DBT יישומי לאנשי טיפול

DBT יישומי לאנשי טיפול מומחית בטיפול DBT, בעלת מרכז הכשרות בטיפול DBT וקורסים דיגיטליים. בעלת ניסיון רב בהטמעת מערכי טיפול בארגוני בריאות ושיקום. מוסמכת מטעם LBC-DBT

תמות כבר!" - כשהורה מגיע לקצה עם ילד אובדניכמו כולם, גם אני צפיתי ב"מקום שמח". אני רוצה לשפוך אור על התופעה של האובדנות ...
03/12/2025

תמות כבר!" - כשהורה מגיע לקצה עם ילד אובדני
כמו כולם, גם אני צפיתי ב"מקום שמח". אני רוצה לשפוך אור על התופעה של האובדנות - וחשבתי שנכון לשים אור על תופעה שפחות ראיתי שהתייחסו אליה בדיונים על הסדרה.
הסצנה שישבה אצלי
בסצנה אחת, שישבה אצלי הרבה זמן, אנחנו רואים את ורד ונעמי בחדר השינה. ורד מנסה לנחם את נעמי אודות האכזבה מיותם ומכך שתאלץ לעשות ניתוח. בשלב מסוים, ורד מתחננת לנעמי שתבטיח לה שהיא תעבור את הניתוח. נעמי ממשיכה לבכות ולא מבטיחה. ואז ורד - הבת - נכנסת לטראנס שלם של ייאוש מוחלט ומתפרצת: "לי באופן רישמי לא אכפת ממך יותר, מבחינתי תמותי היום. ילדים, הולכים הביתה, סבתא רוצה למות."
אני רואה את זה לא מעט בקליניקה שלי. הורה שמתפרץ ואומר בגרסה זו או אחרת "תמות כבר. לא יכולים יותר."
לא פעם התסכול של ההורה מתרחש אחרי שהוא מנסה בכל כוחו שהילד יתן סימן כלשהו שיהיה בסדר, משהו שירגיע אותו. הילד בחושיו הדקים קולט את זה, אומר אמירת יאוש ופסיביות - ואז ההורה מאבד את זה.
הטעויות שקורות אחרי
הורה שמתפרץ על הילד שלו - דבר שהרבה פעמים רק מחמיר את המצב. ואחר כך ההורים מרגישים יותר אשמה ושיפוטיות על ההורות שלהם, וזה רק מייאש ומוריד אותם יותר.
הטעות הגדולה היא לשמוע על התנהגות כזו של הורים במנותק מהסיפור הכללי שלהם ולדבר על הורים "לא מכילים", שיפוטיים, ביקורתיים או עם בעיות בכעס - ולעיתים אף להגדיל לעשות ולראות בכך את ההוכחה לבעיות הקשות של הילד.
אבל זה מפספס כאן בענק.
אי אפשר להתבונן על התנהגות של הורה בלי להתייחס לקונטקסט הקשה שהוא נמצא בו.
דמיינו את המצב: חודשים של פחד מתמיד. לילות ללא שינה. בדיקה אם הילד עדיין נושם כל כמה שעות. התלבטויות אינסופיות האם לקחת את הסכינים מהמטבח. פחד מכל הודעה שלא נענתה. והרגשה שאתם כבר לא מכירים את הילד שלכם.
השילוב הנוראי של פחד שמלווה אותך כל הזמן, אשמה לצד חוסר האונים - זה מתכונת בדוקה לשלב "תמות כבר".
איך לתקף את הרגשות הבלתי נסבלים
כדי לתקף צריך להיות בעמדה אמיתית של הבנה של הכאב ואתגר האנושי שעומד בפניו.
ככה אני מלמדת מטפלים לתת תיקוף בנסיבות האלו:
התחברות למקום האנושי - לנסות לזכור את המצבים שבהם אתם הייתם בקצה היאוש, חוסר האונים והתלות שלכם באחר. להיזכר בזעם או באימפולסיביות שעלולה להתעורר. כולנו היינו שם. כולנו מכירים את הרגע הזה שבו הגוף והנפש כבר לא יכולים יותר.
לעזור להורה לא לדבר על עצמו במונחים של "זבל של הורה", או "הוא יתאבד בגללי" או "אני כישלון גמור" - כי זה רק מחמיר את המצב.
במקום זה, לעזור להורה לומר משהו שישקף את מה שהוא מרגיש כלפי עצמו אבל לא "יקבור" אותו עוד יותר ביאוש וחוסר תקווה:
"היה לי רגע קשה. הגבתי בדרך שלא הייתי רוצה. זה אנושי, וזה מובן, וזה לא אומר כלום על מי שאני כהורה. עכשיו אני רוצה ללמוד איך לעשות זאת אחרת בפעם הבאה."
מה משפחה כזאת צריכה?
היא צריכה עיניים טובות. היא צריכה מנהיגות שמחד תבין ותתן תקווה ומאידך תסייע להם לעבור את התקופה הזאת בשלום, ותצייד אותם במיומנויות יעילות שיוכלו לסייע להם ללוות את ילדיהם בלי להחמיר את המצב.
מה נותן תקווה
מה שנותן לי תקווה זו הידיעה שיש טיפולים שבאמת יכולים לעזור. בואו תהיו מהמטפלים שבאים מצליחים לעזור למטופלים ומשפחות בנסיבות קשות.
הקורס שלי של DBT יעזור לכם לעזור לפרטים ולמשפחות שעומדים מול המאבק הזה
רוצים להיות אלו שיכולים לעזור לילדים ולמשפחות האלו? זה הקורס בשבילכם.

