סיסי מן - מאמנת ומטפלת רגשית

סיסי מן - מאמנת ומטפלת רגשית מטפלת ברפואה משלימה כ-35 שנים. מאמנת רגשית. מנחה יחידים וקבוצות למודעות, העצמה, והתפתחות אישית.

כל אחד על דרך ההמחשה, הינו פרח ייחודי בעל מרקם, צבע וריח האופייניים רק לו.
במהותנו, אנו שואפים לצמוח אל אותה הייחודיות, אך לעתים בדרך אנו נתקלים בחסמים שמונעים מאתנו לעשות זאת. אמונות מושרשות, תבניות חשיבה, פחדים וחרדות, הם רק חלק מאותם הדברים שמעכבים צמיחה. לעתים אנו מודעים לקושי ולעתים לא, אולם בשני המקרים כל שינוי הינו מפחיד ומותיר אותנו תקועים בתוך רצון שאינו ממומש, שרק מגביר את תחושת התסכול

ואת אי היכולת לקחת את המושכות בידיים.
עברתי בעצמי ועודי עוברת, מסע של היכרות עם מי שאני. היה שלב בחיי שידעתי שאני חייבת שינוי. שמה שאני עושה אינו מדבר אליי, ואפילו יוצר בי חולי. משם התחלתי את דרכי בתחום הרפואה המשלימה. רכשתי כלים רבים, טכניקות אינסופיות, קורסים וסדנאות שנועדו לעזור לאנשים להגיע אל השינוי המיוחל.
אני מנחה קבוצות לשינוי וצמיחה, מעבירה תהליכי מודעות ומטפלת בגוף ובנפש שמבחינתי הם אחד.

בפוסט הקודם דברנו על "מערכת האזעקה" במוח,שהיא פועלת גם כשאין סכנה אמיתית.אבל מה שבאמת משאיר אותנו בתוך הלופ,הוא הניסיון ...
03/05/2026

בפוסט הקודם דברנו על "מערכת האזעקה" במוח,
שהיא פועלת גם כשאין סכנה אמיתית.
אבל מה שבאמת משאיר אותנו בתוך הלופ,
הוא הניסיון הנואש להשיג וודאות.
ואין זה פלא שocd- מחשבתי נקרא גם מחלת הספק.
ה"אולי" הוא שמשנה את חוקי המשחק.
הספק הוא הלחשן הקטן בראש שאומר:
"נכון. אבל אולי הפעם המחשבה אמיתית".
ברגע ש" אולי " הזה נכנס, אנחנו מרגישים שלא נוכל להמשיך,
עד שנדע ב-100% שהכול בסדר.
אבל המלכוד הגדול הוא שה- ocd,
הוא בור ללא תחתית.
אנחנו יוצאים למרדף אחרי אישור או הוכחה,
שיורידו את מפלס החרדה,
אבל ככל שנוברים ומנתחים יותר,
ככה הספק נהייה רעב יותר.
תחשבו לרגע מה קורה, כשאדם מרגיש שהוא מאבד שליטה.
הוא יושב בפורום מכובד או בהרצאה כלשהי
ופתאום עשויה לעבור בו מחשבה
"מה יקרה אם אני אצרח?"." מה יקרה אם אני אתחיל לקלל"?
באותו הרגע מחשבה שכזו יוצרת בו חרדה נוראית.
המוח מתחיל ב" מרדף." למה חשבתי על זה?
האם אני באמת רוצה לעשות זאת?" האם אני משתגע"
ואז מתחילים לחפש "הוכחה" שתשקיט את הפחד.
אבל המרדף אחרי השגת וודאות, הוא כמו לנסות
למלא כוס עם חור בתחתית.
ככל שאנו מנתחים ובודקים יותר את המחשבה
אנחנו לא הופכים לבטוחים יותר,
אלא להיפך אנו יותר הופכים למפקפקים בעצמנו.
אז איך עוצרם את המרדף?
וכאן נעוץ הפרדוקס הטיפולי.
הצעד הראשון הוא להבין, שהספק הוא לא קריאה לפעולה.
המחשבות האלה הן בסך הכול,
רעש של מערכת אזעקה(ההגנה) שהתבלבלה,
והדרך החוצה מהלופ, היא לא למצוא תשובה "למה חשבתי את זה"
אלא להסכים לחיות עם ה"אולי,
ופשוט להישאר לשבת מבלי לבדוק או לנתח .
בפוסט הבא נדבר על ה"טקסים"
אותן פעולות (פיזיות או מחשבתיות)
שאנחנו עושים כדי להרגיע את הספק,
ולמה הן בעצם המלכודת הכי גדולה שלנו.

