ד"ר נועם רשף אורטופד ספורט מנתח

ד"ר נועם רשף אורטופד ספורט מנתח ד"ר נועם רשף
אורטופד מנתח מומחה
פציעות ספורט וארטרוסקופיות אורטופד ספורט מנתח - פגיעות ספורט וארטרוסקופיות
לקביעת תורים או להשארת הודעה בטלפון: 077-5520163

מיומנו של מנהל מחלקה – של מי היה הרעיון המטומטם הזה?! (זהירות – ארוך!)הרעיון של חופשת ניתוק הוא לא רעיון מטומטם . הוא רע...
11/10/2025

מיומנו של מנהל מחלקה – של מי היה הרעיון המטומטם הזה?! (זהירות – ארוך!)
הרעיון של חופשת ניתוק הוא לא רעיון מטומטם . הוא רעיון הכרחי. כשכל החיים מתוכננים על דקות, חייבים לעצור רגע ולשנות כיוון. לנשום. דני הדס@ ד"ר הדס דן - המרכז לקרדיולוגיית ספורט מתקדמת ואני חברים כבר כמעט 20 שנה. מילואים. הגבר היחידי שאשתו – ואשתי. – מסכימות שישנו כפיות... בקיצור אחרי כמה שיחות החלטנו על טיול בנים. לא סגור מי העלה את האפשרות – הוא או אני (ראו את הכותרת...) – אבל החלטנו שמטפסים על הקילימנג׳רו. לקח לרעיון חודשיים לחלחל ועוד 3 חודשים לצאת לפועל. צירפנו אלינו את יונתן @ yonatan hammershlag– רופא וחבר כמו אח (מילואים...) ואת סתו@Stav Hadas אחיין של דני. צוות לעניין. דיברנו שצריך להתאמן – אז דיברנו . התאמנו קצת (דני ואני כלומר. סתו ילד סוס בן 25, ויונתן גבר סוס בן 40)... שבוע לפני הטיסה פרץ ליונתן הדיסק. ואחר כבוד ועצב הוא נשאר לחפק מאחור. היתה התרגשות עצומה כשהתחלנו לטפס – 3 חברים ו15(!!) פורטרים , מדריכים, שף(!)... חתיכת פמליה מהסוג שאנחנו לא רגילים. לרוב – כשהולכים ביחד עובדים ביחד. פה סחבו לנו הכל. תכננו לעשות טיפוס של 7 ימים. מספיק זמן להתאקלמות. וחשבנו שהיכולת הפיזית שלנו תהיה מספיק טובה. סה"כ אנחנו רגילים ללכת ברגל, משקלים, ריצות, ספורט... מה זה כבר טיפוס ל 5985 מ׳? אז זהו – שזלזלנו בענק וההר – הראה לנו יפה מאוד מאיפה משתינה הג׳ירפה. הטיפוס היה קשה, בלילה – ברגע שירדה השמש הטמפרטורות ירדו ל 0. היה קר, היה קשה. אבל דאגו לנו וזה עזר להעביר את הקושי. כשעלתה השמש הלכנו בקצב איטי (פולה פולה) בנופים עוצרי נשימה. אבל המאמץ התחיל לתת אותות. דני התחיל להרגיש לא טוב, חום ונזלת. אני. – סתם נזלת. גם סתו. אבל הי – לא הגענו לכאן כדי לוותר נכון? בלילה האחרון התחלנו הליכה ב 12:30 לפיסגה. 