היא מספרת איך עבר עליה היום ומתעניינת בשלך. אתה ממלמל איזו תשובה ומנסה להסיט את הזרקור ממך אליה. מכאן ואילך אתה בעיקר מהמהם, מנסה לעמוד בקצב ולהקשיב, אולי להצליח להתעניין ואולי לא.
אתה רוצה רק לראות סרט או סדרה או במקרה הטוב לקרוא ספר.. אתה לא רוצה לדבר, לא איתה ולא עם אף אחד.
זה אולי מעליב אותה, או מדאיג (אם יש לה גישה טיפולית) אבל לך אין ממש כוח להסביר מה קורה איתך. כי זה לא שאתה מנוכר או אדיש אליה, פשוט אין לך כוח. לכלום.
לא לשמוע מה עבר עליה, לא לספר מה עבר עליך, ולא להסביר את הריחוק או האדישות שלך.
יש משהו מתעתע בנוכחות שלך, אתה מבין את זה לאט לאט.. אתה נמצא בגופך בבית, אבל הנפש נשארה מאחור. בנשקייה, או במושב של ההאמר, כמו איזה ג'ט-לג פנימי כזה. והיא תסתנכרן עם עצמה מחדש מחר בבוקר או כשתחזור שוב למילואים, לחבר'ה, לאבק.
והאמת היא - שזה בסדר.
וגם - שאתה לא לבד בזה.
כי במעבר בין העולמות, לוקח זמן להסתגל לעולם של הבית. מעבר בין עולמות זה אקט שמצריך זמן הסתגלות, תמיד.
אף אחד לא כועס על ההוא שיש לו דגלי תפילה טיבטים במרפסת.. מבינים אותו. ייקח זמן אבל מתי שהוא הם יירדו, ויוחלפו בשרשרת לדים מאיקאה.
זה בסדר,
אתה בסדר.
קח את הזמן לנחות.
תנו לו זמן לנחות.
----------‐----------------------
אתה תוך כדי נסיעה, אומר לעצמך בראש "לא לשכוח לעשות טסט לאוטו, לשלם את הקנס, ולהזמין טכנאי לתריסים" מקווה שזה ייחרט באיזה דופן בתוך המוח, לפחות עד שתגיע ליעד.
אתה זוכר חלק ושוכח חלק. כבר תקופה ארוכה.
אתה שוכח דברים, הם פשוט מחליקים לך בין האצבעות.
לפעמים זה נסבל ולפעמים לא.
לפעמים יש לך גיבוי ולפעמים אין, זה רק אתה והחיים שלך.
זה כמו לעשות ג'אגלינג עם שקיות מים בעצימת עיניים.
אתה מקווה לטוב כל הזמן, יודע שמתישהו משהו יתפספס, ורק מקווה שזה לא יתפוצץ חזק מדי, כי בדיוק נשבר המגב.
קרן הסיוע שלחה לך הודעה שפנייתך נדחתה כי היא לא עמדה בקריטריונים.. צודקים. למה שהם ישלמו את הקנס שקיבלת כשהחנית באדום לבן באשקלון, כשעצרתם לקנות באגט שניצל בדרך חזרה ממשימה?!
פאק!
שכחת לשלוח ללקוח את המסמכים שהוא ביקש.. הוא אמפטי ואומר את המשפט המעצבן והכואב ביותר "אולי זה לא זמן טוב עבורך להחזיק את הכל. הכי מובן בעולם שהמילואים תופסים את מלוא הקשב כרגע"
בן זונה...
צודק.
אבל אתה כל כך לא רוצה להאמין לו, כל כך רוצה להחזיק הכל. לא לאכזב באף חזית, לייצר עוד הכנסה ולעבוד במקביל למילואים, כי איכשהו המענקים לא שיפרו את מצבך. איכשהו אתה משלם מחירים אישיים, ואומר לעצמך שזה זמני. שאחרי הסבב הקרוב אתה מעמיד חזרה את העסק על הרגליים, אתה מפצה את אשתך בחופשה בחו"ל של שבוע לפחות, אתה אוסף את הילדה מהגן 7 ימים בשבוע!
