עדי חודוש רפלקסולוגיה

06/11/2024

הן עדיין שם... 🙁

ואנחנו פה. משלמים ארנונה הולכים לפילטיס, עושים קניות, מתלבטים בין סלמון לסטייק, עושים בארון חורף קיץ
והן עדיין שם.
אגם, עומר, נעמה, דורון, עודד, טל עדיין שם.
מורעבים, מטונפים, עוברים התעללות מינית ולא רואים אור יום.
ואנחנו פה,
קונים בגדים לחורף שלילדים יהיה חם,
עושים סקס, פותחים יין, הולכים למילואים, מחתנים את הילדים שלנו, נעלבים מאמא, הולכים לבריכה
והם עדיין שם
כפיר, אמילי, שירי, מתן, רום, צחי, עופר עדיין שם.
ואנחנו פה,
מקבלות כל חודש וסת, בודקות את המחיר של העגבניות - הוא שוב עלה?
מתקשרות לקבוע תור למניקור, חייבים הרי, רואות טיקטוק, חוגגות עם הבן עלייה לתורה, מתלבשות בין נעל בצבע בז' או שחור
והם עדיין שם - נטושים, מציינים עוד יום הולדת בשבי, עם בגדים שלא שלהם, עם תחתונים שלא הם בחרו, בלי משחת שיניים, בלי האוכל שהם אוהבים, בלי האחים והאחיות שלהם, בלי סבתא וסבא ואמא אבא... בלי הכלב שלהם, בלי השכן שעושה שטויות ובלי לנבור כל יום בפייסבוק
בלי לקרוא ספר לפני השינה, בלי להתקשר לחברה הכי טובה
בלי לדעת מה קורה.

ואנחנו המשכנו הלאה, חייבים הרי

אבינתן, איציק, ארבל, אריאל, ירדן, לירי, סשה, איתן, רומי... והרשימה ארוכה מאוד

איך נמשיך מכאן

16/10/2024

את הסוכה של שנה שעברה בנינו במרפסת עם דניאלה. היא הייתה מקושטת ומופלאה, תלו בה שרשרות נייר מעיתונים ישנים, עשויה מסדיני העיסוי הלבנים האיכותיים ששכבו סתם בארון ובכלל לא ידעתי אם אי פעם אשתמש בכולם.

בסוכה הזאת ישבתי במוצאי שבת עם פליקס אחרי יום שחור, ארוך ובלתי נגמר ושמענו את ההודעה על הגיוס שלו.
בסוכה הזאת ישבתי בלילות של חודש נובמבר עד שתיים כמעט כל לילה וחשבתי על ילדים ישראלים חומי שיער, בלונדינים וג'ינג'ים, קטנים ממש כמו יעל שלי שנמצאים בשבי חמאס.
בסוכה הזאת ישבתי וחשבתי על סבתות וסבים מקיבוץ ליד הגבול שלחמו בשביל להקים את המדינה ועכשיו מרעיבים אותם בעזה.
בסוכה הזאת חשבתי נרעדת על כל האימהות שבכל העולם. על כל האימהות שנמצאות בשמיים ומסתכלות למעלה על הילדים שלהן
ועל כל האמהות שנגמרו להן הדמעות בגוף.
בסוכה הזאת ישבתי ונכנסתי לטיקטוק ולטלגרם בחודש דצמבר כדי לראות סרטוני זוועה ולא לישון לילה שלם.
בסוכה הזאת חשבתי על החיילים, בסוכה הזאת בכיתי בימים של הלוויות. בסוכה הזאת ישבתי בחודש פברואר עם הלפטופ, שמיכה חמה ותה ולמדתי על שיווק.
בסוכה הזאת ישבתי עם הילדות בלילה והתגעגענו ביחד לאבא שלהן.

בבקרים יכולתי להסתכל על הסוכה והזמן שנעצר.
כמה מנחם היה מראה הבדים המתוחים בחוץ, מגינים עליי מהרחוב השקט במילא
הבדים שלאט לאט התלכלכו באבק המדבר היו הדבר הכי מרגיע שיכלתי להסתכל עליו, בעוד בוקר שחייבת להיכנס לתוכו שגרה, אבל מאיפה אפשר להביא כזאת שגרה, מעכשיו לעכשיו?

את הסוכה שמרתי ליד ביתי עד חודש מאי בערך, מסרבת להאמין ומסרבת להיפרד. כי אם אני לא אשב בסוכה זה אומר שהחיים ממשיכים הלאה.
שנה ארוכה עברה
השנה הכי איומה וארוכה ומייאשת.

