23/07/2023
כל הריון הסתיים בהפלה.
אין ממצא פתולוגי-ככה אמרו הרופאים.
היא בריאה.
גם הוא.
ובכל זאת ארבע הריונות הסתיימו תוך שלושה וחצי, ארבעה חודשים.
היא בוכה חרישית, ללא קול,
רק פניה משנות הבעה
מתמיהה לעצב, לשאלה.
אני מלטפת את ידה.
ליבי יוצא אליה.
אשה צעירה, יפהפיה, עובדת בהייטק, מגשימה את עצמה גם דרך בישול טבעוני מתוחכם.
בעלה יושב לידה, גם עיניו מאדימות.
ספרי לי עוד קצת-אני מבקשת.
היא שותקת, ממוללת את גדילי צעיפה.
- אנחנו מתעמקים ממש בטבעונות, היא מספרת.
- חקרנו שנתיים וחצי לפני ההריון הראשון מה שנינו צריכים לאכול כדי שהזרע יהיה משובח והילדים יצאו הכי חכמים ובריאים שאפשר, ממש התכוננו…
- עברנו את כל המומחים, איש לא מבין למה ההריונות לא מחזיקים.
בעלה לוקח את ידה ומנשק.
והג׳סטה הזאת כל כך מלאת אהבה ורוך וחמלה והכלה שאני שוב צריכה טישו.
- ספרו לי עוד.
אני מרגישה ששניהם
כל כך מיואשים, מותשים, אבודים,
כל כך חסרי אונים מול האבל
הזה שפוקד אותם שוב ושוב,
שכבר אין להם כח לספר.
הכל כבר נאמר.
אין ממצא פתולוגי.
היא ממשיכה לספר על עצמה ומשפט אחד מקפיץ אותי.
כמעט שלושה עשורים של הקשבה ואני כבר יודעת לזהות את זה בגוף.
אני יודעת שזאת כופסת הפנדורה ובתוכה התשובה.
היא מתנדבת עם נוער בסיכון.
- וואו, אני שואלת, מתי את מספיקה?
אני קולטת שבריר של הבעת מצוקה בפניה, ממש שניונת, אבל היא שם, ואני יודעת שאני בכיוון הנכון.
הדרך לרוב מתגלה בעצמה.
באופן מפתיע שפת גופה מתרחקת ממנו ומתכנסת עוד יותר בתוך עצמה ואני מבקשת שלהבא אנחנו נפגש לבד.
נוער בסיכון היא בחירה מאוד לא שגרתית להתנדבות לבחורה שגדלה במשפחה בריאה ומתפקדת.
אני מבקשת להבין את מהות הבחירה, למה דווקא נוער בסיכון ולא ניצולי שואה למשל, כמו שתי הסבתות.
בוווווםם!!!!
היא פורצת בבכי קורע לב, מלא יגון, היא נחנקת ולא מצליחה להוציא מילה.
אני מחכה.
עוטפת אותה באנרגיית ההכלה, בביטחון, באהבה.
הרגע הזה כל כך מכונן שכל ישותי נדרכת לתפוס את התשובה שאני יודעת שתופיע מולי עוד רגע.
כן, אני מזהה את זה בגוף, אני יודעת איך זה מרגיש בתוכי.
אני שומעת את הלמות ליבי ומרגישה אותן גם ברכות.
היא נרגעת לאיטה.
מסדירה את הנשימה.
היא נאנסה בגיל 15 במחנה הקיץ של הצופים.
ילד מבית ספר אחר, אהבה ראשונה שהסתיימה בשבר נוראי.
איש לא יודע והיא התמודדה עם הכל לבדה, כל השנים.
גם בעלה לא יודע.
היא מרגישה שבהתנדבות שלה עם נוער במצוקה היא מטפלת בעצמה, מרפאה.
ואז אני מבינה.
- תגידי, באיזה שבועות היו ההפלות?
- בין 15 ל 17 - היא עונה.
- וואללה…. כבר ידעתם את מין העובר או שרציתם הפתעה-
אני שואלת.
היא מתייפחת נורא.
- כולן היו בנות - היא מגמגמת בשפתיים רועדות וגניחה חנוקה קורעת את החדר.
היא משתתקת ואני מבינה כי ההפלות נגרמו מהפחד.
מהפחד שתהיה לה בת ויקרה לה דבר נורא כל כך.
היא לא יכלה לשאת את המחשבה הזאת ולפני כל בדיקת אולטראסאונד בה ידעה שייוודע מין העובר הייתה בסטרס נוראי, כזה שבעלה כל פעם לא הבין למה דווקה עכשיו.
כך, ימים אחרי שנודע כי עומדת להוולד לה בת, גופה דחה את ההריון.
ארבע פעמים, פעם אחר פעם.
לא, אני לא אומרת מילה.
אני שותקת, מאפשרת לה לקשר בין מילותיה שלה כשיבוא הזמן שלה להבין, כשהלא מודע שלה ישחרר את הסוד.
מבטה קפוא ולאט לאט אנחנו מתחילות לפרום את הסיפור.
זה לקח זמן.
כשהיא הבינה תגובתה הראשונה הייתה תחושת אשמה נוראית.
בגללה כל ההפלות.
היא אשמה.
היא גם הייתה אשמה באונס.
משפחתה מסורתית והיא בכל זאת הלכה לטייל לבד עם הנער שהתאהבה בו בחורשה בה היה המחנה.
היא גם אשמה בזה שלא רצתה בת.
אשמה הוא אחד הרגשות הקשים ביותר לשאת איתנו.
אין לנו באמת מה לעשות איתו מלבד להתייסר.
הוא תמיד שייך לעבר ותמיד הורס את ההווה.
ביקשתי שלא יהרוס את העתיד.
אוי, כמה היא עבדה הגיבורה הזאת.
זה לקח זמן.
לספר לבעל ולהתמוד עם הפחד שגם הוא יאשים אותה.
הוא כאב שלא ידע קודם והיה שם, צמוד ותומך, לאורך כל הדרך.
לבטא כעס - כלפי האנס, כלפי עצמה שלא יכלה להתנגד, כלפי עצמה שלא ביקשה עזרה ולא עשתה כלום, כלפי עצמה שלא הצליחה לשמור על התינוקות שעוד לא נולדו.
כלפי עצמה ש״מנעה״ מהן להוולד,
להסכים לשחרר את עצמה
מאשמה לא לה.
להסכים לקחת אחריות לקבל את העובר שיבחר בה.
הפעם, להבדיל מפעמים הקודמות בהן נכנסה להריון בצ׳יק, לקח קצת זמן.
ידענו שזה יכול לקרות ועדיין, לכי תתמודדי עכשיו עם הפחד החדש שהופיע-מה אם היא לא תכנס יותר להריון?
אבל הפעם זה היה בן!
טראנס, דמיון מודרך, יומן אפירמציה, כתיבה מודרכת, התבוננות, התבוננות, התבוננות -
אוי כמה קשה העבדתי אותה.
בברית לא הייתה עין אחת יבשה.
חגגתי איתה ברית ושתי בריתות.
ילדים בריאים, זוג אוהב, משפחה נפלאה, גבורה גדולה ואהבה גדולה.
אהבה שנשארת.
❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️
וזאת האהבה הגדולה שנשארת שלי,
כפרה עליה, חמסה חמסה, טפו טפו