מה שצריך.
אתה תפצה את כולם, מבטיח. אתה תתקן את הכל...
והאמת היא ש- אתה לא יכול להחזיק את הכל.
יותר מזה - אסור שתחזיק את הכל, כי אז כולם ישלמו מחירים.
בשביל זה יש אנשים מסביבך..
פשוט גם להם קשה לתמוך בך לאורך זמן.. גם זה מובן.
אתה לא צריך לפצות, אתה בסדר כמו שאתה.
קבל את עצמך כמו אישה בחודש שמיני שמתנצלת בחצי חיוך בפני הקופאי ואומרת שיש לה טפשת הריון קלה, כשהיא שוכחת את הקוד לאשראי... ככה גם אתה.
יש לך טפשת מילואים קלה וזה בסדר :-)
אפשר לבקש מאנשים מסביב שיעזרו, ואפשר גם לתת לעצמך לא להגיע להכל ולנשום לתוך חוסר המושלמות הזו.
----------‐----------------------
בשביעי לעשירי עשית חודשיים מילואים ושוחררת.
זה מבאס אבל אתה מבין שוואלה, כרגע לא צריך אותך שם.. אולי בבית ובעבודה יותר צריכים אותך, ואולי.. כל מיני אולי...
אתה שומע בחדשות שהקפיצו המון כוחות מילואים צפונה, פותח את הקבוצת וואטספ של הגדוד ו - דממת טלחוט.
אתה חושש להיות זה ששואל שאלת קיטבג, אז אתה משחרר את הפלאפון.. אם הם רוצים שיתקשרו. אתה מוכן.
קבעת לשבת עם חבר בחמישי בערב, פתחו בר חדש בירושלים ויש השקה של התפריט.
הוא מבטל לך, "אני עולה צפונה אחי" הוא כותב "הקפיצו אתכם גם??" ... דממת אלחוט.
אחרי שעה אתה עונה "לא אחי, סתם גדוד של חפשני"ם.. אחי מלחמה הבאה אני מצטרף אליכם" והוא מגיב באימוג'י של חיוך.
בול בבטן, תחושת האשמה שמתערבבת עם פגיעה באגו, קנאה, ומעין חשש שמישהו ברחוב פתאום יצעק עליך "מה אתה עושה כאן???? צא ותלחם כמו גבר!!! אנשים מתים בשבילך ואתה יוצא להשקה של בר חדש??"
אז אתה משנה את התמונת פרופיל, ההיא שתפסו זווית טובה שלך מכין קפה בשטחי כינוס.. כמו איזו הודאה באשמה באופן עקיף שכזה.
האמת היא שזה באמת לא קל..
לא קל להיות גבר בשנה האחרונה..
לא התכוננת לזה ופתאום נוחתה עליך מבין דפי ההיסטוריה הגברית שריון וחרב אבירים.. וקדימה לקרב.
אבל במציאות לא צריך את כל האבירים. אפילו עדיף שחלק משמעותי יישארו בבית, שיחזיקו את הכלכלה והשפיות הלאומית, או שסתם יהיו באיזה stand by, ובאמת שזה בסדר.
אם אתה רוצה לעשות משהו עם התחושות האלו, תרשום לחבר שהוקפץ עכשיו צפונה "אחי, איך אני יכול לעזור לך עם דברים שהשארת בבית?"
זה חבר אמיתי.
----------‐----------------------
אתה כועס על אשתך, הלכתם לישון כועסים, קמתם מרוחקים. אתה לא זוכר מי התחיל, משום מה אתה מאמין שזאת היא שהתחילה, אבל גם מבין שאתה מתלקח הרבה יותר מהר מבעבר. אתה מתלקח מהר ונכבה לאט, זה לא מתכון טוב לחזרה לשגרה.