והיום סידרנו סוכה חדשה בחצר. עשוייה מבדים ישנים, וילונות שהיו פעם בחדר הילדות, מפות מטבח מהוהות.
סדיני העיסוי מקופלים בארון - יש בהם שימוש.
השנה נקנו קישוטים אמיתיים, נוצצים ומלאי צבע, כאלו ששומרים לשנים הבאות.

הכנתי במטבח עוד קישוטים. ברדיו הושמעה התרעה שהקפיצה אותי ואת יעלי מיד - השנה הזאת הגיעה למרות הכל, למרות שיש טילים שנופלים בכרמיאל. למרות שיש טילים המתפוצצים מעל חיפה. למרות שישנם 101 חטופים בעזה. למרות שיש מלחמה.
הכנתי מנייר משי מגזרות בצבע הראשון בחבילה, הצהוב
שפעם בחיים אחרים היה פשוט צבע משמח
והיום הוא צבע שמסמל כל כך הרבה.

סוכת-שלום אני קוראת לה.
אני רוצה שכל יום יבואו אליי אושפיזין
ושבלילות נישן בה.
אני רוצה שינגנו בה ניגונים
ושינוחו בה אחרי יום עבודה
אני רוצה שאנשים יחושו בה עטופים ומוגנים מכל כיוון.
אראה אותה מחלון המטבח בבוקר.
הבד הססגוני ירגיע אותי

ולא אשכח.

24/09/2024

15/09/2024

דימוי גוף חיובי
זה גם חלק מבריאות
נפשית וגופנית כאחד!
מי לא חוותה או עדיין חווה שנאה לגוף?
לצורה שלו, לשיער, לריח, להליכה
וזה באמת הכל בא מבפנים, או מבחוץ כשיש אמא שלא אוהבת את הגוף שלה
וכשיש מדיה ותרבות שקובעות כי יש צורה אחת עדיפה על צורות אחרות.
בואו נזכור כולנו שאנחנו נשמות
ייחודיות בגוף חד פעמי.
שהגוף שלנו הוא הארמוןמאו המקדש שבה נחה הנשמה שלנו.
אחרים יראו את היחס לעצמנו, אם הוא רע או טוב.
הגוף שלנו יביא חוסר שביעות רצון
מהיחס הזה, אם נשנא אותו, אם נתן לו מזון שלא מתאים לו, אם ננסה להביס אותו בטיפולים ובהרעבה או התעמלות יתר.
בבקשה
אם יש בכם חוסר קבלה עצמית, תבינו שהיא אם הפורענויות.

01/09/2024

רציתי לשתף את התמונות של היום הראשון ללימודים.
אבל לא יכולה
תודה ביבי
תודה שהפקרת. מרוצה?

27/08/2024

הצטרפו לעולם שלי שכולו בעצם שקט
שלווה
תחושת ריחוף או צלילה לעמוקים
תנונלעצמיכם להתנודד על גלי האלפא
לפגוש אני אחר
לפרק את הכאב
לחדד את החושים
ולקום כמו חדשים

#שלווה
#איזון
#עיסוי
#עיסוימשולב
#טיפולבמגע

18/07/2024

בשבוע האחרון עברתי שיעור ענק בחמלה עצמית
באהבה עצמית ואם תרצו אז גם בריפוי עצמי ברבדים עמוקים.

אני עדי ומחלות החורף שלי מתרחשות בקיץ.
מילדות יש לי הצטננויות ודלקות שקדים כשכולם בבריכה ובטיולים. זוכרת שאפילו אחרי שיעל כבר נולדה והיה חם ממש בחודש יולי לפני ארבע שנים היה לי סטרפ עם חום גבוה.

ואני אמרתי לבני ביתי בחורף, התרעתי לא פעם ולא פעמיים, כאשר חלו בתורות ואני טיפלתי בכולם - בקיץ אני אהיה חולה כמו פגר.
מי שחולה בקיץ כמוני, לא שותה תה חם, לא עושה אמבטיות קרות, ולא שוכב מתחת לפוך ומתכסה בשכבות. מאוד מוזר להיות חולה ומיוזע, לשמוע את המיית השכנים בחוץ על טפם עושים בריכה בחצר ביתם, לתת גלידות לבנות שלי אחרי הקייטנה שלהן ולברוח לחדרי הלא ממוזג.