בפוסט היום, בסדרת המחשבות בלופ,נבין איך המוח שבא להגן  נמצא מאיים.לכ"א מאיתנו יש במוח , "מערכת אזעקה" מובנת.והיא נוכחת ש...
29/04/2026

בפוסט היום, בסדרת המחשבות בלופ,
נבין איך המוח שבא להגן נמצא מאיים.
לכ"א מאיתנו יש במוח , "מערכת אזעקה" מובנת.
והיא נוכחת שם, כדי לשמור עלינו ולהתריע על סכנה.
לדוגמא: אם רכב דוהר לעברנו, היא זו שגורמת לנו,
לקפוץ למדרכה בשבריר שנייה.
היא לא נגדנו, היא בעדנו.
היא רוצה שנשרוד.
הבעיה ב- OCD , שמערכת האזעקה הופכת לרגישה מדיי,
והיא מגיבה בעוצמה מלאה,
גם כשאין שום סכנה אמיתית.
מחשבות מוזרות, פולשניות ומפחידות,
עוברות לכולם בראש. זה אנושי.
אבל ב- OCD, בגלל שילוב של גנטיקה,
מבנה ביולוגי או נסיבות חיים,
המערכת הזו פשוט ננעלת,
ובמקום לתת למחשבה לחלוף כמו ענן בשמים,
המוח מסמן אותה כאיום אסטרטגי.
חשוב להבין. המחשבות המפחידות האלו,
אינן קשורות למציאות. הן לא נבואה. הן לא עובדה.
והן לא מעידות עלינו כלום.
הן בסך הכול "יצירת מופת" של מוח יצירתי מדיי,
שמנסה להגן עלינו בכול מחיר .
גם במחיר של המצאת תסריטי אימה,
שאין להם שום אחיזה במציאות.
ובפועל מה קורה?
האדם נבהל מהמחשבה.
כי אולי היא אמיתית ויש להתייחס אליה.
וברגע שכזה, כאשר ה"אולי" מעורר ספקות,
הוא ינסה לבחון. לבדוק. לחפש אישורים
כדי להשיג וודאות שהיא אחרת.(המחשבה)
בפוסט הבא ננסה להבין,
איך הספק מתדלק את הסחרחרת הזו,
ומה הוא גורם לנו לעשות.

מה זה ocd (הפרעה טורדנית כפייתית) ?ומה קורה כשהמחשבה הופכת לאויב?לרוב כשאנחנו שומעים את המושגocd  ,אנחנו מדמיינים טקסים ...
26/04/2026

מה זה ocd (הפרעה טורדנית כפייתית) ?
ומה קורה כשהמחשבה הופכת לאויב?
לרוב כשאנחנו שומעים את המושגocd ,
אנחנו מדמיינים טקסים גלויים:
שטיפת ידיים חוזרת. סידור חפצים בסימטריה מושלמת.
או בדיקה אינסופית של נעילת הדלת או הגז.
אלה סוגי התנהגויות, שנועדו להרגיע חרדה קשה.
אבל יש סוג אחר. שהוא שקוף לגמרי לסביבה.
אין בו כמעט טקסים נראים לעין,
אבל בתוך הראש מתחוללת סערה .
קוראים לזה Pure o (או Pure obsessional)
מדובר במנגנון הגנה "מעוות" של המוח,
שבו מחשבות פולשניות ,מפחידות,
לעתים מעוררות אימה, צפות ללא הרף.
המחשבות האלו יוצרות ספקות עמוקים,
ומצוקה שקשה לתאר אותה במלים.
ברגע שעולה מחשבה מטרידה,
(לדוגמא: דחף לקלל מישהו יקר)
המוח נכנס ל"לופ" אינסופי של שאלות:
"למה חשבתי את זה.?" "מה זה אומר עלי?" ,"
אולי המחשבה נכונה ?"
"אולי משהו בי אינו בסדר?" "אולי אני משתגע"
הניסיון להבין , לבדוק, להרגיע ,
או להוכיח לעצמנו שהמחשבה לא נכונה, הוא ניסיון סרק.
זו מלכודת. כי הניסיון להשיג ודאות מוחלטת,(מה שאין)
רק מזין את הלופ והופך את המחשבה לאויב גדול יותר.
חשוב לי להדגיש, זה שאנשים חווים את זה בראש,
לא אומר שזה נכון, ולא אומר שהם לבד.
המאבק הפנימי הזה אמנם מתרחש בשקט.
אבל הוא קיים, שכיח. והוא גובה מהאדם מחיר כבד מאוד.
אני כותבת את המלים האלו כדי להעלות למודעות
את מה שקורה שם בפנים מתחת לפני השטח.
אך הם אינם מהווים תחליף, לטיפול מקצועי פרטני.
בהמשך הסדרה, (כן.. המגמה לרווח את הנושא)
ננסה להבין למה המוח עושה לנו את זה.
למה "מערכת האזעקה" במוח,
שנועדה להגן מסכנות ואיומים, בעצמה מאיימת.
ואיך והאם אפשר להחזיר את השקט לראש.?
אשמח שתשתפו ותגיבו.
לפעמים המלים שלנו,
הן הגשר שמישהו צריך,
כדי לצאת מהלופ.

