26/01/2026
נרשמתי לקורס מורות לפילאטיס, שילמתי, התרגשתי… ואז הקורס התבטל בגלל הקורונה.
באותו רגע קלטתי משהו קטן אבל משמעותי: חשבתי שאני בוחרת שיטה אבל בעצם בחרתי תדר.
כנראה שיש דברים שזזים עם השריר, ויש דברים שזזים עם הנשימה!
ואז הגיע לו גם הפרק הבא: חזרנו מאוסטריה לישראל.
וזו הייתה תקופת הסתגלות מתוך בחירה. לא דרמה.. פשוט הרבה “להתארגן מחדש”: בית, ילדים, בירוקרטיות, להתחיל שוב הכל מהתחלה.
עם לא מעט סימני שאלה, ורצון למצוא את המקום שלי בתוך כל השינוי הזה.
ובתוך כל זה קרתה גם תאונה קטנה, שברתי את יד שמאל שלי.
לא משהו ענק, אבל כן משהו שהכריח אותי להאט את הקצב.
פתאום דברים פשוטים לוקחים יותר זמן, ואת לומדת להיות קצת יותר סבלנית (גם אם לא תמיד בא לך 😅). ובאופן מפתיע, דווקא ההחלמה הזו עשתה לי סדר: היא הזכירה לי שאני לא חייבת כל הזמן “להחזיק” ולהספיק, ושיש ערך בלחזור לבייסיק: לנשימה, לתנועה עדינה, להקשבה.
וככה, די טבעי, התחיל להתבהר לי מה אני מחפשת.
לא עוד משהו להוסיף לרשימה, אלא משהו שמחזיר אותי אליי!
מרחב פשוט שבו אפשר להיכנס פנימה, להתרחב מבפנים, ולנשום.
ואז הבחירה ביוגה נהייתה ממש ברורה.
לא כי פילאטיס פחות טוב, ממש לא! אלא כי היוגה בשבילי היא המקום הזה שמחבר בין גוף לנפש בלי לעשות מזה עניין גדול: תרגול שיש בו תנועה, אבל גם שקט. דיוק, אבל גם רכות. משהו שמחזיר אותך למרכז.
אז החלטתי לחזור למקורות ולעשות קורס מורים ליוגה, בדיוק בתקופה שבה הייתי צריכה בעצמי לחזור לעצמי.
והיום, כשאני מתרגלת ומלמדת, זו המטרה שלי: לחלוק את המקום הזה של עומק וחיבור פנימה בלי להרגיש שזה “עוד משימה”.
לתת מרחב שהוא גם נשימה, גם הקשבה, וגם חיזוק של הגוף… אבל בצורה רכה, נינוחה, כזו שעובדת *עם* הגוף ולא נגדו.
אם את גם מחפשת תרגול שהוא יותר מספורט, תרגול שמחזיר אותך אלייך!
מעניין אותי לשמוע: מה הדבר שעוזר לך להיכנס פנימה בתקופות עמוסות או מאתגרות?