20- מעלות בחוץ, רוח ודני. – שמרגיש ממש לא טוב. אחרי בערך שעה וחצי דני נשפך וירד חזרה למחנה (4500 מ׳ כן?) עם המדריך. החלטנו יחד – סתו ואני המשכנו לפסגה. היה קשוח, איטי, קר למות, הידיים קופאות, קפאו לי המים בשלוקר, הראש מדקלם משפטי השראה ועוד דבר – תכננו לעשות טקס לזכר חללי הגדוד שלנו. לא היה ספק שאנחנו מגיעים לשם. לקח 6 שעות וחצי של טיפוס קשה ממש. והגענו לפסגה. כשעלתה השמש סביב 6 ורבע בבוקר הכל הפך להיות קצת יותר קל. בעיקר כי יש אור וטיפה יותר חם. כשהגענו לפסגה הייתי כל כך מותש שהיה לי קשה להתרגש. עשינו טקס קצר לחללים, הסתכלנו מסביב. נהנינו מלהיות לרגע האנשים הכי גבוהים באפריקה – והתחלנו לרדת. והירידה היתה קשוחה לא פחות. על פסגת הקילימנג׳רו יש 11% חמצן באויר. קשה לנשום. 300 מ׳ למטה אין הבדל גדול . קשה לנשום , הגוף כואב... עצרנו לרגע וביקשנו להתעדכן במצב של דני. התשובה היתה שהמצב שלו לא טוב והוא לא יכול להגיע לדבר בטלפון. ואז הסתובב לי משהו בראש. וזה נשמע לי ממש לא טוב. אמרתי למדריך שיתאם מסוק פינוי (עכשיו!) ואם דני מסרב שיגיד לו שזו החלטה שלי. עד המחנה היה בערך 1200 מטר. הפרש גובה - לא מרחק... עניין של שעתיים ירידה. אחד הסבלים הצטרף אלי – ויחד טסנו למטה. לדעתי – לקח לנו שעה ורבע בלי עצירות. בשלב הזה לא כאב לי כלום. הייתי צריך להגיע לדני. הגעתי לדני שנראה רע באמת. מדידה מהירה של רוויון החמצן הראתה 70. תקין זה מעל 92. לא טוב. קושי בנשימה בשכיבה על הגב – בצקת ריאות של מחלת גבהים... (ואני אורתופד בכלל...) הוצאתי מהתיק את הפק״ל רופא שהבאתי (לא סתם התיק שלי היה הכי כבד. בגלל זה ובגלל שהבאתי יותר מדי בגדים. למדתי) . הכנסתי לו עירוי (סתו, חובש במד״א הכין ודאג לציוד), נתנו לו חמצן, ישבנו על המדריכים שיביאו כבר את המסוק... החמצן שיפר את דני מאוד והוא חזר לעצמו. כשהחלטנו שהוא מאוזן הלכנו ברגל בערך קילומטר למנחת . ושם חיכינו עוד חצי שעה בגלל עננים. החמצן בבלון נגמר (יש בלון אחד למשלחת...) ודני שוב התחיל להדרדר. ואז הגיע המסוק – סוג של מסוק טיולים עם בלוני חמצן. אחד היה על הטייס (שאלוהים יעזור לנו) העמסנו את דני, את הציוד שלנו וירדנו למטה בטיסה. עכשיו – היות שזו בעיה של גובה. – ברגע שירדנו למטה – הכל חלף במהירות ואיך שנחתנו דני הרגיש הרבה יותר טוב גם בלי חמצן. הביאו אותנו למרפאה שנראית כמו חדר אחות בקיבוץ אבל נחשב מרפאת המטיילים הטובה ביותר סביב הקילימנג׳רו. עוד קצת בדיקות, שיחות, צילום חזה – ושוחררנו הביתה, לאכול סופסוף ולנסיעה של 3 שעות חזרה למלון. דני התותח חזר לעצמו. אבל למדנו את הלקח שלנו. זלזלנו במה שלא הבנו. וחטפנו לפרצוף. היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. ומה שנשאר – זו חוויה לספר לילדים ולנכדים, וחברות שאין כמוה בעולם. מה שכן מוזר – כרגע - דני פחות בקטע של לטפס על עוד הרים...

