09/01/2026
אה... אני לוקחת נשימה עמוקה עכשיו, כשאני יושבת מולך בקליניקה שלי,
באותו חדר קטן וחמים עם הכורסה הירוקה והצמחים על אדן החלון.
האור רך, כמו תמיד בינואר, והאוויר מלא בריח של תה לבנדר ולואיזה שחלטתי במיוחד בשבילך.
את יושבת מולי, כוס בידיים, והעיניים שלך קצת אדומות, אבל יש בהן גם משהו אחר היום – משהו שמתחיל להיפתח.
ואת מתחילה לספר לי על הבוקר ההוא, לפני שבוע וחצי בערך, בראשית 2026.
"בוקר רגיל לגמרי," את אומרת בקול שקט, אבל אני שומעת איך הוא רועד קלות.
"עמדתי במטבח, מסתכלת אל הגינה. עץ הלימון היה מלא טל, והאדמה עוד רטובה מהגשם של הלילה. הכל היה כל כך שקט... ואז זה בא שוב.
הגל הזה בבטן. לא כאב, ממש. יותר כמו... חלל ריק. כאילו הגוף שלי צועק לי: 'עדיין כלום. עדיין לא.'"
את שותקת לרגע, מורידה את המבט אל הכוס, ואני פשוט יושבת איתך בשתיקה הזו.
אני לא ממהרת למלא אותה. אני יודעת שזה המקום שבו הדברים האמיתיים קורים.
"ואז," את ממשיכה, והקול שלך נעשה קצת יותר יציב, "משהו השתנה. הנחתי את הכוס על השיש, והידיים שלי רעדו.
הייתי אמורה כבר לצאת לעבודה, לחייך לילדים במכון, להעמיד פנים שהכל בסדר. אבל הפעם... לא זזתי. נשארתי שם, מול החלון, ונשמתי. נשמתי עמוק, כאילו אני מנסה למלא את הריק הזה באוויר, באור, במשהו חי."
אני רואה איך הפנים שלך מתרככות כשאת מספרת את זה. כאילו את חוזרת לשם עכשיו.
"ובתוך הנשימה הזו שמעתי... לא בדיוק קול, יותר תחושה. משהו חם, עמוק, שאמר לי: 'הרפי. אני כאן.'"
את מרימה את העיניים אליי, ואני מחייכת חיוך קטן, אולי מנסה לעודד.
"ואני לא יודעת מי זה היה," את לוחשת, "אבל הרגשתי אותה. כמו אמא עתיקה, חזקה, שמחבקת אותי מבפנים. כאילו היא אומרת לי שהפוריות שלי לא נגמרה. שהיא רק... מחפשת דרך אחרת לבוא לעולם."
אני נשענת קדימה קצת, כי אני מרגישה שזה הרגע.
"ותדעי מה מוזר?" את אומרת פתאום, ועינייך נוצצות.
"מאז אותו בוקר אני מרגישה אותה יותר ויותר. במיוחד כשאני בגינה, נוגעת באדמה. או כשאני רואה תמונה של אישה מניקה תינוק – לא משנה אם זה ציור או פסל או דמות ממצרים העתיקה. זה אותו דבר. אותה אנרגיה."
אני מהנהנת לאט. כי אני יודעת בדיוק על מי את מדברת.
"איזיס,"
את מסתכלת עליי, והדמעות מתחילות לזלוג, אבל הפעם הן לא רק של כאב.
"והיא לא נעלמה," אני ממשיכה, כי אני מרגישה שאת צריכה לשמוע את זה עכשיו." זו אותה אנרגיה שחיה בתוכך עכשיו."
את נושמת עמוק, והחזה שלך עולה ויורד.
"אז אולי," את לוחשת..
ואני מחייכת, כי אני יודעת שזה הרגע שבו משהו נרפא.
"בדיוק," אני אומרת.
2026 זו השנה שבה לא צריך לרוץ יותר.
הגוף שלנו, הנשמה שלנו, כדור הארץ עצמו, כולם מאטים. מזמינים אותנו להקשיב. ואת מקשיבה."
את מנגבת את הדמעות, וברגע הבא את צוחקת צחוק קטן.
"מאז אותו בוקר אני מאחרת לעבודה כמעט כל יום," את אומרת. "ואני לא מתנצלת על זה."
ואני צוחקת איתך, כי אני יודעת שזה סימן.
זה סימן שהיא כאן.
שהיא תמיד הייתה.
ושהפוריות שלך, זו שמחכה להתבטא, כבר מתחילה לפרוח, בדרך שלה, בקצב שלה. היא לא מאחרת. היא בול בזמן.
אנחנו יושבות עוד קצת בשתיקה, שתינו עם הכוסות בידיים, והאור נעשה קצת יותר בהיר. כאילו משהו בתוכך, ובתוכי, נזכר מחדש.
