30/04/2025
אנחנו עם של מופרעים.
שכל שנה בשנה, עוצרים נשימה כי אין מספיק חמצן, ל24 שעות, עד שמגיעים לגבורה...
עם של אימהות ואבות שבוכים ברגע הלידה ודמעה אחת שמורה ליום ההוא שיגיע כשנלווה בצעדים שמחים וכבדים כאחד לבקו"ם.
שנשלח אותם ואת עצמנו לרקוד, לטייל, להנות. להיות ילד, נער, גבר ומקווים שלא נגיע לברך מלאך.
אנחנו עם שיודע להחזיק את הדמעות בזר של שמחה. ואת השמחה באנחת כאב. וממשיך. ממשיך לרקוד לעצמנו. לרקוד למענם.
שמחזיק בכוח זכרונות.
שסופר נדנודי נדנדה בגינה.
שמחזיק חיבוקים.
שמסתכל בעיניים בכאב של לוחמים ומנסה...
שרוצה לפשוט את המדים, אבל הם תמיד שם. ויש כל כך הרבה מדים... בכל הצורות, והגוונים. ממידת תינוקת ועד מידת גבר וכולם נלבשים בגאווה כי אין ברירה.
עם של מופרעים שרק הם יכולים להבין את הקשר העמוק שנמצא שם, בין חיים לשכול...
היום תיאוריות של שכול מדברות לא על איך לאבד, אלא איך לחיות עם האובדן. איך לנהל קשר אבל אחרת. איך להקשיב ולדבר אבל אחרת. איך להנות ולרצות ולקוות, אבל אחרת.
בכולנו יש חלקים שאיבדנו. כאלה שלא בחרנו ולמדנו לצמוח. כאלה שלא היה ברירה אלא לשחרר. ואולי זה הרגע.. יחד עם כל המדינה ששוב ב19:59 תשאל את עצמה איך אפשר עוד 60 שניות להתחיל לחייך ומחייך בכל זאת. לזכור. את מעשי הגבורה שלהם. מעשי הגבורה שלנו, שהצלחנו להתגבר עליהם. שהבאנו כוחות של יש מאין.
ולדעת שגם אנחנו, חלק מעם של גיבורים. כל יום בשנה. כל שנה בשנה.
שיחזרו כולם הביתה. עכשיו🙏