30/10/2025

הסדנה מבוססת על פרוטוקול ייעודי לטיפול והערכת סיכון אובדני  מתוך ה DBT

סדנה למטפלים בירושלים.
30/10/2025

סדנה למטפלים בירושלים.

לחלוק את הכאב  להחזיק את התקווה - דיאלקטיקה במפגש עם מטופלים במשבר אובדני זה היה יום שגרתי. מטופל שהכרתי כמה חודשים, איש...
13/10/2025

לחלוק את הכאב להחזיק את התקווה - דיאלקטיקה במפגש עם מטופלים במשבר אובדני
זה היה יום שגרתי. מטופל שהכרתי כמה חודשים, איש שהיה תמיד מרוחק, מנותק, מדבר איתי דרך זכוכית עבה. הגענו לנקודה שבה הוא התחיל לספר על הלילות הקשים שלו, על הבדידות, על המחשבות שלא עוזבות אותו.
ואז הוא אמר: "אמש כרכתי חבל סביב הצוואר שלי. רק כדי לבדוק איך זה מרגיש."
האמירה שלו פתאום הפכה להיות תמונה. יכולתי לראות אותו שם - לבד בדירה שלו, עם החבל בידיים, כורך אותו סביב צווארו. התמונה הזאת חדרה אליי כמו סכין.
פרצתי בבכי.
לא בכי עדין של מטפלת מקצועית. בכי אמיתי, עמוק, כואב. הוא הרים את העיניים אליי והיה מופתע. פעם ראשונה שהעיניים שלו התמלאו דמעות.
Co-bearing - נשיאה משותפת של הכאב
זה היה שנים לפני שקראתי על המחקר של כריסטין דאנקלי מ-DBT. דאנקלי יצרה את המושג Co-bearing - "נשיאה משותפת" של הכאב. זו הייתה אחת מההתערבויות הכי מוצלחות שלי, ולא ידעתי איך לקרוא לזה.
Co-bearing זה יותר מאמפתיה. זה התחושה שהמטופל חווה שהמטפל ממש לוקח חלק בנשיאת הכאב הרגשי שלו.
אותו מטופל הזכיר את הרגע שבו בכיתי איתו שוב ושוב במהלך הטיפול הארוך שלנו. לא את המילים שאמרתי אחר כך - אלא את הרגע הזה של חיבור אמיתי.
הבסיס המדעי
יש לנו נוירוני מראה שמאפשרים לנו להרגיש את הכאב של האחר - זה תהליך מוכח. כשאנחנו רואים כאב של אדם אחר, נוירוני המראה גורמים לאזורי הכאב במוח שלנו להידלק.
מטופלים שמדברים על הכאב אבל מנותקים ממנו חוסמים חוויה של Co-bearing. כך גם היה אותו מטופל - עד לאותו יום שבו התמונה הזאת חדרה אליי והצליח להוציא אותו מהמרחק הכואב הזה.
אבל המיומנות היא לא לטבוע בכאב הזה. המיומנות היא להיות מסונכרנים עם הכאב ובאותו זמן להחזיק את התקווה.
