10/01/2025
יום הרופא.ה הישראלי.ת 2025
אני אפילו לא בטוח למי אני צריך להגיד תודה, אבל למישהו מגיע.
בשנת 1988, חודשים בודדים לפני סוף השירות הסדיר שלי ולפני הקבע, מישהו ביחידה שלי החליט שאני אלך לקורס חובשים. למה? לא יודע. סיכוי גבוה שזה היה כדי ׳למלא את הזמן׳ עד לפעילות המבצעית הבאה. בטח לא משהו מאוד עמוק.
ההחלטה האקראית הזו שינתה את חיי לעד.
אחרי שלושה ימים בקורס חובשים, הרגשתי שהשמיים מתבהרים וקרן שמש פוגעת בי בחזה, ונחתה עלי התודעה וההבנה שאני רוצה להיות רופא. אני בא מבית שבו למידה ואקדמיה הם שני ערכים ברורים ומשמעותיים. אבל, וזה אבל גדול, אני ממש לא הייתי בכיוון. בוגר גאה של מגמה גיאוגרפית בתיכון מקיף יהוד, בגרות עם ממוצע 7 בקושי. נראה היה שלימודים זה לא ממש באופק שלי. וחוץ מזה, רפואה לומדים רק בנים של.... ואצלנו במשפחה לא היו רופאים בכלל (וגם טפו טפו לא חולים). בקיצור, זה בא לי משום מקום. אבל ברגע שנכנסה הרפואה לחיי, הייתי מוכוון כמו טיל.
מקורס חובשים המשכתי ישר לקורס פארמדיקים (בשנת 1988 זה עדיין היה קורס במד״א בלבד, וטרם היה מקצוע של פארמדיק צה״לי), וכעבור כשלוש שנים נוספות של שירות קבע, להשלים בגרויות עד לקבלה המיוחלת לבתי ספר לרפואה בתל אביב ובבאר שבע.
היה לי ברור שאני בוחר ללמוד בבאר שבע, כי לא נראה לי מוזר מאד שמקבלים סטודנטים ללמוד רפואה מבלי שמדברים איתם ולו שיחה אחת בודדת (מאז, כל בתי הספר לרפואה משלבים ראיינות קבלה כחלק אינטגרלי מתהליך הסינון, אבל פעם היו ראיונות רק בב"ש).
בית ספר לרפואה בבאר שבע ובכלל אוניברסיטת בן גוריון היוו עבורי בית חם ושדה למידה משובחים. לא פחות. למדתי רפואה ולמדתי לאהוב אנשים, ובעיקר למדתי להיות מאוד צנוע במרחב הקדוש הזה שבין מטפל למטופל. מכל מה שאני שומע - בית הספר לרפואה בבאר שבע שומר כל השנים על רמה מקצועית גבוהה בשילוב של לימוד אנושי וחוויתי.
כיצד יראה מקצוע הרפואה בעתיד? כמובן שאיש לא יודע.
אפשר להיבהל מהסיכון האפשרי הטמון בכניסה של בינה מלאכותית לתחום, ומהשיבוש הצפוי באומנות הטיפול.
ואפשר גם לקוות שסוף סוף יוסרו מאתנו מטלות מיותרות לגמרי, שלא בשבילן למדנו והתמחנו כ12-15 שנים, מטלות כגון הקלדה, מילוי טפסים, הזמנת בדיקות, חיפוש מידע, כתיבת מרשמים, מתן אישורים ועוד, ויתפנה לנו הרבה יותר זמן לשיחה והכרות עם המטופלים. עד היום, ולמרות כל הכלים המתוחכמים, אין אמצעי אבחון טוב יותר מאנמנזה (תשאול רפואי) טובה, ולזה צריך זמן וסבלנות וקשב.
ייתכן שנהיה מיותרים בעתיד, אבל בינתיים אין תחליף למבט אנושי בעיניים, ומוכוונות מלאה לדברים הנאמרים בשיח שבין מטפל למטופל. אולי דווקא הטכנולוגיה תפנה לנו זמן לעשות את כל אלו. ואולי לא.
ובינתיים, 35 שנים אחרי הקבלה לבית ספר לרפואה, ואני עדיין מודה שוב ושוב על מזלי הטוב. אני לא יכול לדמיין את עצמי באף מקצוע אחר. אני מאחל לבנים שלי את אותה חווית שליחות וסיפוק ממשלח ידיהם, יהיה אשר יהיה.
ברכות לכל הרופאות והרופאים ותודה מיוחדת לכל הרופאות והרופאים בצבר רפואה.
יום הרופא.ה שמח!
רוני צבר צבר רפואה
