20/03/2021
תלמידה ומטופלת בשיטה משתפת רגשות אישיים
מאוהבת בכל העשיה הזאת. מרגישה תענוג אמיתי ועמוק, מההיכרות עם השיטה, האנשים, החומרים, עם עצמי בתוך התהליך. עם המילים , המופלאות והקסומות, האלה שהכרתי לראשונה בזמן הלימודים. - "חוזקות", "חזון" ,"משאבים", "פנומנולוגיה", "מצוי ורצוי".
כמו כן, יש בי שמחה ורטט מהמפגש, בשיעורים, עם המילים שהן המכרות הותיקות שלי - "ייעוד", "יצירה", "גולם", "פרפר" . מילים, בהן הייתי מרבה להשתמש בשיחה עם עצמי בבית, אך היו חסרים לי פרטנרים לשיחה. פתאום מצאתי את עצמי בקבוצה שלמה של אנשים שמדברים איתי באותן מילים, עם אותה המשמעות שעומדת מאחוריהן. אנשים שמדברים איתי באותה השפה. רק כל אחד במבטא שונה.
פעם, לפני שנים רבות, הייתי מרשה לעצמי רק להרגיש. ללא פרשנויות. אחר כך, המוח השתלט על הרגשות ותחם את הצבעים שבהם לתוך קו דק של מחשבה, שמצויר בעיפרון רגיל. ואם צבעתי, אז רק בעדינות, בצבעי עיפרון, שכל רגע יהיה אפשר למחוק ולשנות. הרגשתי את עצמי סקיצה. הרבה סקיצות. הרבה סקיצות מבלי להתחייב על אף אחת מהן. הייתי בין לבין. ממששת בזהירות. שלא לקחת אחריות על מילה שלא אוכל לעמוד בה. על הגדרה, שתהייה גדולה עלי.
בתהליך הלימודים גיליתי את המשמעות החדשה עבורי, של המושגים- "בחירה" ו "אחריות אישית". כמה נועם ובטחון יש בלקיחת אחריות על כל הרגשות והמעשים שלך. על החיים שלך. כמה מרגיעה התחושה שמשתלשלת לאט לאט לתוך הגוף שלי, של חוזק, של יכולת השפעה ממשית ומוחשית על החיים. מוחשית כמו היצירות שנשארו לי ביד אחרי השיעור. הקו הצר של עפרון ,בסקיצה, נפתח, ומתוכו זלגו צבעי גואש, של רגש, גועש.
אני מרשה לעצמי בטקסט שכתבתי להיות לא ברורה. להביא כתם של רגש במקום מחשבה מוגמרת. מרשה לעצמי לא לסיים רעיון, אלא להשאיר אותו פרום בקצוות. כי את המקום הפנימי שמאפשר זאת רכשתי בלימודים. וזו התחושה שאני רוצה להכיר לאחרים. לעזור להם לפתוח את הדלת למקום הזה. כי, כפי שאני מרגישה כעט, זה המקום של חופש. מקום של ליצור ולהיות יצירה. מקום בו הכל מתקבל בברכה. כמו שהוא. עם מילים חסרות, או קוים עודפים. הרי אלוהים לא עושה יצירות מוגמרות ותחומות עם מחשבה אחת ברורה שעומדת מאחוריהן. היצירות שלו תמיד שלם מתפתח.
ראיית העולם שלי התהפכה בשיעור הראשון, כאשר למדנו שההבדל בין תפיסות פסיכולוגיות ושיטת נוביצקי, הוא שבתפיסות פסיכולוגיות מרפאים את נפש האדם ובשיטת נוביצקי יוצאים מנקודת הנחה שהמטופל בריא. ושכל אחד הוא יצירתי, עוצמתי ושלם מתפתח. פתאום העולם שהקיף אותי, המלא בנחלים של כאב, שנאה ופחדים שחורים, בו טובעים האנשים , החולים, האבודים והחלשים , הפך להיות עולם בו האנשים בריאים , עוצמתיים, שיש להם את כל הכלים וכל החוזקות ויכולות להגשים את עצמם, ולנקות את הנחלים מהשחור. וככה גם אני. ומי שפונה אלי לעזרה, אין אני צריכה למשוך אותו מהביצה, אלה לעזור לו לגלות את החוזקות שבו בעזרתן הוא אצא בעצמו אל הקרקע היציבה והיבשה.
מרגישה הקלה גדולה. בוררת את המשאבים הצבעוניים שלי, אבני חן יקרות, שהתגלו בתוכי, שהתיישרו וגוהצו במהלך הלימודים שלנו: אני מדברת רגש! אני מחוברת לרוח ולחומר, אני ישרה, אני אקספרסיבית. אני עוצמתית, יצירתית ושלמה מתפתחת. כן! ומי היה מאמין-אני יכולה בעצמי, בלי אישור של אף אחד, לקחת החלטה ולעשות בחירה. כמה קסם יש בכלים האלה של השיטה, המאפשרים לחרוש את אדמת הנפש ולהוציא את המתחבא מתחת לפני השטח. לברור ולהפריד את עוצרות הטבע מהמזיקים. לבנות מהחומרים אשר התחבאו מתחת לאדמה את החזון והגשר אליו.
אחרי מפגש עם מטופלת, ביום ראשון בבוקר, הרגשתי, שטיפול, הוא תהליך של יצירה משותפת בין מטפל למטופל. בכאן ועכשיו. כמו הצגה טובה וקנה. אומרים שאומנויות הבמה שונים מסוגים אחרים של אומנויות בכך, שאת הציור או פסל , למשל, האומן עושה לבד , את תהליך היצירה הוא עובר בסטודיו. ומול הקהל הוא מציג את התוצאה. כך גם בכתיבה, סרט וכד. ואילו באומנויות הבמה, היצירה מתרחשת לעיני הקהל ממש. אף הצגה לא דומה להצגה אחרת. היא נוצרת יחד עם הקהל בכאן ועכשיו. בהשפעה הדדית אחד על השני. כך גם, בשבילי, הטיפול, האימון האישי, דרך יצירה, לפי שיטת נוביצקי.