הבלבול הגדול: תקווה לא אומרת התעלמות מהכאב
אני שומעת הרבה מטפלים שאומרים "לתת תקווה זה להתעלם מהכאב ז". להיות אופטימיים זה לתת הרגשה למטופל שאנחנו לא איתו. ": אנחנו לא אמורים לעודד אותו " בעיני זה בלבול מסוכן.
לשהות עם מטופלים אובדניים בתוך הכאב זה הכרחי מאוד - ה-Co-bearing הוא דוגמא חשובה לכך. אבל להזדהות לגמרי עם הייאוש זה מסוכן. כי אם גם אנחנו נתפס במלכוד, מי יחזיק את התקווה?
במקום: "אני מבינה שאתה בחוויה שהכל נגמר, שאין סיכוי שדברים ישתפרו"
אני אומרת: "אני מבינה את היאוש שאתה נמצא בו ושומעת שאתה לא רואה שום תקווה. לצד זה, לא ניסינו הכל ואני אהפוך כל אבן כדי למצוא דברים חדשים שיכולים לעזור לך."
התקווה חייבת להיות יישומית
הבסיס פשוט: אם הכל נשאר אותו דבר, אז מה בדיוק נותן תקווה? ולכן אנחנו צריכים לחשוב מה יכול להשתנות.
עם מטופל אובדני אני מתחילה לחפש ולחקור כל אופציה
"התרופות לא עזרו? אולי נדבר עם הפסיכאטר על מחקרי פסיכדליים שקיימים."
"הסיוטים בלילה לא חולפים? הבנתי שעכשיו יש EMDR חדש שיותר מתאים ל-CPTSD."
אחד המאפיינים החשובים ביותר לאיש טיפול זה להאמין בשינוי. המוח האנושי מחווט לנסות לשפר את תנאי החיים שלו. זה לא "אופטימיות עיוורת".
הנה הפסקה עם הגהה לפיסוק:
אותו מטופל זוכר את הרגע שבו בכיתי איתו, וגם נזכר שאחר כך ישבנו עם הפסיכאטר שהמליץ על טיפול בקטמין, ואני עודדתי אותו לנסות: "כי אתה במצב מסכן חיים ואנחנו צריכים להיות אמיצים."
לא בגלל שזה היה "טכניקה טיפולית" - אלא בגלל שבאותו רגע הוא לא הצליח להחזיק שום תקווה והיה צריך אותי.
אני לא יודעת מה באמת עזר שם - הקאטמין ? הזמן שעבר ? או סיבה אחרת - אבל מה שבטוח שבלי התקווה יש סיכוי שהיאוש כבר היה הורג אותו.
#השתתפותבכאב #אובדנות #קשרטיפולי #כריסטיןדאנקלי #תקווהיישומית

ויסות שמחה כפעולה של חמלה עצמית מיכל, בת 32, סיימה סוף סוף קשר של שלוש שנים עם בן זוג עם אלימות פסיכולוגית קשה. החודשים ...
10/10/2025

