18/07/2025
פעם מזמן, אחרי הצבא, טיילתי בעולם, והגעתי עד לניו זילנד הרחוקה. הייתי צריך להגיע לבית של משפחה ניו-זילנדית, חברים של המשפחה שלי. ואיך תרמילאים מתניידים? בטרמפים כמובן!
מצאתי את עצמי עומד עם תרמיל גב גדול, בצד הכביש, באמצע שום-מקום, רק שדות ויערות מסביב. מחכה לטרמפ.
עברו עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה... אף רכב לא עבר. עברו ארבעים דקות, חמישים דקות... שעה ועשרים... אין נפש חיה.
פתאום התחלתי לשמוע מרחוק - אומצ אומצ אומצ אומצ.... באסים של מוזיקת טראנס מתקרבת. ובאמת, אחרי כמה רגעים מאחרי הסיבוב, הופיעה מכונית מרוססת כולה בספריי גרפיטי צבעוני, וממערכת הסאב-וופר, שכנראה הותקנה בה מאחורה, בקעה מוזיקה בפול ווליום. המכונית נעצרה לידי. בתוך המכונית ישבו שני מאורים צעירים בשנות העשרים לחייהם והסתכלו עליי. גם אני הסתכלתי עליהם. אתם מגיעים לכפר קרי-קרי? שאלתי אותם.
'כן, כנס', אמר הנהג. עמדתי שם, מסתכל על המכונית עם המוזיקה החזקה, מסתכל על שני המאורים האלה, מנסה לבחון את הסיטואציה. רגע ארוך כזה של שתיקה, עד שהנהג צעק עלי - Well, you wanna get in the car, or not?
אולי בגלל שנלחצתי מהרמת הקול שלו, ואולי בגלל שלא רציתי להיות תקוע במקום הזה עוד שעות, ואלוהים יודע מתי יעבור פה עוד רכב, החלטתי לציית. פתחתי את הדלת, נכנסתי למושב האחורי, ונסענו משם.
אנחנו מתפתלים על כביש 12 שעולה לצפון האי הצפוני, ותוך כדי הנסיעה אני רואה שהנהג פותח בקבוק בירה ושותה אותו.
'יופי', חשבתי לעצמי. עכשיו אני גם נוסע עם נהג שיכור. אם זה היה מסתכם בבירה אחת אז מילא, אבל ברגע שהוא סיים בקבוק אחד, הוא פתח עוד אחד, ואז כשהבקבוק הזה נגמר, הוא פתח את השלישי.
ואז כשנגמר הבקבוק השלישי, הוא אמר לחבר שלו שישב לידו - We ran out of beer, we should look for a liquor store in the next town.
כשנכנסנו לעיירה הקרובה הוא התחיל להסתובב שם ברחובות ולחפש איפה אפשר לקנות עוד בירות. בהתחלה הוא לא מצא, אבל אז הוא ראה חבורה קטנה של כמה ילדות שנראו בערך בנות 10 הולכות ברחוב. הוא עצר לידן ושאל - תגידו, איפה אפשר לקנות פה בירות. והילדות הקטנות האלו, בלי להתבלבל בכלל, כיוונו אותו לחנות המשקאות הקרובה, שם הוא קנה עוד שתי שישיות של בירות, והמשכנו לנסוע.
אני אספר לכם שעד לסוף הנסיעה הבחור שתה לא פחות מ 11 בקבוקי בירה. ומבקבוק לבקבוק המחשבות שלי שזאת סיטואציה ממש לא אחראית, ואולי כדאי שאני ארד מהטרמפ הזה, רק הלכו וגדלו. אם הייתי יודע שזאת רק ההתחלה...
הנסיעה נמשכה, ונכנסנו לאיזור של יער צפוף. פתאום הבחור שישב ליד הנהג שולף מהתיק שלו נרתיק עור, ומתוכו הוא מוציא סכין ענקית עם להב של איזה 35 ס"מ. הוא מתחיל להראות בהתלהבות את הסכין לנהג, ולספר לו, תוך כדי שהוא מנפנף בה ומסובב אותה מצד לצד, על הסכין ציד החדשה שלו, ואיך הוא רוצה כבר לצוד איתה. ואני יושב מאחורה, מכווץ כבר לגמרי. אני בחור אחרי צבא, אחרי שירות קרבי, שלוש שנים בשטחים, וכל מה שאני מצליח לחשוב זה שהנה, הם הולכים לרצוח או לשדוד אותי. התחלתי ממש לחשוב על לקפוץ מהאוטו.
וכאילו כדי שכל הפחדים שלי יתממשו, פתאום באמצע הנסיעה בכביש יער הזה, באמצע שום מקום, במקום שאין בו כל סימן מיוחד. הנהג עצר את הרכב. שניהם ירדו, והנהג אמר לי - בוא אחרינו. 'לאן?' שאלתי מבועת. To meet an old friend, הוא ענה.