סיפורה של הצפרדע, יכול להוות דוגמא להתמדה ונחישות.למי שאינו זוכר הנה הוא בקצרה.הצפרדע עם עוד כמה צפרדעים,החליטו לעשות תח...
15/04/2026

סיפורה של הצפרדע,
יכול להוות דוגמא להתמדה ונחישות.
למי שאינו זוכר הנה הוא בקצרה.
הצפרדע עם עוד כמה צפרדעים,
החליטו לעשות תחרות,
מי יגיע ראשון לקצה עמוד גבוה.
כל הצפרדעים החליקו, למעט אחת,
שהייתה חרשת לדברים שנאמרו לה.
"את לא יכולה"... "את לא מסוגלת".. "העמוד חלק". .אין סיכוי.." זה לא בשבילך".." חבל על הזמן"
אבל היא לא הרפתה, החליקה קצת,
ושוב ניסתה, בנחישות ראויה לציון.
הקולות סביבה הפכו חדים יותר
"אמרנו לך" הזהרנו אותך" זה גדול עליך"
אבל היא פשוט המשיכה .
צעד אחד אחורה שניים קדימה.
ולמרות הקולות החיצוניים, היא הגיעה ליעד.
החרשות כאן, מבחינת מודעות, היא מטאפורה.
אולי היא לא שמעה, כי התמקדה בעולמה הפנימי.
אולי היא שמעה, אבל בחרה לא להאמין.
אולי היא האמינה קצת, אבל המשיכה למרות הפחד.
היא לא שמעה את ה"רעש" החיצוני המרפה ידיים.
היא פשוט לא נהלה מו"מ עם הפחד.
כאשר היא הגיעה למעלה, היא לא נתנה צעקת ניצחון
היא פשוט נשמה עמוקות ,
מתוך תחושה של חופש פנימי,
שהיא עשתה חרף כל הסיכויים והסיכונים
את מה שהיא רצתה להוכיח לעצמה.
ואז צפרדע קטנה שהתבוננה בתמיהה שאלה:
"איך היא הצליחה ?זה מעורר קנאה".
ואז צפרדע זקנה ענתה לה: "כי היא לא הקשיבה לנו".
ואכן אנו צריכים לזכור, שלמרות הפחד,
אנו יכולים לדחוף את עצמנו לראש העמוד.
אבל הסיפור הזה בא להזכיר,
כמה חשוב לנו, לשמוע לקול הפנימי שבתוכנו,
שיודע ומכיר את המסוגלות שלנו.
כאשר אנו מחפשים אישורים מהסביבה לטוב ולרע
או מה נכון או לא נכון עבורנו,
אנו מוצאים את עצמנו מהר מאוד
מחליקים למטה.