ויסות שמחה כפעולה של חמלה עצמית

מיכל, בת 32, סיימה סוף סוף קשר של שלוש שנים עם בן זוג עם אלימות פסיכולוגית קשה. החודשים הראשונים אחרי הפרידה היו בדיוק מה שציפינו - ריקנות עמוקה, ימים שעברו בערפל, הרגשת אבדן שמכירים כל כך טוב. מיכל עבדה קשה, וזמן עבר.
התמונה השתנתה. היא התחילה לפגוש חברים, חזרה לתחביבים שנטשה, אפילו החיוך הטבעי שלה חזר לפניה. במפגשים בטיפול היא דיברה על תחושת החופש, על איך היא מתחילה לזכור מי היא מעבר לקשר הזה. הייתה התקדמות אמיתית.
ואז, בערב אחד בבית קפה, ראתה אותו. הלב דפק במהירות, הידיים רעדו, וגל של התרגשות הציף אותה לגמרי כמו צונאמי רגשי. "אני מתעוררת לחיים", חשבה. "זה חייב לומר משהו." היא ניגשה אליו, השיחה הייתה קצרה אבל עזה, ותוך שבועיים הם שוב היו יחד. הכל חזר - הדפוס, הכאב, החרדה. שלוש שנים של עבודה נמחקו ברגע.
אנחנו מכירים את הסיפור הזה, נכון? מנקודת מבט דינמית זה המימוש הקלאסי של "כפיית חזרה" - המושג שבו היה פרויד כל כך עסוק, האופן שבו דפוסים מוקדמים יכולים להשתחזר שוב ושוב ביחסים, כביכול ללא בחירה מודעת. איך הקשר עם אבא הקר והמבקר שלה יוצר דפוס של חזרה למקומות פוגעניים, נדחק לחזור ולחזור על הטראומה המוכרת.
אבל יש הסבר נוסף. מיכל מתמודדת עם בעיית ויסות בשמחה.
השמחה כמנוע ביולוגי שמשתבש
השמחה היא מערכת איתות שגורמת לגוף לרצות לחזור על מה שהביא הנאה. כשמיכל ראתה אותו, המוח זיהה "מקור לרווח פוטנציאלי". דופמין הוזרם, הלב דפק מהר, והגוף נכנס למצב של אנרגיה גבוהה ומיקוד - כדי להשיג את מה שמעורר שמחה.
זה מנגנון הישרדות בסיסי. הבעיה: במקרה של מיכל, המנגנון מכוון למשהו שלא טוב לה.
במקרה של מיכל, ניתן לראות את התגובה שלה כתגובה ביולוגית מותנית. המוח שלה למד לקשר בין הגירוי (לראות אותו) לבין תגובה רגשית עזה. במהלך הקשר הפוגעני, העוררות ת - כללה גם פחד וחרדה, אבל גם רגעים של הקלה ואפילו אופוריה. חשוב לומר, הבחירה של מיכל בו כבן זוג ללא ספק קשורה לדפוסי קשר מוקדמים לצד זה , המודעות הרבה פעמים לא מייצרת שום דבר חוץ מחוויה של חוסר שליטה . ומחשבה- ועכשו שאני יודעת אז איך זה בדיוק עוזר לי?

