08/10/2021
״הם״ ו״אני״ / למה יוגה זה החיים
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מאז שנשמתי את נשימתי הראשונה בעולם הזה, חוויתי תחושת נפרדות חזקה מאוד. חוסר שייכות.
כילדה שנולדה בקיבוץ - בני גילי ב״קבוצה״ ישנו בלינה משותפת, ורק אני - ישנתי בבית, אצל ההורים. אימי נלחמה עליי כמו לביאה כדי לגדל אותי בצורה הכי טבעית ואורגנית, כפי שרוצה הטבע, כפי שרוצה היקום- אצלה בבית, ולא בבית-הילדים, ע״י אנשים זרים (מי הם? מה הם? מהיכן הם?) היא ידעה יותר טוב, בזמן ש*הם* כולם צייתו והסכימו להיות קומוניסטים עיוורים ולשתף פעולה עם הדוקטרינה ההזויה. הם - ואני.
בכיתה ז׳, בנות כיתתי עשו עליי חרם, בגלל שהסתובבתי עם חברות גדולות ממני, וזה לא התאים להן. הייתי זרה ובודדה בכיתתי, בין בנות גילי, אולי המראה שלי לא מצא חן בעיניהן? ☺️ אז לא הבנתי מה היא קנאה. זה היה הן - ואני.
בכיתה ח׳ עברתי לבית ספר אחר, ואף על פי שנמניתי עם ״המקובלות״ - חשתי זרה בתוכן, שונה מ״הן״ נפרדת מהן, לא דומה, לא באמת שייכת. כאילו אני צריכה לשקר כדי להשתייך, ותיכף יעלו על השקר שלי. גם כאן, זה היה הן- ואני.
שלא לדבר על הצבא. מה לי ולמפקדים המטרידנים, למדים, ולמילוי פקודות? מה לי ולעבודות המשרדיות ולקבוצה שנחשבת ה-אליטה בארץ- והנה אני נמנית איתם. ואני- רק מרגישה זרה, נפרדת ולא שייכת. נכנסתי לדיכאון, ושמעתי את אנפלאגד מס. 2 של לורן היל בריפיט. גם שם, הם- ואני.
ואז נקרתה בדרכי הזדמנות, ולקחתי אותה בשתי ידיים. רילוקיישן להולנד! בזרות הזאת לבדי באמסטרדם- מצאתי חופש. החופש לא להשתייך. פשוט להיות אני. פשוט להיות.
אבל אחרי חצי שנה חזרתי לארץ, רק כדי להזכר שבביתי תמיד הייתי זרה.
בית הספר למשחק. ביום הראשון- הגיע צוות טלויזיה לצלם אותנו, שחקנים וונאבי טירונים, בבית הספר. את כולם שאלו אם הם רוצים להיות שחקנים, והם כולם אמרו- כן. ורק אני אמרתי שאין לי מושג למה אני פה. ומשם כל חודשיים, מצאתי את עצמי נכשלת לעלות לבמה בערב מונולוגים (איך אני שונאת מונולוגים!) ושוב מרגישה נפרדת, נכשלת, לא מובנת. בעיקר לא לעצמי. ושוב, הם - ואני.
ידעתי למה באתי לשם- רציתי להבין את החיים! קיוויתי שדרך עבודה על דמות, דרך הסיפורים והדרמה - אצליח להבין את החיים. אבל לצערי לא מצאתי שם את התשובה.
אז המשכתי לחלום על להיות זרה וחופשייה במקום גדול, עם שפה זרה, מנהגים זרים, ותרבות זרה- שתכלס לא הייתה זרה לי מעולם, כי את ילדותי העברתי חולמת בהקיץ מול טלויזיה אמריקאית, שעות. ומוזיקה אמריקאית, שעות. שרתי מול המראה מאריה, אריתה, קארול, ג׳ניס…. שעות.
והנה התגשם החלום, והפכתי להיות זרה באמריקה. בטבורו של העולם, בעיר שלעולם לא ישנה, בעיר של הגשרים והאורות, ברודוויי, סאבוויי, מועדונים, תצוגות אופנה, הומלסים, כפור וצינה, והמתנה. המתנה למשהו גדול שיקרה. הוא מעולם לא קרה, או שהוא כל הזמן קרה? על כל פנים- נאו יו׳ר אין ניו יורק!
