26/03/2026
מרטין היידיגר, אחד הפילוסופים המשפיעים והמורכבים של המאה ה-20, טען שהאתגר המרכזי של המחשבה המערבית היא "שכחת ההוויה" (Seinsvergessenheit). באופן ההתייחסות הזה אתה חי(אבוד) בעולם הדברים, בהסחות דעת יום-יומיות.
כדי להבין את המושג הזה, יש להבחין בין שני דברים: הישים (Entities/Beings) וההוויה (Being/Beingness).
הישים: אלו הם כל הדברים שנמצאים בעולם – מכונית, עץ, אדם, כוכב לכת, או אפילו רגש. אלו אובייקטים שאפשר לחקור, למדוד ולתאר.
ההוויה: זהו ה"אור" התודעתי שמאפשר לישים להראות. זו לא תכונה של חפץ, אלא עצם העובדה שדברים הינם.
היידיגר טוען שמאז ימי אפלטון ואריסטו, הפילוסופיה והמדע מתרכזות בתיאור וחקירת הישים. אנו חוקרים איך דברים פועלים, ממה הם עשויים ואיך להשתמש בהם, אך שכחנו לשאול, לשים לב ולהתפעל על עצם הפלא של הקיום שלהם. המחשבה האנושית הבסיסית היא טכנית במהותה. אנחנו רוצים לסווג, לקטלג "ולנצל" את העולם.
נהר הוא לא ישות בפני עצמה, אלא מקור להפקת חשמל. יער הוא עתודת עצים לתעשייה. בני אדם הופכים למשאבי אנוש וצרכנים. העיסוק המופרז בלקטלג את הישים מוביל לניכור ושיכחת ההוויה.
ההוויה היא לא "דבר" מוחשי, לכן קשה לתפוס אותה. היא נוטה להישאר ברקע, כמו שהעין רואה הכל אבל לא רואה את עצמה. בתשומת לב להוויה אנחנו מתפעלים לא רק ממראית העין, אלא ממהותם של הדברים. כשרואים רק "ישים", העולם הופך לאוסף של נתונים טכניים משעמים. אנחנו מאבדים את היכולת להשתאות מול עצם הקיום.
כשאנחנו מתעלמים מההוויה, אנחנו מתחילים להתייחס לעצמנו וגם לאחרים כאל "חפצים" בעלי תכונות - גיל, מקצוע, מצב כלכלי וכיו"ב.
היידיגר לא מציע פתרון מדעי, אלא שינוי בעמדה הנפשית והתודעתית:
חרדה: רגע שבו העולם המוכר "קורס" ואינו נראה לנו עוד כמובן מאליו. ברגע הזה אנחנו פוגשים את "הכלום", מתוכו צפה השאלה על ההוויה.
השתאות: היכולת לעמוד מול יש (כמו פרח או יצירת אמנות) ולומר "זה פשוט ישנו", מבלי לנסות להשתמש בו או להסביר אותו.
השפה והשירה: היידיגר האמין שהשפה היא "בית ההוויה". שירה, בניגוד למדע, לא מנסה למדוד את העולם אלא לתת להוויה להדהד דרך המילים.