השנה כאשר נשב לשולחן הסדר,ונשאל "מה נשתנה הלילה מכל הלילות"זה יהיה מדהים לשמוע, וגם מסקרן,מה כל אחד מאיתנו חושב או מרגיש...
29/03/2026

השנה כאשר נשב לשולחן הסדר,
ונשאל "מה נשתנה הלילה מכל הלילות"
זה יהיה מדהים לשמוע, וגם מסקרן,
מה כל אחד מאיתנו חושב או מרגיש.
אבל אין ספק שבימים טרופים אלה,
כאשר אנו מוזנקים לממ"דים ומקלטים,
סיפור ההגדה המופלא של יציאת מצרים,
יהדהד טוב יותר בשולחן החג.
"ואמרתם זבח -פסח הוא לה'
אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים..."
אז פסח מאפשר לנו "פה שח",
לספר את סיפור ההגדה,
או את סיפור "שאגת הארי"
שאנו נמצאים בעיצומו.
ואולי יש מקום לספר, את מה שהחמיץ בנו,
באופן אישי... ובחברה ..
ולשחרר מה שתופח...מה שמכביד..
מה שלא נאמר וצריך להיאמר.
ובימים אלה,
כשהלב דרוך יותר,
והמציאות שבחוץ נכנסת לכל בית, ומכווצת..
יהיו כאלה שיספרו ויגידו ויחזיקו בתקוה.
"כי הרי בכל דור, עומדים עלינו לכלותינו
והשם מצילנו מידם."
חג החירות הוא לא רק סיפור של זמן שעבר,
או מקום שממנו יצאנו כעבדים לבני חורין,
חג החירות הוא בחירה מודעת,
ללמוד לשחרר את כל מה שהחמיץ בתוכנו,
להיוולד כל יום מחדש
לאהוב ולהוקיר את מי שאנו.

אנחנו חיים בתוך מלחמה.ואנו לא יכולים להתעלם מכך.כי האזעקות.. החדשות.. האי וודאות..הקרקע ששוב רועדת מתחת לרגלינו,גובים מח...
01/03/2026

אנחנו חיים בתוך מלחמה.
ואנו לא יכולים להתעלם מכך.
כי האזעקות.. החדשות.. האי וודאות..
הקרקע ששוב רועדת מתחת לרגלינו,
גובים מחיר קשה.
ה"גוף- נפש", אומר את דברו.
חרדות.. דריכות.. דאגות..
עייפות שלא עוברת, גם אחרי שינה.
רעד שאינו מוסבר.
וגם אם אנחנו ממשיכים לתפקד,
משהו בפנים נשאר מתוח.
יותר ויותר אנשים שואלים בתקופה הזו:
"מה לא בסדר בי, שאני לא מצליחה להיות חזקה?"
"למה אני מתפרקת דווקא עכשיו?"
"אולי אני מגזים בתגובה שלי.."
והתשובה לכך פשוטה.
לא תמיד צריך להיות חזקים.
לפעמים צריך פשוט מקום, שבו מותר רגע לנשום.
מקום שבו לא צריך להסביר למה קשה.
להציץ בירוק שאחרי הגשם....
באביב שהקדים את עונתו....
בלבלוב שמסמל צמיחה מחודשת והבטחה....
ואפילו סתם מקלחת מרעננת...
או מוזיקה ערבה..
הכול בגדר רעיונות יישומיים,
אבל בהחלט מספקים את התמורה.
אני אומרת לתלמידים שלי לא פעם:
"רגש רוצה להרגיש".
כי כאשר אנחנו מנסים להשתיק אותו בכוח,
הוא רק מגביר את הקול בדרכים יצירתיות.
כמו כאבים פיזיים לא מוסברים.
הצפה רגשית.. פחד.. חרדה.. חוסר אונים..
חוסן הוא לא שליטה ברגש,
הוא ההסכמה להרגיש.
גם כאשר אנו נמצאים בלב הסערה.
לפעמים לא צריך להיות חזקים.
צריך להיות אמיתיים עם מה שקורה לנו בפנים.
אני מאמינה שחוסן,
בכל סיטואציה של אי וודאות קיומית,
אינו היכולת לשלוט במה שקורה,
אלא היכולת להתגמש עם עצמנו,
ולהסכים להביע את מה שרוצה להשתחרר החוצה.
האמירות שנשמעות חדשות לבקרים,
שאנו חזקים..
שאנו קמים מיד כאשר אנו נופלים..
שאין עלינו..
עדין לא סותרות את הצורך הרגשי
לצעוק לעולם
את הנפש הכאובה
שכל מה שהיא מחפשת זה שקט וביטחון קיומי.

