16/04/2019
לא קראתי את הספר, אך קראתי את הפוסט של אברי גלעד.
הפוסט יוצא מנקודת הנחה שיש שתי דרכים להגיב, לתת לילד את מבוקשו או להתעלם. אלו שני קצוות, אך באמצע ישנו טווח שלם של תגובות.
מה קורה לילד אם אנחנו מתעלמים? התעלמות היא תגובה חריפה, הילד, ככל הנראה, נשאר עם תחושה קשה- למשל, שהוא אינו אהוב כפי שהוא. ילד עשוי להסיק שהוא אינו יכול להביע את הרגשות שלו, שהוא חייב 'להתיישר' עם ההורה ולוותר על הרצונות שלו, הוא עשוי להסיק גם שעליו להחריף את המאבק כדי לקבל את מבוקשו.
מה קורה לילד אם אנחנו נותנים לו את מבוקשו (תמיד)- הוא יפתח הבנה שגויה לחיים שהוא צריך תמיד לקבל מה שהוא רוצה, וכיוון שבחיים האמיתיים זה לא יקרה, רוב הסיכויים שהוא יהיה אומלל כשהוא לא יקבל כל מה שהוא רוצה- שזה רוב הזמן.
איך בכל זאת כדאי להגיב?
1. כדאי לשיים את הרגש. להסביר לילד מה הוא חווה.
אתה כועס/ מתוסכל/ עצוב כי....
2. לשדר את המסר שהרגשות הם לגיטימיים. דרך הביטוי שלהם כרגע אינה מקובלת עליכם. אך זכרו שמותר לכעוס ולמחות.
3. במצב רגוע כדאי ללמד את הילד דרכים לווסת את הרגשות שלו. לחשוב ביחד מה יעזור לילד כשהוא כועס. לפני הפיצוץ להזכיר לו (למשל לקפוץ 5 פעמים, לצעוק, לרוץ, לחבק וכד').
4. לנהוג בתקיפות אדיבה- אנחנו נוהגים באדיבות ובכבוד כלפי הילד, אבל תקיפים כלפי הגבול שהצבנו לעצמנו.
"הרשתי לך רק ממתק אחד בגלל שאני שומרת על השיניים שלך. מחר תוכל לקבל עוד אחד אם תצחצח שיניים".
