04/05/2026
במשך שנים תפסתי את עצמי כטיפוס "קשוח".
אחת שתמיד יש לה תשובה מוכנה בשלוף, שלא נשארת חייבת.
אבל האמת היא שמתחת לכל הציניות והאגרסיביות הזו,
הסתתרה ילדה קטנה שפשוט רעדה מפחד.
רק שלא הייתי מודעת לזה.
הפחד היה המלווה הצמוד שלי.
הוא היה שם כשנכנסתי לחדר מלא באנשים וגרם לי להיסגר,
להיות על המשמר.
הוא היה שם כשמישהו העיר לי הערה וגרם לי "לתקוף" חזרה, רק כדי שלא יראו שנפגעתי.
קראתי לזה "ביטחון עצמי", אבל האמת? זה היה כלא.
זה היה מנגנון הגנה שבניתי כדי שלא יפגעו בי שוב,אבל למעשה הוא חנק אותי בתוכו.
הוא מנע ממני להיות רכה. הוא גרם לי להחמיץ הזדמנויות רק כי הקול בראש לחש לי: "עזבי, אל תנסי, זה מסוכן". הוא מנע ממני לומר "אני צריכה עזרה", גם כשהייתי הכי זקוקה לה.
והשינוי לא קרה ביום אחד.
הוא קרה על כרית המדיטציה.
בתוך ההתבוננות השקטה, ראיתי אותו.
ראיתי שהפחד הזה הוא לא "אני", הוא בסך הכל דפוס שחוזר על עצמו.
הרגשתי איך הלב שלי דופק,
איך הגרון והסרעפת מתכווצים מהלחץ הפנימי,
ועל הכרית, לא ברחתי. ישבתי שם איתו. למדתי אותו.
גיליתי שביטחון אמיתי הוא לא שריון.
ביטחון אמיתי זו היכולת להסתכל לפחד בעיניים ולהגיד לו:
"אני שומעת אותך, ובכל זאת - אני בוחרת לפעול אחרת".
מוזמנים לוובינר צהר לעולם הזן, שיתן לכם הבנה באשר לדפוסים שלכם.
הקישור לוובינר ביום חמישיהקרוב 7/5/26 בשעה 20:00-21:30 בתגובה הראשונה.