11/10/2025

לאט חוזרים לשגרה - ולשמחתי אחרי שנתיים נוראיות - סוףסוף חדשות טובות. החטופים חוזרים!

23/09/2025

ריצה ראש השנה - סופסוף. כל יום להיות אחוז אחד טוב יותר.

מיומנו של מנהל מחלקה: שמרנות או חדשנות- מה זאת אומנות?אנחנו מקדישים את ימי שלישי בבוקר לישיבת בוקר אקדמית. כל בוקר שלישי...
29/08/2025

מיומנו של מנהל מחלקה: שמרנות או חדשנות- מה זאת אומנות?

אנחנו מקדישים את ימי שלישי בבוקר לישיבת בוקר אקדמית. כל בוקר שלישי ב 6 המתמחים והרופאים הבכירים ועוברים על מאמר שנשלח למתמחים ולבכירים מראש. אנחנו עושים זאת כבר כמה שנים, עוד מתקופת המנהל הקודם ד״ר רותם וכעת בתקופתי. הרעיון הגיע – איך לא – ממפגשי יום שלישי בבוקר של פרופ׳ הלפרין. ללמוד ללמוד וללמד.
השבוע ניהלנו דיון על מאמר מעניין מ8.23 עם הכותרת : מה הגישות העדכניות לטיפול במטופל עם פריקת כתף טראומתית ראשונה? פריקת כתף - למי שפחות בעניין של חיים אורתופדיה – היא מצב שבו מפרק הכתף – בין הזרוע ועצם השכמה – יוצא מהמקום. ברוב המקרים מדובר בפריקה בגלל טראומה – נפילה, חבלה , תאונת דרכים, תאונת ספורט... מה שתרצו. מיעוט המקרים הם פריקה ללא חבלה. אבל זה לא הנושא. הגישה לטיפול בפריקת כתף משתנה בתנועה לאורך השנים. ועדיין הדיון הגדול הוא בין שתי אסכולות – שמרנית וניתוחית. כלומר – במה להתחיל. ברור שיש מקרים שהפתרון הוא ניתוחי באופן ברור. אבל לא באלה דן המאמר כי עליהם אין מחלוקת. והם הקבוצה הקטנה יותר. או אולי... אין דבר כזה ברור? ועל הכל יש מחלוקת? בעיניי – זה מרתק בכמה רמות. החיים המקצועיים הרבה יותר מעניינים. ואת המתמחים (וגם אותי) זה מחייב ללמוד להבין ולחשוב. כשאני הייתי מתמחה, לימד אותי מורי ורבי ד״ר פרי (שקורא לדעתי את הפוסט הזה...) שאחרי פריקה ראשונה יש לקבע את הכתף 6 שבועות לפני שמתחילים שיקום. ככה נהגתי כל ההתמחות. ואז הגעתי לפלושיפ וראיתי דברים אחרים לגמרי. ואימצתי אותם. אז מה ? פרי טועה? לא! יש גישות שמרניות יותר ופחות. או ההתייחסות לגודל שבר דחיסה מסוים שמלווה את רוב פריקות הכתף. ב14 שנה שאני מומחה בתחום הייתה התפתחות משמעותית בהתייחסות. מהערכת גודל, להערכת גודל ויחס בין העצמות... והיום, יש כבר גישה שמדברת על ״נטיה לפריקה״ גם אם היחסים אינם חד משמעית פתולוגיים. גם סוג הניתוח הוא בר דיון. תיקון של הלברום? תיקון לברום ומילוי שבר? העברת עצם? מה אומרת האסכולה הצרפתית? והאמריקאית? אני אעצור כאן כדי לא לשעמם מדי – אבל יש כל כך הרבה לדון. וזה מה שיפה. העולם הוא לעיתים כמו מטוטלת – כמה שנים יש נטיה לטיפול אחד – ואז המטוטלת נעה לכיוון אחר – ושוב חוזרת... ומה שיפה זה שעל כל גישה יש המון מאמרים, חלקם סתמיים, חלקם עשויים מצויין ויש קושי להתווכח עם התוצאות שלהם. והתפקיד שלנו כרופאים זה להכיר את החומר, ללמוד ולהבין אותו ולהציג אותו למטופלים. ברור שלכל רופא – וגם לי – יש גישה שונה לחיים שמתאימה לו והוא מרגיש איתה נוח. כל עוד זו גישה שיש לה גיבוי אקדמי - מצויין. מצד שני – למטופל גם יש גישה לחיים שלו. וגם הוא רוצה להחליט אם מתאים לו להשקיע 3 חודשים זמן שיקום או להתקדם עכשיו לניתוח ולקחת בחשבון גם את הסיכונים שלו? זה דיון. והמצב הרבה יותר מורכב בספורטאי עילית ששם יש גם את הנושא של זמן, מיקום בטבלה, תחרויות קרובות, שכר... אז מה השורה התחתונה? שמרנות? חדשנות? אומנות! אומנות זה להכיר טוב את החומר, להציג בצורה ברורה עת המצב ואת אפשרויות הטיפול – שמרני , חדשני, ניתוחי – מה שטוב, לתת למטופל לשאול את כל מה שהוא רוצה ולגבש איתו ביחד תכנית טיפול. ואומנות פלוס היא גם לבצע את זה בצורה הטובה ביותר ולהשיג את כל המטרות שלו. (ואם אתה לא עושה את זה – להפנות אותו לאומן שכן יודע לעשות את זה)... ואת זה – אני מקווה מאוד שהמתמחים לוקחים מאיתנו - יחד עם הלימוד של החומר עצמו – כל יום שלישי בבוקר, וכל יום עבודה ביחד בכלל.