הדילמה של רגש "חיובי" שמשבש
בDBT אנחנו מכירים שכל רגש יכול להיות בעייתי כשהוא מופיע בעוצמה לא פרופורציונית, בהקשר לא מתאים, או מוביל להתנהגויות שפוגעות באיכות החיים.
הרגש הזה נראה חיובי, ולכן קשה לווסת אותו - אבל מדובר ברגש ככל הרגשות. כשהוא בהקשר הלא נכון, הוא משבש חיים.
השמחה של מיכל אמיתית ולגיטימית. הבעיה: היא מכוונת אותה למקום שלא משרת את המטרות שלה לחיים טובים יותר.
איך מווסתים שמחה? הכלים הטכניים
ראשית: תיקוף הרגש - אין כאן אשמה
זה הגיוני שהמוח שלך יתגמל אותך על לראות אותו. זה גירוי שהוא מזהה כפוטנציאל לרווח. המנגנון הביולוגי עושה בדיוק מה שהוא אמור לעשות - מזהה משהו שבעבר היה קשור לעוצמה רגשית ומפעיל מערכת התגמול. מיכל לא "טועה" או "חלשה" כשהיא מרגישה התרגשות. היא מגיבה לפי התכנות הביולוגי שלה.
ויסות פיזיולוגי בזמן אמת
הפחתת עוררות בהקשרים בעייתיים: כשמיכל מדברת איתו בטלפון הבא, המטרה לווסת את העוצמה הפיזיולוגית. נשימה, קישור קרקע, כלים שמורידים את הערנות הביולוגית. כשהעוררות יורדת, המוח חושב בצורה ברורה יותר. ביקשתי ממנה להיות בתנוחת שכיבה, להרפות שרירים להרגיש את הכובד של הגוף.
פעולה מנוגדת לרגש
במקום לפעול על פי הדחף (להתקרב), מיכל לומדת לפעול בכיוון הפוך - להתרחק, לא לענות להודעות, לעסוק בפעילויות שמעלות איכות חיים.
חשיפה מבוקרת
התרגלות הדרגתית לגירוי מבלי להגיב אוטומטית, עד שהתגובה הרגשית מתחילה להיחלש ולהתאים למציאות.
התוצאה: "אז הוא הפך לסתם דוד מרחוב הרצל"
כשהעוררות הגופנית מווסתת, הקסם נעלם. מיכל רואה אותו כמה שהוא באמת - לא מקור להתרגשות אלא אדם רגיל שלא מוסיף לחייה. זוהי תוצאה טיפולית שמאפשרת החלטות מתוך מקום רגוע.
בניית שמחה חלופית
החלק החשוב: לא רק להפחית את השמחה הבעייתית אלא ליצור מקורות חדשים:
• תחביבים שמעוררים אותה
• קשרים בריאים שיוצרים התרגשות חיובית
• מטרות אישיות שמביאות סיפוק
באופן פרדוקסלי, ויסות השמחה של מיכל הוא חמלה כלפיה. זה אומר: "את ראויה לשמחה אמיתית ובריאה, לא לשמחה שמובילה לכאב". זה מסר של כבוד עצמי.
מסר למטפלים
כשמטפלים מלמדים לווסת שמחה לא מתאימה, הם לא "הורסים את הכיף". הם עוזרים לגלות מקורות עמוקים ובריאים יותר לשמחה.
מה שנראה כ"שחזור" יכול להיות גם שמחה לא מווסתת שצריכה ויסות טכני ומדויק. - רגשות שמתאימים למצב מובילים לחיים משמעותיים .
לפעמים, לווסת שמחה זה באמת הדבר הכי טיפולי שאפשר לעשות.
________________________________________
ועכשו יום אחרון למבצע על הקורס הדיגיטלי : על כל קנייה של קורס מיומנויות DBT מקבלים קורס נוסף במתנה – מכאוס לסדר. כנסו לתגובה הראשונה

כמי שעוסקת בהכשרות למטפלים על ויסות רגשות, אני מתרגשת לפרגן למרכז שלמים, שמנוהל על־ידי שלוש מרפאות בעיסוק . הן עושות עבו...
27/08/2025

כמי שעוסקת בהכשרות למטפלים על ויסות רגשות, אני מתרגשת לפרגן למרכז שלמים, שמנוהל על־ידי שלוש מרפאות בעיסוק . הן עושות עבודה משמעותית וחשובה כל כך עם מתמודדים עם קשיים תפקודיים ורגשיים, וגם יוזמות שיתופי ידע מקצועיים חשובים.

בין היתר, מתוכננות הרצאות אירוח שוות במיוחד לקורס הקרוב שלי, ואני שמחה על החיבור והפריה הדדית.
תודה לכן על העשייה 🙏
והנה הקישור-
https://shikum.ravpage.co.il/matanot?ref=adi

💔 "איזה מין הורה לא אוהב את הילד שלו?"מעבודתי עם הורים שילדם נמצא במשבר מתמשך, אני יודעת שחלק מהכאב העמוק ביותר הוא לפעמ...
14/08/2025

💔 "איזה מין הורה לא אוהב את הילד שלו?"

מעבודתי עם הורים שילדם נמצא במשבר מתמשך, אני יודעת שחלק מהכאב העמוק ביותר הוא לפעמים החוויה הקשה: "אני כבר לא אוהב את הילד שלי."

אני זוכרת אבא אחד, באמצע פגישה, נשען לאחור, משלב ידיים, ובקול כמעט לוחש אמר לי:
"אני פשוט מרגיש שאני לא אוהב אותו."
לא היה שם ניסיון להתריס, לא פרובוקציה – הייתה שם עייפות של מי שכבר הרבה זמן חי בכעס, בדאגה, ובאכזבה.

