25/01/2024
לפני 3 וחצי שנים כשהוצאתי את הריטריט הראשון שלי ביוון
הגיעה פיה מקסימה בשם ד׳
היא סיפרה לי סיפור שאני כבר לא זוכרת במדויק
אבל הפואנטה מהדהדת לי בראש עוד מאז
על חברה שלה ששמה לה בתיק את כל האבנים והסלעים שלה (דימוי לקשיים שלה)
ואחרי תקופה ד הבינה שהיא לא יכולה להיות חברה של הבחורה הזו כי התיק שלה כבר ניהיה ממש כבד
והחברה לא מוכנה לפנות מקום בתיק שלה לאבנים של ד׳
ו-ד׳ יודעת לדאוג לעצמה ולא מוכנה לשקוע בכבדות חד צדדית
שם קיבלתי את השיקוף הראשון שלי
שאולי כדאי לי ללמוד מ-ד׳ ולהתחיל לראות איך אני מפנה אבנים מהתיק ולא אוספת
השיקוף השני הגיע בריטריט הראשון שלי אצל שחר
החלפתי אולי איזה שני משפטים עם אחד האסיסטנטים שם, והוא כמו ירה עלי חץ מכריע
״אישיות שנשנעת על עצמה״
מבלי שהוא ידע הוא סיכם את שורש הבעיות בחיי בשניה.
בתכלס הוא לא חידש לי שום דבר, רק הניח מראה
פעם זה הרגיש לי כמו כוח על
בכנות, רוב הסביבה שלי מסתכלת על זה בהערצה
מה שבא לי אני משיגה
לא צריכה אף אחד בדרך חוץ מאת עצמי
והכל קל לי ״והולך לי״ ואני כל כך חזקה ועצמאית
החל מה-7 באוקטובר בזכות/בגלל הנטייה הזאת
יצאתי מאיזון לחלוטין
(מה קרה שם זה כבר לסיפור הבא)
והחלטתי לצאת לריטריט מספר 2 אצל שחר, לחפש קצת תשובות או אולי לשאול שאלות
שיקוף מספר 3 הגיע מתוכי באיזה תרגיל
אולי זה כבר לא נקרא שיקוף? לא יודעת
אבל הבנתי פתאום ש״כוח העל שלי״
הוא אולי אחד הסדקים או נקודות החולשה
הכי הגדולות שלי
שמקורו בפצע הכי כואב
שאין לי על מי להישען
או אולי יותר נכון לא מגיע לי שיהיה לי מישהו כזה
כי זה כבד ואין מקום לאבנים שלי.
והפואטנה של הסיפור הזה
הוא להזכיר לכל החזקים פה
שעוברים תקופה קשה ואולי מרגישים שאין להם מקום ומתמלאים באבנים
כי לא נעים להם, פגיע להם או לא מספיק חשוב להם
״כי יש אנשים שעכשיו באמת קשה להם״
שקודם כל נסכים להרגיש ולפגוש את הכאב
נוריד קצת מסכות ומגננות גם אם זה קשה ומפחיד
ונסכים לעצמנו לבקש תמיכה ע״י יקירנו, כי הרי בשביל זה הם שם
ואם אנחנו לא מרגישים מספיק בנוח וזה עוד גדול עלינו
לשלם למטפל/ת שיהיה שם בשבילנו
תיק מלא באבנים ישאיר אותנו לשקוע בחרא של עצמנו ורק אנחנו יכולים להציל אותנו ❤️
**בתמונה אני מכינה את המעגל סיום של הריטריט האחרון שלי ביוון 7-11.10.23 ומתפרקת לבד לרגע