07/04/2024
מה המשותף לביצים, עדשים וכעכים?
שלושתם עגולים, בלי התחלה או סוף, ולכן מתאימים לסעודת אבלים.
באבל הלאומי לפני תשעה באב, כמו בסעודת האבלים הפרטית- לאחר השיבה מקבורת יקרים, הביס הראשון הוא עגול.
לאחר הקבורה, האדם עלול לחוש שכל העולם "מת" עם הנפטר, וטעם החיים אבד, זה הרגע לאכול סעודת הבראה. האבלות, העצב ועיכול האובדן, נפתח בהבנה כי המוות איננו הסוף, אלא חלק ממעגל החיים. מטרת האבלות הינה איזון, איסוף וחיזוק הכוחות, להמשיך את החיים.
החיבור לנפטר, מעניק לנו מחויבות והשראה להמשיך את מפעל חייו. לאחר מות קרובים יש מחויבות לאמירת קדיש יתום. להגביר את החיבור למקור החיים והמוות, ולגלות אותו במציאות.
עם זאת, היהדות מכוונת להפנות את תשומת הלב, לטלטלה הנפשית הנוצרת במפגש עם המוות. המעוררת תנועה לכיוון של מיעוט חיים, המתגלה הלכתית במציאות של טומאה. התורה מכוונת אותנו לזהות את המקום הרוחני בו אנו נתונים, ולהתנהג בהתאם. התאמה של ההתנהגות המעשית, הנפשית והרוחנית, בהתאם למציאות, מאפשרת השלמה, גם כשהמצב לא מושלם.
האבל הראשוני לאחר הפטירה וזמן הטהרה, אורכים שבוע, כשבעה ימי הבריאה. עצירת השגרה, ופינוי זמן ומקום לתהליך של גילויי כוחות החיים, מחדש. השהייה באבלות ובטומאה, מהוות מסע בדרך לאיזון וגילוי החיות המאפשרת קרבת ה'.
עוד לפני מתן התורה נהגו באבלות שבעה ימים, כמו שמסופר לאחר פטירת יעקב: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ,י). מפרשתנו נלמד כי האבלות הינה מצוות עשה.
מות נדב ואביהוא, מגלה צורות רבות של אבל. המשותף להן הוא, הקשבה למציאות החסרה, התייחסות לצער ולאובדן, תוך חיבור וגילויי קומה נוספת בחיים, המנציחה את חיי הנופלים.
חנוכת המשכן הייתה אמורה להיות היום הכי שמח מאז הבריאה: "אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיְתָה שִׂמְחָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ". למרות זאת הפרשה פותחת במילה "ויהי", המבטאת צער בגלל מות נדב ואביהו (מגילה י,ב). אובדן החיים של הצדיקים, אינו אירוע פרטי, אלא אבל שמונצח לדורות ומאפיל על חנוכת המשכן.
הבורא עצמו שותף באבל: "אהרן היה מתאבל כאן על שני בניו נדב ואביהוא ובא הקב"ה לנחם אותו" (רבינו בחיי, ויקרא, י, יב).
משה רבינו כואב את האבדן ומנחם את אהרון באמצעות הסבר רוחני לגבי גזרת ה'. הבורא בחר את הטובים ביותר לקדש באמצעותם את המשכן: "אהרון אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (רש"י ויקרא י, ג).
תגובתו של אהרן למוות האיום, היא שתיקה: "וידום אהרן" (שם). אצל אהרן משמעות הדממה אינה הלם, אלא השלמה, כפי שמפרש הרשב"ם (שם): "וידום אהרן מאבלותו, ולא בכה ולא התאבל". ההוכחה למקום הנפשי ממנו נבעה הדממה מתגלה, בנבואת ה' אליו, שלא ניתן לקבל אלא: "מתוך דבר שמחה של מצווה" (שבת ל, ב).
אהרון ובניו הנותרים מחויבים להמשיך בעבודות חנוכת המשכן ולגלות כי עם ישראל, ועבודת ה' שזו שעתם הגדולה, קודמים לאבלות הפרטית.
העוצמה הזו מתגלה עד ימינו אלו. כמו שהתבטאה גלית ולדמן, שאיבדה את בנה בתחילת מלחמת חרבות ברזל: "אני לא אבכה כאן, יש לי את כל החיים להתאבל - עכשיו צריך לנצח" (ראיון לאילנה דיין, עובדה 2.11.23).
למרות זאת אהרון נתן מקום לחוויית האובדן ושרף, את קרבן השגרה של ראש חודש. כשמשה קצף וביקש הסבר, תהה בפניו אהרן: "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?" (ויקרא י, יט). שאלת אהרון מבהירה את החשיבות העצומה להבנה לא רק מה ה' מצווה, אלא מה טוב בעיניו.
לאהרן הכהן היה ברור שהצו הזה מתייחס להכרח לתפקד ולבצע את חובת השעה, תוך התייחסות לרגשות האבל המציפים, את בניו הנותרים - אלעזר ואיתמר. דבריו של אהרן התקבלו אצל משה רבינו – "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (שם, כ). משה מסכים ולומד את הצורך והחובה להקשיב למה שקורה לנו במציאות, ולהתאים את ההתנהגות המעשית והרוחנית לכך. הבנה זו הפכה למקור לחובת האבלות עפ"י הרמב"ם (אבל, א,א).
אבלות היא מצווה חשובה, במיוחד כאשר מדובר באובדן אנשים מתקני עולם ולכן: "כל המוריד דמעות על אדם כשר - הקדוש ברוך הוא סופרן, ומניחן בבית גנזיו" (שבת קה, ב). לכן ישראל נצטוו לחוש את השבר והאבדן: "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה' " (ויקרא י, ה).
משימת האבל נמסרה לעם כולו. הפרשנים מסבירים את חשיבות האבל הלאומי, כמאפשר להמשיך את עוצמות חייהם של נדב ואביהו. ללמוד מהם כמה גדולה אהבתם לה': " שהוסיפו אהבה על אהבה" (ספרא יז). מצד שני להרבות יראה, ממידת הדין שפגעה בהם: "כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס.. נורא א-להים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך" (שם, רש"י).
התורה מכוונת אותנו לקחת את האנרגיה העצומה של האובדן, ולהפנות אותה אל העתיד, ולא להיתקע בעבר.
הבכי והאבלות על נדב ואביהו הוסיפו לגלות את מהות חייהם, גם לאחר מותם. המשך מפעל חייהם של נדב ואביהוא, עליו קיפחו את חייהם, חייב את הקרובים ביותר, שלא להתאבל. עבודת אהרן ובניו במשכן, מגלה את הסגולה הפנימית שלהם, מעבר ליכולת הדיבור.
העם גילה את ההפסד של פעולותיהם ומעשיהם בעולם, כך התברר הצורך להמשיך את דרכם (על פי מדבר שור שמא).
גם כשהגוף כבר לא קיים, ניתן להמשיך לקיים את הרוח: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" (ברכות יח, א).
המוות הוא לא סופי, כי העולם עגול והחיים ממשיכים.