בפסיכולוגיה האבולוציונית אנחנו יודעים שרגש האהבה נועד לקרב אותנו, לשמור ולהעניק למישהו שיש לו פוטנציאל לשפר את איכות חיינו. בעבר, היא הייתה קשורה גם למשיכה למתוק – לחפש עוד ממה שמיטיב איתנו.
אבל כמו כל רגש – כעס, פחד, שמחה – גם האהבה לא תמיד נוכחת. היא באה והולכת, לפעמים מתרחקת מאוד.
כשאנחנו אומרים "אני אוהב את הילד שלי", אנחנו בעצם אומרים:
📍 "יש מצבים שבהם האהבה נגישה לי – אני חווה תחושה נעימה ודחף להתקרב ולשהות במחיצתו."
אבל כשהכעס, האכזבה או הדאגה מציפים – הרגש הזה פשוט לא עולה.
ופה הסכנה המקצועית: אם אנחנו מאפשרים להורה רק לפרוק את הכעס, זה יכול להיות משמעותי – אבל רק אם במקביל נפתח פרספקטיבה אחרת. אחרת, אנחנו עלולים לחזק עוד קצת את אותו דפוס תחושה וחשיבה שהרחיק אותו מהילד מלכתחילה.

ב-DBT אנחנו מנסים לחזק תגובות יעילות – ולכן השלב הראשון הוא תיקוף: להכיר בכך שכרגע האהבה לא נגישה, ושמה שמוביל הוא כעס, בושה, אשמה או חוסר אונים.

ואז,אני מסבירה: "אהבה לא מגיעה בלי תנאים מתאימים – לפעמים צריך לעורר אותה באופן אקטיבי. ומציעה תרגיל.
📝 תרגיל שאני עושה בהדרכה הורית
1. להיזכר ברגע אמיתי שבו הילד עורר חום ואהבה.
2. לדמיין את המבט, הקול, המחווה הקטנה.
3. אפשר להיעזר בתמונה של הילד – היא עוזרת לאהבה להיות נגישה יותר.
4. לדמיין את עצמם אומרים לילד: "אני אוהב אותך" ולשים לב למה שקורה בגוף.

כשאנחנו מצליחים להחזיק את החוויה הזו, חוזרים לדבר גם על הכעס, האכזבה או הדאגה – ובודקים האם זה מרגיש אחרת.
מניסיוני, חלק גדול מהקושי של הורים הוא לא רק מול הילד, אלא מול עצמם: "איזה מין הורה אני?"
כשנותנים לגיטימציה לכאב הזה, ומצד שני מציידים את ההורה בכלי לחזור ולפגוש את האהבה – הייאוש יורד, והיכולת לחוות את עצמו כבעל פוטנציאל מיטיב מתחזקת.

אנחנו יונקים, מחווטים לשמור, להגן ולהעניק לצאצאינו. הורה שמרגיש שהוא לא אוהב את ילדו הוא הורה במשבר עמוק שזקוק לא רק לתיקוף אלה גם לכלים שיעזרו לו להתחבר לגריעין הפנימי שקיים.

💬 מטפלים יקרים – איך אתם עובדים עם הורים שהאהבה לילד שלהם לא נגישה?

אוי לא....TOO MUCH INFORMATION!!!רועי* הגיע ללימודי טיפול באוניברסיטה מלא התלהבות. אחרי מספר שבועות של לימודים, במהלך די...
28/07/2025

אוי לא....

TOO MUCH INFORMATION!!!

רועי* הגיע ללימודי טיפול באוניברסיטה מלא התלהבות. אחרי מספר שבועות של לימודים, במהלך דיון בקבוצת הלמידה בנוכחות המרצה, הוא שיתף בפירוט על המשבר הפסיכיאטרי שעבר לפני שנה - האשפוז, התרופות, הקשיים המשפחתיים שליוו את התקופה. הכיתה הגיבה באמפתיה, אבל הוא הרגיש מוזר, משהו במבטים מסביב הרגיש לו לא בנוח...

שבוע לאחר מכן, רועי זומן למפגש עם דיקן הפקולטה והתבקש להביא מסמך רפואי על מצבו הנפשי. החשש: האם הוא מתאים לעבוד בתחום הטיפולי?