אני חושב שהייתי צריך לברוח משם באותו הרגע. אני לא יודע איפה היו הכוחות שלי או ההגיון שלי, אבל מצאתי את עצמי שוב עושה מה שאומרים לי, והולך אחריהם אל תוך היער.
הלכנו כמה מטרים ספורים, והגענו למקום שעמד בו עץ קאורי ענקי.
הגודל של העץ הזה היה בלתי נתפס, בחיים לא ראיתי עץ כל כך גדול.
והדבר הבא שקרה, הפתיע אותי מאוד.
הנהג התקרב לעץ, פרש את ידיו לצדדים. ואז הוא נמרח על העץ בחיבוק אוהב.
הוא הצמיד את הלחי שלו לגזע העץ, עצם עיניים, ליטף את הגזע, וטפח עליו, תוך שהוא נאנח מכל הלב, ואמר - I've missed you bro, I've really missed you.
באותו רגע כל המתח שלי התפרק. ידעתי שהם לא הולכים לרצוח אותי.
הוא סיפר לי שהעץ הזה בן יותר מ 1000 שנה. והוא מכיר אותו מאז שהוא ילד. וכל פעם שהוא עובר שם, הוא עוצר להתחבק עם העץ.
הוא סיפר לי על עצי הקאורי הגדולים, ואיך המאורים קשורים אליהם, ובמסורת הם מאמינים שהם הרגליים של Tane Mahuta, האל של היער. ושהתפקיד של העצים העצומים האלה, שיכולים להגיע לגובה של 30-50 מטר, (משהו כמו בניין של 10-17 קומות), הוא להפריד את השמיים מהאדמה, לשמור שהשמיים יישארו בשמיים, ושהאדמה תישאר באדמה. כלומר - שהסדר יישמר, והעולם לא יישתגע. התפקיד השני שלהם הוא גם להוות ערוץ של חיבור בין שמיים לארץ.
עוד מעט אספר לכם את הסוף של הסיפור, אבל לפני זה אני רוצה להסביר למה בכלל סיפרתי לכם אותו. אני עומד שם וקולט שלמאורי הזה יש מערכת יחסים אמיתית עם העץ הזה. מערכת יחסים של חברות, של כבוד, של אהבה וגעגוע.
ההבנה הזאת השפיעה עלי מאוד. בהמשך, כשחזרתי לארץ גם לי היה אקליפטוס אחד שנקשרתי אליו עד שהוא נהיה חבר שלי, מקום לבוא אליו, להרגיש קצת פחות בודד, מקום להרגיש בו קצת יותר מחובר למעגל הגדול של החיים.
וזה העניין - חלק ממש מרכזי במהות שלנו בתור בני אדם, זה ליצור מערכות יחסים. זה הטבע שלנו. אנחנו יוצרים יחסים עם כל דבר שאנחנו פוגשים.. אנחנו נקשרים למה שיש סביבנו - למשפחה שנולדנו אליה, גם אם היא לא היטיבה איתנו, לשמיכי שנתנו לנו כדי שניקשר אליה ונוכל לשחרר קצת את אמא, לחברות ולחברים שפגשנו בדרך, בני ובנות זוג שהיו לנו או שיש לנו עדיין. אנחנו מסוגלים להיקשר למקומות, אפילו לחפצים אנחנו נקשרים. הנה תראו את הטלפון הזה שאנחנו מחזיקים ביד, כמה אנחנו קשורים אליו. יש בנו חלק כל כך תמים, שזה לא ממש משנה לנו אם הדבר מיטיב איתנו או לא, אנחנו נקשרים כי עמוק בתוכנו, כל מה שאנחנו רוצים זה להרגיש ביחד. זה הכל.
היום אני יודע שזאת הסיבה העמוקה שבחרתי את התחום הזה שנקרא טבע-תרפיה, ובהמשך, את הדרך השאמאנית, שזה נשמע אולי מילה גדולה כזאת, אבל בסך הכל מדברת על חוויית העולם והטבע כבית וכמשפחה שלנו.
עמוק בתוכי אני יודע שהשורש של כל הכאוס והטירוף שרק הולכים וגוברים בעולם, הוא הניתוק וההתרחקות מהקשר שלנו עם הטבע. כשהתחלנו לראות את עצמנו נפרדים, ולנסות לגבור על הטבע, במקום להיות בהקשבה אליו, ללמוד ממנו, ובעיקר להיות איתו ביחד, במערכת יחסים אינטימית ומאוד עמוקה.