ואז הגשמתי בחוצפתי חלום גדול יותר - לשיר בכנסיה. בחורה יהודייה לבנה, עם מגן דוד, ותלתלים בלונדיניים, שרה בשורת המקהלה של האחים והאחיות מברוקלין. פרייז דה לורד, האאאללויה, ורעידות בכל הגוף כשרוח הקודש נכנסת.
לא נראית כמו, ולא שייכת; למדתי לשיר לאלוהים, במקום להופיע לקהל. למדתי לשיר ולפתוח את הפה אפילו שכל אחות ואחות שם היה לה קול חלום, ואני - מה אני? מי אני? אבל שרתי, גאד דאם איט. שרתי ללורד, ולא עניין אותי שהלורד הוא ג׳יזס. מבחינתי אלוהים אחד. וזה ביני לבין הבריאה, לא ביני לבין בית-כנסת, או כנסיה.
אבל תחושת הנפרדות הזאת, כל הזמן קיימת, כל הזמן מקננת. כל הזמן מזיזה אותי למקום הבא.
כן, לא הרגשתי שייכת, אך בחוסר השייכות המוכר מצאתי בית.
עד ש….
פגשתי את היוגה. כן, תרגלתי קצת יוגה לפני, אבל כשפגשתי את שמעון - השתנו לי החיים. יש מורים, *ויש מורים לחיים*.
כהרגלי בקורס מורים בשנה הראשונה, נחרתי בבוז ביני לבין עצמי, על חבורת הרוחניקים שמקיפה אותי, אוכלים סלט מעלים שליקטו בהפסקה, מחייכים ומאירי פנים. ״נראה לי הם מזוייפים. חשודים אלה, לא אמיתיים״.
לאט לאט התקלפו השכבות, ירדו ההתנגדויות, נשברו המגננות. אבל מהר מאוד הבנתי שמצאתי את שחיפשתי כל השנים;
סוף סוף יכולתי באמת לגעת בחיים.
תנועה, פילוסופיה, אתגרים פיזיים קשים, סיפורי משל, חוכמת הרוח, שאילת שאלות, חקירת חווית החיים. מי אני? למה אני כאן? למה לי בכלל להיות כאן? למה הכל כל כך קשה וכואב? למה כולם סובלים רוב הזמן?
אבל, לראשונה בחיי, הרגשתי שייכת. לא כי זיהיתי את עצמי באחרים, לא כי החליטו שאני חלק מ, לא כי כתוב לי בתעודת זהות שאני מי שהממשלה אומרת שאני - אלא בגלל שחוויית הנפרדות החזקה שפעמה בי בכל דקה לאורך כל החיים, נחלשה, והחלה אט אט לעזוב את קיומי, ונוצר מרחב בהווייתי פשוט להיות מי שאני ומה שאני.
אני שייכת, כי אני חלק מהיקום. אני שייכת לעצמי. כשאת מנסה להיות דומה ל- את נוטשת את עצמך. את זרה בקיומך. זרה בגופך. התחלתי לחבק את הייחודיות שלי, את השונות שבי, וחדלתי מלהלחם עם עצמי, ולהתבאס על עצמי.
יוגה זה פשוט - החיים.
לא שיעור בסטודיו, לא טייצים וחליפות של אלו יוגה ולולו למון (למרות שהם סבבה לגמרי!!) זה לא רמת הגמישות, או תנוחות מפתות או וירטואוזיות, זה לא אטיטיוד מתנשא ורציני, וגם לא ריטריט חד פעמי- יוגה מתרחשת כל הזמן. וזה לא החיפוש אחר העונג הבא, התנוחה הבאה, או הריגוש הבא.
זוהי חוויה של שייכות, מעצם קיומך. זוהי *ההתנסות* בהקשבה לחוכמת הבריאה שמפעמת בך.
זהו החופש להיות כפי שאת, ואיך שאתה. זו הרשות לחוות יוגה- חיבור, אחדות- עם הקיים, עם הקיום, עם היקום ועם הרוח שכעת גרה בך. זו הרשות להבין שגרעין הנפרדות בתוכנו מתפתח לתחושת זרות, ומתפשט אל עצם קיומנו - כאשר אנחנו מחפשים להשתייך לכל דבר אחר - מלבד לאלוהי שבתוכנו.
נמסטה 🙏🏼