כי זה לא רק היא.
הבוס שלך משגע אותך. הוא כאילו שכח שחזרת ממילואים, ואתה מרחק נשימה מלהתפטר. כרגע אתה מתאפק כי משום מה זה מרגיש לך פזיז.
בכביש כולם חותכים ונדחפים, וגם אתה, כי כוסאמא של כולם, נוהגים כמו חארות.
שבתות אצל ההורים שלך זה בלתי נסבל, אין לך כוח לשאלות שלהם וגם לא לוויכוחים פוליטיים. הזוי לך לשמוע את אבא שלך שכף רגלו לא חצתה מפתן של בית ברפיח, מרצה בהתלהבות על הדרך הנכונה לנצח את חמאס, ואיך צה"ל מתחילת המלחמה נלחם כאילו אנחנו בשישי לעשירי..
ולפעמים בא לך פשוט לשבור איזה משהו, אולי צלחת, אולי יד של מישהו, ופשוט לברוח לאיזה מקום שקט, ליער או לחוף ושכולם יעזבו אותך בשקט. כולל הצמד שלך מהמילואים שהתקשר אתמול לשאול אם אתה חוזר בסבב הקרוב. מה הוא פותח עיניים שאתה כולה חודש וחצי בבית?!
אתה מבין שעובר עליך משהו..
אתה מפחד פתאום שאתה פוסט טראומטי, רק שלא חטפת פוסט טראומה...שיט. ככה זה נראה?...
והאמת היא ש - זה ממש טבעי מה שעובר עליך, מה שאתה מרגיש.
אני לא יודע אם אתה חווה פוסט טראומה, אבל מה שבטוח זה שכל אדם עם לב פועם ירגיש דברים דומים למה שאתה מרגיש.
דיברנו על מעברים, נכון?
אז תחשוב רגע על בן אדם שעובר בין שתי מדינות כל חודש, מדינות קבועות. בכל מדינה נוהגים בצד אחר של הכביש, באחת נוהגים בצד ימין ובשנייה בצד שמאל.
מה אתה חושב, שהוא לא יעשה תאונת דרכים מתישהו?
זה מבלבל, המעברים התכופים, זה שהמלחמה לא באמת נגמרת גם כשהמדים שלך בכביסה, זה שאתה מרגיש לא נעים מאלו שתופסים עכשיו כוננות כשאתה בבית, זה שאתה מרגיש שאף אחד כבר לא סופר את זה שאתה במילואים..
זה מבלבל ומייצר הרבה מתח פנימי..
וזה בסדר שאתה כועס ומתלקח.
להחזיק נשק ולהיות במוכנות לתקוף, זה מצב שמכניס הרבה אגרסיביות למערכת הפנימית. ולאן לדעתך כל האגרסיביות הזו הולכת כשאתה מזדכה על הנשק או סתם חוזר הביתה לסופ"ש?
אל תלקה את עצמך.
תבקש סליחה ותסביר שאתה מתמודד עם הרבה מתח פנימי, ושיכול להיות שאתה תתלקח מדי פעם, ומה שיעזור לך זה פשוט שיקבלו את זה בהבנה ושלא ייכנסו איתך לריב, שלא ייתלקחו עליך בחזרה.
ורוב הסיכויים שזה יעבור אחי.
אם תיהיה סלחן לעצמך, אם תנסה להסביר לסביבה או לפחות לבקש מהסביבה שלך שיכילו את מה שעובר עליך.
שיבינו שאתה משלם מחיר אישי, גם אם אתה לא שוכב מתחת ל3 מטר אדמה, שיש מחירים שאלו שנשארו בחיים משלמים.
וזה בסדר,
אתה בסדר,
אתה תיהיה בסדר,
אתה לא לבד בזה.
ואתה גיבור, באמת.
באמת, באמת.