ועמוק בתוכי אני גם יודע שאם השורש של המחלה הוא בניתוק ובנפרדות, אז המפתח לריפוי של כל אחת ואחד מאיתנו הוא בחיבור ובהתקרבות.
זאת המהות האמיתית של הטבע-תרפיה בעיני. לחדש יחסים עם הטבע. להתקרב, ליצור מחדש קשרים. לבנות מערכת יחסים אינטימית, צעד אחר צעד. עוד ועוד ביחד במקומות שבהם קודם היתה נפרדות.
זה נשמע אולי גדול, אבל בעצם, זה מתחיל פנימה, ביחסים שלנו עם עצמנו. יש כל כך הרבה חלקים שלנו שנמצאים בגלות מעצמנו, חלקים שאנחנו דוחים מעלינו ולא רוצים להסתכל בהם. דרך ההתקרבות לטבע, אנחנו לומדים להתקרב בחזרה אל עצמנו.
אנחנו יכולים לרפא את מערכות היחסים שלנו עם אחרות ואחרים שהולכים על שתיים כמונו, לרפא את האמון השבור שלנו. לחזור להאמין שזה אפשרי, שבאמת יכולים להיות איתנו, ככה, בדיוק כמו שאנחנו כרגע, וגם אנחנו יכולים להיות עם אחרים. ולחדש יחסים עם הטבע שתמיד היה ותמיד יהיה הבית שלנו, שאפילו שאנחנו התרחקנו כל כך, הוא מעולם לא הפסיק להיות הבית שלנו.
וזה גם בעיני עיקר המהות של טיפול או של הנחיית תהליך קבוצתי - ליצור ביחד. אם יצרת סביבה שההרגשה בה היא של יחד אמיתי, כבר עשית 90 אחוז מהעבודה.
וזה מה שאנחנו לומדים בתכנית הדו-שנתית שלנו שנקראת "הטבע כמרחב מרפא" - לחדש יחסים. אנחנו יוצאים החוצה, פוגשים את העולם שבחוץ, וממש פיזית מחדשים יחסים עם השמש, עם האש, עם המים, עם האדמה, אנחנו מוצאים לעצמנו מקום ביער, מקום שהוא רק שלנו, ויוצרים איתו קשר, הופכים אותו למקום עוצמה בשבילנו, מקום שמרגיע, מווסת ומטעין אותנו. אנחנו חוזרים להיות בקשר עם המעגל הגדול של החיים, היום והלילה, עונות השנה. אנחנו לומדים להיות ביחד עם עצמנו, להיות החברים הטובים של עצמנו, וליצור יחד שמבוסס על יחסים אמיתיים עם אנשים אחרים. יחסים שהם לא פנטזיה רומנטית, יחסים שיש בהם הכל. גם דברים נעמים וגם פחות נעימים. כמו שבטבע אין רק אור. יש גם אור וגם חושך. ולשניהם יש מקום. לשניהם יש תפקיד.
ולזה אני רוצה להזמין אתכם.
אם אתם יודעים בתוככם שמה שאמרתי נכון, אם אתם מרגישים כמונו, שהמפתח לריפוי נמצא ביחסים. בריפוי של היחסים. בינינו לבין כל מה שיש, גם פנימה וגם החוצה. בואו.
בואו, תצטרפו אלינו.
כל הפרטים מופיעים עוד כמה שורות למטה, בסוף הפוסט.
ועכשיו הבטחתי לכם את סוף הסיפור, שהוא סוף קצת מצחיק:
נפרדנו מהעץ וחזרנו לאוטו. ושני החבר'ה האלה לקחו אותי עד לפתח הבית של המשפחה הניו-זילנדית, שהם חברים של המשפחה שלי מהארץ. כשהם ראו מי הביא אותי הם נופפו לו בשמחה לשלום. מסתבר שהם מכירים את הנהג, הוא גדל בכפר שהם גרים בו, והוא היה ממש בן בית אצלם.
כשנכנסנו פנימה, הם שאלו אותי - תגיד, הוא שתה אלכוהול בנסיעה?
'כן' אמרתי. '11 בירות !'.
'יופי' הם אמרו לי. 'מזל'.
'תדע לך, שכשהוא פיכח, הוא נהג ממש גרוע'☺️
רוצים ללמוד איתנו איך לבנות מערכת יחסים קרובה ואינטימית עם עצמכם, עם אחרים ועם הטבע?
תכנסו לקישור הזה, תשאירו לנו פרטים ואנחנו נתקשר אליכם: https://healinnaturecourse.vp4.me/course?CS=yuv
מוזמנים להצטרף לתכנית ההכשרה הדו-שנתית בטבע תרפיה - הטבע כמרחב מרפא בהנחיית נעה ישראלי רוזנברג ויובל ארזי
