12/12/2022
זה היה לפני כמעט עשור.
ישבתי עם חברה טובה על המדרכה, קצת שתויות אחרי חתונה, וחיכינו למונית שתחזיר אותנו הביתה. בעודנו מחכות, הסתכלנו על התמונות והמגנטים שלנו מהחתונה והיא אמרה - ״ וואי, איזה יפות יצאנו בתמונות״.
״מה אמרת עכשיו?״ שאלתי אותה.
והיא חזרה - ״חיים שלי, תראי איזה יפות אנחנו״.
•זה היה המשפט שהפיל לי את האסימון•
ולמרות העייפות והאלכוהול, המשפט הזה מלווה אותי עד היום.
בגיל 25 הבנתי שבעצם אף פעם לא הסתכלתי על תמונה שלי ואמרתי בקול רם - איזו יפה אני. במקרה הטוב, אולי הצלחתי לחשוב את זה בשקט בשקט בלב. חלילה לא בקול.
אני זוכרת שתפסתי את הראש ושאלתי אותה - את באמת חושבת שאנחנו יפות בתמונות האלו?
והיא המשיכה והתעקשה.
וככל שהיא אמרה את זה שוב ושוב הרגשתי איך אני מצליחה לשים בצד את הביקורתיות שעולה לי כשאני מסתכלת על התמונות ולהסתכל ״דרך העיניים שלה״.
אותה התמונה שלפני רגע לא נראתה לי מוצלחת במיוחד פתאום נראת לי יפה, ממש.
עם השנים, הבנתי, שהיא ״יוצאת הדופן״ מבין שתינו, ורב האנשים שאני פוגשת בקליניקה ובכלל, שסובבים אותי - לא נוהגים להסתכל בראי או על תמונה שלהם ולהחמיא לעצמם.
האוטומט מפעיל ישר את כפתור הביקורת וכל החלקים ״הלא מושלמים״ תופסים את התמונה.
לעומת זאת, כשאסתכל על תמונה של חברה, אחות או דמות אחרת שאני אוהבת - אראה את כל היופי ואפזר מחמאות ואהבה.
מוזר, נכון? אבל זו המציאות. אצל הרבה מאיתנו.
אז אני משתפת כאן במשפט הזה. שהפיל לי את האסימון. בתקווה שגם לך הוא יפיל את האסימון.
את יפה. ממש.
עם החלקים השלמים יותר ואלו שפחות.
וככל שתגידי את זה לעצמך, בהתחלה בלב ולאט לאט בקול רם, העין שלך תתרגל לראות את זה והלב להאמין בזה.
שננסה?
עדי שרביט,
תזונאית קלינית 🌿
ותודה לך כמובן
על הפלת אסימונים ואהבת אמת 🤍