היום נבחן את הסוגייה,למה קשה לנו לבקש עזרה?בפרט לאדם שכל חייו היה אקטיבי.ובכן.. חברה שמקדשת את העצמאות וההישגיות,תראה בב...
12/02/2026

היום נבחן את הסוגייה,
למה קשה לנו לבקש עזרה?
בפרט לאדם שכל חייו היה אקטיבי.
ובכן.. חברה שמקדשת את העצמאות וההישגיות,
תראה בבקשת עזרה, סוג של כישלון
ואולי סימן לחולשה.
רובנו לא רוצים להכיר בכך,
שישנן תקופות שאנו מוגבלים/חולים/מזדקנים.
להכיר במגבלה אישית, זה כאילו לתת גושפנקא
שאנחנו כבר לה מה שהיינו פעם.
אדם אקטיבי, העשייה מגדירה את מי שהוא.
ואם הוא צריך עזרה,
הוא מרגיש שהוא כבר אינו הוא.
לעתים זה נתפס כוויתור על האוטונומיה ...
או על המרחב האישי ...
שיש בו גבולות ברורים.
קחו למשל אדם שנהפך לנזקק,
וצריך להכניס לבית מטפל זר.
זה ממש לא פשוט אפילו מאתגר, לבן או בת הזוג.
קחו כדוגמא אדם שאינו נוהג,
הוא נהפך לתלותי באחרים. שייקחו אותו.. שיביאו..
אתם יודעים מה קורה לו מבחינה רגשית ?
תסכול וכעס על המצב ועל עצמו.
ירידה בערך העצמי.
וגם נסיגה חברתית.
ה"לא נעים". הבושה. ורגשות האשמה
נהפכים ברבות הימים לחברים קרובים.
עמדתי על הסולם לפני יומיים
מנקה את הספרייה שלי, בחדר העבודה.
התעכבתי על כל ספר.
נזכרת מתי קבלתי או רכשתי אותו.
מסע של חיים.
ופחדתי ליפול. בגלל ורטיגו.
ואז עברה בי המחשבה
על צורך בבקשת עזרה, ועד כמה זה קשה לי.
ומכאן כל ההגיגים האלה.
מכל מקום כדאי לזכור( וזה עושה טוב על הלב)
שלבקש עזרה אינו דבר חד כיווני.
הוא מאפשר הזדמנות לצד השני
להרגיש משמעותי יותר ואוהב.

לאורך שנים, כתבתי על הקיר הזה,את המחשבות שלי.רגעים של התבוננות פנימית ותובנות,להיות הגרסה הטובה של עצמנו.עד שהבנתי שהמלי...
26/01/2026

לאורך שנים, כתבתי על הקיר הזה,
את המחשבות שלי.
רגעים של התבוננות פנימית ותובנות,
להיות הגרסה הטובה של עצמנו.
עד שהבנתי שהמלים שנכתבו, צריכות בית.
כך נולד הספר שלי "ביכורי מודעות".
שהוא אוסף של נגיעות מעולמי הפנימי.
זהו ספר שאפשר להחזיק ביד.
לדפדף בו בבוקר עם הקפה, או לפני השינה.
או לפתוח אותו באקראי ,
כשמחפשים תשובה או נשימה ארוכה.
עד להיום נתתי אותו כמתנה מהלב.
התגובות ריגשו אותי כל פעם מחדש.
הבנתי שהצורך בהגיגי מודעות,
הוא משותף לרבים מאיתנו.
והחלטתי שהגיע הזמן לאפשר לספר,
להגיע לעוד לבבות.
הוא מחכה לכם עכשיו.
כמתנה לעצמכם .
או למישהו שזקוק לחיבוק של מלים.
אם אתם מעוניינים בפרטים נוספים,
או ברכישת עותק
כתבו לי בתגובות, "אני"
או שלחו לי הודעה בפרטי
ואחזור אליכם בהקדם.

מהי נוכחות? תסכימו איתי שזו שאלה מעניינת.האם נוכחות זה בהכרח ש"אני נמצא באיזה מקום?"או "שאני נמצא, אבל לא נוכח?"קצת מבלב...
17/12/2025

מהי נוכחות?
תסכימו איתי שזו שאלה מעניינת.
האם נוכחות זה בהכרח ש"אני נמצא באיזה מקום?"
או "שאני נמצא, אבל לא נוכח?"
קצת מבלבל .לא?
ישנם אנשים שהנוכחות שלהם רועמת/רועשת.
שמכתיבה את קצב האווירה.
אולי את טון הדיבור.
נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה,
גם אם לא תמיד רוצים בה.
לקטיגוריה הזאת, הייתי מוסיפה את אלה שצועקים,
שחושבים שבכך ידעו שהם קיימים.
ולעתים נוכחות רועמת,
נולדת מתוך פחד
רק שהוא עטוף בהגנה של כוח ושליטה.
וישנם אחרים שהנוכחות שלהם שקטה ,אולי פסיבית.
הם לא גונבים את תשומת הלב
לפעמים נעלמים למחוזות אחרים(מרחפים)
וזוהי נוכחות שלא מבקשת מקום.
ולכאן הייתי משייכת גם את אלה
שבשקט שלהם מדברים בעוצמה,
ששום מילה ורבלית לא תדמה לה.
לעתים נוכחות פסיבית,
נולדת גם היא מאותו מקור פחד
" מה יחשבו /יגידו עלי אם.."
נוכחות אמיתית איננה נמדדת,
בעוצמת הרעש או "בעוצמת" השקט.
היא קודם כל ולפני הכול,
נמדדת בהיותנו מחוברים לעצמנו.
לאמת שלנו... לרגשות...למחשבות....ולתחושות..
לכל הקומפלקס שיוצר את ה"אני".
וכאשר ה"אני" נוכח.
הוא קיים.
אין לו הגדרה של פסיבי. אקטיבי. שקט. סוער
הוא נוכח בכל מלוא תפארתו.
זוהי נוכחות בוגרת.
שאינה מתנצלת על קיומה.
אינה משתלטת .
ואינה צועקת "הלו תראו אותי"
ולא נעלמת "כי מספיק כואב"
יש לה אמירה ברורה
"אני כאן.
אני נוכח עם כל מה שיש בי
וזה מספיק"
תחשבו על עץ בטבע.
הוא נוכח.
אינו רועם או שקט. הוא פשוט קיים.

השיח היום הוא, על חוויית דחיה ומשמעותה.כן.. זה נושא מורכב... וגם כאוב.וכדאי להבין אותו לעומקו: ישנו הבט חיצוני  שנובע  מ...
11/12/2025

השיח היום הוא, על חוויית דחיה ומשמעותה.
כן.. זה נושא מורכב... וגם כאוב.
וכדאי להבין אותו לעומקו:
ישנו הבט חיצוני שנובע מהרבה סיבות.
כאשר מישהו לא מגיב לנו..
מתרחק מאיתנו... לא מביע חום..
לא מבקר...או אפילו סתם עסוק.
ומהיבטים פנימיים. שהם שמייצרים, את עוצמת הכאב.
"לא רוצים אותי"-"אני לא נחשב"
"אני לא מספיק חשובה"-"אני מעיק"
"אני בעייתית"-"משהו בי לא בסדר". וכן הלאה.
למי שאינו מבין, תחושת דחייה,
יושבת על צרכים בסיסים:
לחום.. לתשומת לב.. להיענות.. לשיוך. ואפילו לאהבה.
והיא תמיד מפעילה זיכרונות מילדות.
מקומות שלא ראו אותנו..
מקומות שהיינו עומדים על המשמר,
כדי שלא יינטשו אותנו..
חסכים שהשאירו את הלב משווע להם.
וישנה עוד סיבה שמפעילה את הכאב.
הערכה עצמית ,שנשענת במה שאחרים חושבים עלינו.
כל סטייה בקשר, מרגישה כאילו ננעץ בנו סכין
וה"אני" מאבד את היציבות שלו.
וכאשר אנו מצפים ממישהו,
שייתן לנו את מה שהנפש חפצה, הנפילה ברורה.
קשר הוא צורך קיומי.
אנחנו יצורים של שייכות.
ורק הבוקר שמעתי משפט מדהים:
"אדם לא יכול להרגיש קיים,
בלי עיניים של מישהו שאוהב אותו".
וישנו גם צורך רגשי בקשר,
כי מילדות אנו נבנים, מהשיקוף של הסביבה .
למה אנו צריכים בכלל קשר אנושי?
כי זה צורך ביולוגי. אנו שורדים באמצעות קשר.
תינוק למשל תלוי לגמרי באחרים לצורך ההישרדות שלו.
וכך האדם למד שקשר מספק חיים,
וריחוק לעומת זה מהווה סכנה.
לכן אנשים שחוו נטישה מכל סוג,
מרגישים כל חייהם סכנה קיומית.
ואלמנט החרדה הוא שמכתיב להם,
את ההתנהלות בחיים.
דחייה יושבת על אותה נטישה.
כי כל חסך מילדות, יוצר בתוכנו סוג של "חור"
ואנו נחפש למלא אותו כל החיים.
למדנו שדחייה יכולה להיות אובייקטיבית.
(אותם סיבות חיצוניות שנקבתי להלן)
אך הסובייקטיבית, זו שהפרשנות שלה נובעת מעולמנו הפנימי,
היא הכואבת. ועליה אנו צריכים לעשות עבודה.