בתמונה – בילוי של שישי בבוקר... החלפת מפרק כתף בגלל שבר מרוסק.

מיומנו של מנהל מחלקה: איך נהייתי אורתופד ספורט?יש אנשים שמגיעים למקצוע הרפואה בטעות. יש כאלה של דרך פציעה או חוויה כואבת...
22/08/2025

מיומנו של מנהל מחלקה: איך נהייתי אורתופד ספורט?

יש אנשים שמגיעים למקצוע הרפואה בטעות. יש כאלה של דרך פציעה או חוויה כואבת ששינתה להם את החיים. אני לא . כלומר גם. אבל לא רק.
אני יודע שאני רוצה להיות רופא בערך מגיל 8. בבניין שגרתי בו , היה לי שכן שהיה רופא עיניים. היינו ביחסי שכנות מצוינים ותמיד ראיתי בו דמות ללמוד ממנה. למדתי ממנו את התכונה שהוא רופא. הוא ידע זאת וחיבר אותי למקצוע . מאז בניתי את מסלול החיים שלי בהשקה לתחום הזה, דרך התנדבות במד"א מגיל 15 ועד הצבא (וקצת תוך כדי צבא) ועבודה במד"א אחרי הצבא, שירות בתור חובש קרבי וחובש גדודי , במלחמה של 3 בחינות פסיכומטרי עד שהשגתי את הציון שאפשר לי להתקבל ללמוד רפואה באוניברסיטת בן גוריון. אבל איך הגעתי להיות אורתופד ספורט? זה סיפור אחר לגמרי.
התחלתי את בית ספר לרפואה כשאני רוצה להיות נוירוכירורג. היכולת לגעת במוח ומערכת העצבים , לתקן ולשפר תפקוד לאנשים קסמה לי מאוד. גם החשיפה לטכנולוגיה והשליטה המוטורית... נושא להרבה שיחות פסיכולוג אולי. תמיד עסקתי בספורט בצורה מסודרת, אבל בבאר שבע התחלתי לעסוק בטריאתלון. בשנתיים הראשונות הייתי מאוד בוסרי, התאמנתי לבד, ברמה שידעתי ויכולתי להרשות לעצמי והתחלתי להתחרות. בשביל הכיף – ובשביל שתהיה לזה מטרה. וכמובן – עשיתי טעויות של טירונים. אחרי תחרות דואתלון הרצליה בשנת 1997, שעשיתי אותה מאוד לא מוכן ומאוד לא מאוזן, פיתחתי דלקת בבורסה של הירך – שנקראת בורסיטיס טרוכנטרית. זה כאב לי מאוד ותסכל אותי מאוד. הלכתי לרופא המשפחה שלי בבאר שבע ד״ר יוסי פולצ׳ק Polachek(התותח והמקסים. עד היום אני זוכר אותו ) שבדק אותי ואמר לי שיש לי בורסיטיס טרוכנטרית, אבל הוא לא רוצה לפספס אז שאעשה צילום ואפנה לאורתופד. היום אני שמח שיש לי הפניות מסודרות כאלה. עשיתי צילום והלכתי לאורתופד בקופה. נכנסתי, הוא בדק אותי בזריזות, הסתכל על הצילום (שהיה תקין כמובן) ואמר לי שרופא המשפחה שלי צודק. שאלתי – אוקי, מה לעשות? והוא ענה לי ״תפסיק לרוץ!״ . זה נשמע לי מאוד לא סביר. עניתי ״ואם היה לי אסטמה ? היית אומר לי להפסיק לנשום כדי שלא יהיו התקפים?!״ הוא ענה לי ״תקשיב חביבי – אתה לא רוצה שזה יכאב לך – תפסיק לרוץ ותפסיק לעשות ספורט״. הייתי בשוק. המאה ה 20, אוטוטו 21, מספר הספורטאים הולך וגדל... וזה מה שהוא אומר לי?! לא יכול להיות. שם, עצבני על המדרגות של קופת חולים כללית בבאר שבע, החלטתי שאני הולך לשנות את זה. ואיך יכול סטודנט שנה ב׳ לשנות את זה? קודם כל להחליט על עצמו. נחתי שבוע, הכאב עבר, חזרתי לאט, התחלתי להתאמן עם קבוצה (היידה מכבי באר שבע טריאתלון!!! קבוצה של סטודנטים לפיזיותרפיה וסטודנט לרפואה...הדפוס מוכר...)התחלתי לקרוא ללמוד על טריאתלון, אימונים, התחלתי להתאמן עם קבוצה נוספת בסופ״שים (היידה כפר המכביה!) והתמקצעתי. בפן המקצועי - החלטתי להיות אורתופד ספורט ורופא ספורט. את כל הסבבים האלקטיבים שלי עשיתי במחלקה אורתופדית עם התמקצעות באורתופדית ספורט, סיימתי את התכנית לרפואת ספורט ושיקום באוניברסיטת תל אביב... שיניתי כיוון. ובמקביל כמובן המשכתי להתאמן ולהתחרות. לא הייתי כוכב פודיומים אף פעם אבל נהנתי מכל תחרות ואפילו יש לי שני גביעי קבוצת גיל... שורה תחתונה – בשיחות עם הילדים שלי על העתיד הם אומרים לי שלא כל אחד כמוני – יודע מגיל 8 מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. וזה נכון. אבל הנקודה היא – שכמבינים מה היעוד ומה הכיוון – צריך ללכת עליו בכל הכוח. לי - זה עבד.
בתמונה - חינוך לספורט מגיל צעיר...