פליקס אומר שזה התחיל לי בשבת.
הייתה בערבה הקודחת הפסקת חשמל (יזומה?) של חמש שעות, משתיים בצהריים ועד שבע בערב. לא משהו שקל להתמודד איתו, כי בחוץ היו בערך 44 מעלות. בית הבטון שלנו רתח, אז נכנסתי למקלחת וישבתי אחר כך בחוץ כדי להתקרר אבל כפי שכול מי שרוסית בלשונו יאמר - פה חשדתי.
הרי אסור להיות בחוץ עם שיער רטוב, גם אם זה יולי ונמצאים במדבר.
החשמל חזר
והתחלנו לקרר את הבית.
ביום ראשון אחרי הצהריים הגרון קצת עיקצץ. בלילה היה לי קשה להירדם.
ביום שני הלכתי למרפאה, אולי בשביל הצומי והאחות הסתכלה על האבטיחים, סליחה השקדים שלי, לקחה משטח, אמרה שזה מרגיש "ויראלי" ואיחלה לי רפואה שלמה.
אזי הבנתי שפני הביתה, לבלוע דקסמול קולד, להכין מיץ בצל, לשכב במיטה ולחכות שיעבור. פה לא יהיו כדורי קסם מעולמות הפניצילין.
נאלצתי לבטל את כל ימי העבודה של השבוע (וברוך השם, ציפיתי לשבוע עבודה מפוצץ)
כמו כשיש ילדים קטנים, שבוע מחלה צפוי מראש הוא;
כשהם מעלים חום במוצ"ש, כותבים לגננת הודעה ש "חנה לא תגיע מחר לגן"
בראשון הם מתחילים להקיא,
אם יש מזל זה מפסיק בשני, שלישי רביעי סמרטוטים בבית, חמישי שיפור, שישי ניקיון, שבת כבר מקפצים כמו חדשים ואז אפשר להחזיר למסגרת ולהחזיר את השפיות לעצמנו
כך גם ידעתי שיהיה השבוע הזה.

הרבה דברים קרו בשבת, כמעט כמו תסריט ידוע מראש... פליקס בחוש נבואי לא ברור מילא את המקרר במנגו טריים מחקלאי חצבה
וכל יום לאחר מכן הוא בצר לנו ענבים שגדלים בחנייה של העבודה שלו, ענבי מדבר מדהימים, שפשוט הצילו אותי מתייבשות.

בלעתי אופטלגין נוזלי שלא ממש עזר, מצצתי סטרפסילס רגיל וסטרפסילס פלוס,
עשיתי מיץ בצל ודבש (מתכון שעובר במשפחה שלנו במשך דורות רבים)
וזה פתח לי את האף
באיזשהו שלב אפילו בישלתי לעצמי מרק עוף עם שתי כרעיים ענקיות של תרנגולת אומללה (סליחה)
וזה כבר ממש עזר לי להחלים.
בלילות ישנתי עם החתול הגדול (בעלי) ועם החתול הקטן (פטל) וכך קיימתי את מה שנקרא תרפיית-חתול. מומלצת ביותר. משהו בגירגורים ובספיחת האנרגיה שיש לחתולים משרה בריאות על הגוף האנושי הדווה.
מה שמעניין במחלות זה שבגלל חוסר השינה, חוסר התזונה ובאופן כללי המצב הלכאורה השרדותי שהגוף עובר, עולים ממסתרי הנפש כל מיני זכרונות, החלומות נהיים מוזרים אפילו יותר מהרגיל
ויש דיאלוג פנימי עוצמתי יותר.
כשחוש הטעם והריח נדפקים מרוב נזלת
משהו אחר, תת הכרתי מתחדד לו.
נזכרתי בכל כך הרבה שיט שלא חשבתי עליו מעל עשרים שנה. זה היה מזכך ולא פשוט היה להיפגש עם הזכרונות האלה אבל אולי גם הם רצו קצת איוורור. לא ישנתי הרבה בלילה אז הייתי קמה קצת אחרי השמש ומנסה לחפש במרשתת אחרי אותם אנשים אבודים שהיו חלק מחיי בשנת 2002-2005...

אז עברו עליי חמישה ימים בלי עבודה, בלי יוגה, בלי אילת, בלי איפור בלי מטופלים, בלי חברים ובלי ניקיונות.
הייתי בבית, הייתי עם עצמי, כשהנפש התחילה לצלול למקומות אפלים פשוט התחברתי לספר "בעיקר על אהבה" של מאיר שלו
כשנמאס לי לקרוא ראיתי סרטוני נקיון הבית וצביעת שיער בטיקטוק.

אתמול בלילה הכללית שלחו לי מייל שהמשטח לסטרפ יצא שלילי אז כנראה שזה גם הפעם היה משהו ויראלי.