18/02/2026
שמעתי סיפור.
באנגליה שודרה סדרה מצליחה במיוחד.
אחת הדמויות הגבריות הייתה מעוררת התנגדות
בוגדת, פוגעת, מתנהלת בצורה מכאיבה.
יום אחד השחקן נכנס לסופר.
אישה מבוגרת ניגשה אליו וסטרה לו.
המום, הוא אמר לה:
“אבל זה רק משחק. אני לא הדמות.”
והיא ענתה:
“תתבייש לך.”
המוח שלנו דומה מאוד לאותה אישה.
הוא לא באמת יודע להבדיל בין הסיפור לבין המציאות.
הוא מאמין למה שהוא מספר.
נסחף.
מתרגש.
מגיב כאילו זו אמת מוחלטת.
וכל אחד מאיתנו מספר סיפור אחר
על אותה סיטואציה לכאורה,
ולכן בעצם אין “אותה סיטואציה”.
יש סיפורים.
ולפעמים הם כל כך שונים
שנדמה שמדובר באירועים אחרים לגמרי.
בעיקר כשמעורבים רגשות.
התודעה הצלולה לא מנסה לבטל את הסיפור.
היא פשוט רואה אותו
וזוכרת:
זה זרם מחשבה.
זו לא האמת עצמה.
ומשם היא חוזרת למה שיש עכשיו,
כשהיא כבר לא חטופה בתוך העלילה.
למקום הזה אני קוראת דממה.
דממה היא לא שקט.
והיא לא הימנעות מעשייה.
דממה היא מרחב.
מחשבה עולה ויורדת בתוכה.
והסיפורים נחלשים כשאין מי שימשיך להאמין להם.
ובמרחב הזה
הדברים מתגלים כפי שהם.