מה שקרה לרועי זה דוגמה קלסית למה שאנחנו מכירים כ-Oversharing. זה לא סתם שיתוף לא מותאם - זה תופעה מורכבת שנובעת משני גורמים מרכזיים: אימפולסיביות וקושי בויסות בושה. חלק מהמטופלים יכולים להבין מהר מאוד ששגו כי היו אימפולסיביים, וחלק פשוט לא מבינים מה הייתה הבעיה. "למה לא לשתף? אני צריך להתבייש?" - אבל בושה לא נקבעת על פי המוסריות של הדבר אלא על פי הסיטואציה. כאן חשוב להבין משהו בסיסי על ויסות רגשות: ויסות זה לא רק "יותר מדי" - זה גם "פחות מדי". זה רגש לא מותאם למצב. בושה היא רגש שמתוכנן להגן עלינו מדחייה חברתית. היא אמורה להתעורר כשיש סיכוי אמיתי לדחייה מהקבוצה, ולהנחות אותנו להסתיר מידע מסוים. אבל מה קורה כשהויסות פגום? אם יש לנו בושה מופרזת, אנחנו מסתירים הכל, אפילו דברים רגילים ולגיטימיים. אם יש לנו בושה לא מספקת, אנחנו חושפים הכל, אפילו במקומות לא בטוחים.

רועי היה במצב השני - הבושה לא הגנה עליו מספיק. התוצאה? הוא שיתף מידע שעלול היה לגרום לו להידחות מהקבוצה. הבעיה המרכזית היא שכשהויסות של הבושה פגום, אנשים לעיתים מסתירים דברים שלא צריך - כמו בקשה לעזרה לגיטימית, וחושפים דברים שכדאי לשמור - כמו מידע רפואי אישי בהקשר מקצועי.

איך עובדים עם זה טיפולית? העבודה מתחילה בהקניית כלי פשוט אבל מהפכני: הפאוזה שלפני השיתוף. לפני כל שיתוף של מידע אישי, לשאול את עצמך - מה הפוטנציאל לדחייה? איך האנשים כאן עלולים להגיב? מה אני מקווה להשיג? למה אני רוצה לשתף את זה עכשיו? האם זה המקום והזמן הנכונים?

כשרועי למד להפעיל את הכלי הזה, הוא גילה שהניסיון שלו להימנע מדחייה דרך שיתוף יצר בדיוק מה שחשש ממנו. הוא למד לבדוק את הפוטנציאל לדחייה לפני השיתוף, ולהבין שבושה מותאמת יכולה להגן עליו מבלי לשתק אותו או לחשוף אותו יתר על המידה.

Oversharing הוא לא חוסר שליטה פשוט - זה ניסיון פגום להתמודד עם בושה ועם הצורך בקבלה. העבודה הטיפולית מתמקדת בהקניית הכלים לויסות מתאים של הבושה, כך שתוכל למלא את תפקידها המגן בצורה מיטבית.

ויסות רגשות זה לב ליבו של כל טיפול אפקטיבי!!

אם אתם רוצים להעמיק בכלים מעשיים לעבודה עם ויסות רגשות ולתת למטופלים כלים יעילים לשינוי חיים

אני מזמינה אותך להשקיע בערכה לויסות רגשות עבור המטופלים שלך.

הערכה כוללת בונוס מיוחד - מיני קורס על ויסות רגשות עם כלים קונקרטיים שתוכלי ליישם מיד.

המשלוחים מתחילים לצאת מחר - נותר מלאי מצומצם

באמת, באמת, באמת, שווה!!!

הקישו כאן לפרטים והזמנה מהירה-
https://premium2.ravpage.co.il/cardsemotionreg
שיהיה יום רגוע,

שלכם

21/07/2025

לא מאמינים שהמטופל יסכים ללמוד מיומנויות? חשבו שוב!!!

כמטפלים, חשוב שנאמין ביכולת של המטופלים להיענות לכלים חדשים. אם תעבירו את המיומנויות בצורה ברורה ותחברו אותן למטרות החיים של המטופל, תופתעו מהמהירות שבה הם ישתפו פעולה!
כל מי שעדיין מתלבט בנוגע לקורס שמתחיל באוקטובר 2026. נותרו מקומות ספורים.

https://premium2.ravpage.co.il/october2025

Address

Jerusalem

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when DBT יישומי לאנשי טיפול posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to DBT יישומי לאנשי טיפול:

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram