21/09/2024
שבת מוקדם מאד בבוקר אני שוב מול היער הקסום שמולי עם כוס הקפה ביד נותן למחשבות מקום על גבי המקלדת.
אני חווה תושה של ערנות ועייפות משולבים מעין ג'ט לג כזה להתרגל חזרה לישראל ולחזרה אליה.
חוייה מורכבת...
כשהייתי בהודו כתבתי שאני מרגיש כמו יהודה הלוי אבל הפוך ....
"גופי במזרח וליבי במערב"
עם כל ההנאה השמחה הגדולה אשר אפפה אותי בזמן היותי באשרם
לא יכולתי להתנתק לגמרי מאשר קורה בישראל
ובכל פעם אפליקציית חמ"ל שדרה לי כאן אפילו בדלהי התראות "צבע אדום"
חלק אחד בתוכי רצה לנתק את האפליקציה כאומר "אתה פה בהודו באת לקחת פסק זמן קצר לפני חזרתך לעבודתך המורכבת תהנה תתנתק"
וחלק אחר שבתוכי פשוט לא היה מסוגל
התחושה הייתה שאם אני עושה את זה
אני פשוט נוטש... בורח... מפקיר...
גם אם לא היה בתחושה הזאת הגיון זו הייתה התחושה
יכולתי כל כך להזדהות עם הקונפליקט הגדול בו נמצאים הרבה חיילי המילואים שבטיפולי
אשר מביאים את הקונפליקט בין לחזור חזרה לשירות מילואים פעם שלישית ואפילו רביעית ובין המחויבויות האחרות זוגיות ילדים פרנסה
והמשפטים שחוזרים על עצמם איך אני אוכל להיות בשלווה ורוגע כשאני יודע שהחברים שלי לצוות נלחמים ואני לא שם.
תחושה של הפקרה... נטישה...
ומצד שני בת הזוג הילדים מגיע להם אבא על מלא ולא רק בחלקים חלקים.
קונפליקטים שאינם פשוטים כלל וכלל
והנה אני פה חזרה בישראל ושוב חוזר המשפט של יהודה הלוי והפעם הפוך שוןב
"גופי במערב וליבי במזרח"
אני עדיין עם הזיכרונות החוויות והאהבה הגדולה אשר קבלתי שם
עם הסדנאות הקסומות שהנחיתי ועם ההתמסרות המדהימה של המשתתפים
מדיטציית ה AUM שהייתה פשוט שמימית
כל הויונסיות של הביודנסה היו כמו כוס רוויה לאנשים צמאים ךתחושת חיות וקלילות
סדנת הילד הפנימי reclaiming your inner child הייתה כה עמוקה.
ו... גולת הכותרת הכשרת מאמנים בגישת הגשטאלט
Coaching the Gestalt Way הייתה חגיגה למוח וללב כאחד.
כן תתפלאו הודו יש בה מיתוס גדול שהחיים הם כל הזמן בשאנטי והכל בשלווה וברוגע
זה ממש לא מדוייק עד כדי אפילו אינו נכון
זו מדינה שאתה יכול לחוש בה תובענות גדולה מאד להישגיות בלתי נגמרת
זו מדינה שאתה נחשב או לא לפי הכסף שיש לך או לא בבנק
זו מדינה שבה המשפחה המורחבת מרשה להתערב בחיי המשפחה הגרעינית בצורה משמעותית ומזמינה חיכוכים גדולים
לכן העבודה על חיבור הרמוני בין שכל לרגש בהתמודדות עם לחצים הייתה כה משמעותית.
וגם אני.. ירון אחר בהודו וירון אחר בישראל
שם בהודו אני פרם ודאנו וכנראה השם הסניאסי שלי שם שניתן לי על ידי אושו משפיע עלי בכל פעם שאני מגיע למדינה הזו מחדש
מפעיל בתוכי אהבה אנושית גדולה לתמימות במובנה היפה של המילה
לנכונות של האנשים להתמסר לחויית הגדילה האישית
וללב הפועם הגדול הקיים שם שלפעמים הוא מוסתר על ידי קליפות ענקיות של רציונליזציה והדחקה אבל בסך הכל הוא שם ובענק.
ואני פה בישראל מפעיל חלקים אחרים שבי גם הם קשורים ללב לחמלה ולהתמסרות אך התחושה היא ממקום אחר.
שאפילו לי הוא עדיין לא ברור די צרכו מה מנהל אותי פה
תחושת שליחות? מחויבות? תחושה של צורך לסייע לאנשים בזמן מצוקה קולוסאלית?
תחושה של שותפות גורל?
כאן התשובות עדיין מעורפלות ולא ברורות די צורכן.
ואני לוקח לי את הזמן להבין את עצמי יותר
ככל ש תאריך ה 7.10 מתקרב אני עסוק בשאלות קיומיות אמיתיות לגבי משמעוה של המדינה הזאת עבורי
זה טראומטי לא פחות עבורי ששנה שלמה אנחנו נמצאים בצוק העיתים עם תחושות קשות של כאב אובדן וחוסר ודאות.
גודל ועצמת הבעיות הנפשיות בהן נמצאת כל האומה והאנשים שבטיפולי הם בסדר שאני לא פגשתי ואני עם נסיון רב בעבודה עם טראומות לאומיות
השמש של שבת בבוקר המפציעה כרגע איכשהו מייצרת רוגע בלב ומזכירה לי שזה בסדר גמור לחוות חלקים מנוגדים בתוכי ולתת להם מקום
שזה בסדר גמור לחוות תחושות מעורבות ולא ברורות
שזה בסדר גמור להיות בתהליך של זיקוק ועיבוד מבלי להיות עם תשובות ברורות
לזכור בכל פעם שאנחנו בתהליך התפתחותי ואין עליו כמו בוייז נקודה שבו אני מקבל הודעה "הגעת ליעד"
אלא מסע חיים שמבוטא בהגדרת הגשטאלט הכל כך מיוחדת
"השלם תמיד יותר גדול מסך חלקיו"
ואני? אני פשוט בהתמסרות מוחלטת לתהליך עם סקרנות וציפיה לאשר יקרה לי, לנו בתקופה כה סוערת וייחודית לכולנו.
מאחל לכולנו שבת מנוחה שבת שקטה ושבת מאפשרת לתהליכים פנימיים
לקבל את ביטויים המלא.