יש אמירה נפוצה,שצרות באות בצרורות. האם זה באמת כך?אני חושבת, שהאמירה הזאת, פוגשת כל אחד ואחת מאיתנו.וגם אני לא הייתי פטו...
28/11/2025

יש אמירה נפוצה,
שצרות באות בצרורות. האם זה באמת כך?
אני חושבת, שהאמירה הזאת,
פוגשת כל אחד ואחת מאיתנו.
וגם אני לא הייתי פטורה מכך.
אותה תחושה כבדה ולא נעימה,
שאנו נמצאים בלוף, שאינו נגמר.
שעוברים מצרה לאחרת. שמחלה רודפת מחלה.
ושהעולם עשה, כאילו יד אחד נגדנו.
מבחינה פסיכולוגית אי אפשר לקחת, את ההרגשה הזאת.
כי עם רגשות הרי לא מתווכחים.
אבל אולי יש לכך הסבר אחר?
כאשר אנו מתמודדים עם בעיה,
אנו מטבענו נעשים רגישים יותר..
מתמקדים בקשיים..
וכל דבר מאתגר, שהחיים מזמנים,
נראה כאילו הוא שוקל טון.
על המשקל .כמו ילד, שרואה בחושך,
כל צל כמו מפלצת.
חשבתם למה כאב כרוני לא עוזב אותנו?
למה כל פעם הכאב מתבטא במקום אחר בגוף.?
כי המוח , חברנו הנצחי, מתוכנת באופן שכזה,
שכל בעיה רגשית לא מעובדת,
או שאנו מתקשים לפגוש אותה.
או כל דבר אחר, שמאיים על ההישרדות שלנו,
נהפך לכאב פיזי.
אז אותו אדם שסובל מ"הכרוניות" ישאל גם הוא,
למה כאב בא בצרורות?
אולי כי הדיאלוג עם המוח שלנו לא ברור.
ואנו לא בדיוק יודעים את השפה שלו?
שכאשר הוא תחת לחץ וסוער,
צריך להרגיע את המערכת, כדי להפסיק את הלוף האמור.
האדם במפגש המרתק עם המציאות,
עובר מבחינה רגשית הרבה תחנות.
ואם הוא אינו יכול להתמודד עם אותן רגשות,
או שאין לו את הכלים לכך, הכאב לא ירפה ממנו.
אז נחזור לנושא. כאשר הצרות באות בצרורות.
המוח שלנו, נמצא תחת לחץ.
והורמוני המתח שנכנסים לפעולה ,
יוצרים מצב של ערנות מוגברת/עוררות יתר
ואז כל דבר שלא הפריע ,או היה רדום,
נהפך למשהו מטריד ונוכח.
ובקיצור, אם הצרות לא באמת מגיעות בצרורות,
אנו חווים אותן ככאלה.
ואולי הן כן מגיעות,
אבל המוח שלנו מעצים את התחושה הסובייקטיבית.
באות או לא באות זו השאלה.
צריך לראות את מה שקורה בפרופורציה
ואולי להבין חוק קיומי דיי בסיסי.
שבכל דבר רע יש טוב ולהיפך.

Address

Jerusalem

Telephone

+972547723423

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when סיסי מן - מאמנת ומטפלת רגשית posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to סיסי מן - מאמנת ומטפלת רגשית:

Share