רומלו לוקאקו נפגע בירך במשחק הידידות בין נאפולי ואולימפיאקוס. על פי  הדיווח ב bein sports, לוקאקו סובל ממתיחה בדרגה גבוה...
18/08/2025

רומלו לוקאקו נפגע בירך במשחק הידידות בין נאפולי ואולימפיאקוס. על פי הדיווח ב bein sports, לוקאקו סובל ממתיחה בדרגה גבוהה של הרקטוס פמוריס. לפי הדיווחים לוקאקו יעדר כ 3 חודשים והאופציה לניתוח אפילו נזרקה לאוויר.
אז מה משמעות הפציעה ואיך מטפלים בה?
ככל הנראה מדובר בקרע בשריר. בתוך שרירי הירך יש מספר שרירים המחברים שני מפרקים. - למשל הרקטוס פמוריס הקדמי , ושרירי הירך האחורית. שרירים אלה מועדים מאוד לקרעים כיוון שאמורים לייצב שני מפרקים בכיווני תנועה שונים.במקרים אלה יש פגיעה בשלמות סיבי השריר. פגיעה דרגה 1 היא דרגה נמוכה , מתיחה של סיבי השריר או קרע של סיבים בודדים, דרגה 2 - פגיעה משמעותית יותר עם קרע של חלק מסיבי השריר ודרגה 3. - קרע מלא. היות ששריר לא יודע באמת להחלים אלא ליצור צלקת , המטרה בריפוי ובשיקום היא לוודא שהצלקת במיקום נכון שלא מפריע ושסיבי השריר סביב לוקחים על עצמם קצת יותר במקום הסיבים שנקרעו. הטיפול בקרעים בשרירים הוא מנוחה קצרה להקלת כאבים והתחלת שיקום מהיר כדי לכוון את כיוון הצלקת. בקרעים גדולים יש מקום לטיפול מהיר ב PRP (פלזמה עשירה בטסיות) כדי לנסות ולהגדיל את תאי הבסיס והחלבונים הרלוונטיים לדחוף לתהליך הצטלקות. קרעים מלאים הם קשים יותר וטיפול והתוצאות בהם טובות פחות. אז מתי ניתוח? כמעט אף פעם לא. לעיתים יש פגיעה במעטפת של השריר ואז ניתוח לתיקון המעטפת - פסיה - מסייע לקרוב השוליים של השריר עצמו ולריפוי טוב יותר. במקרים נדירים בקרעים טראומטיים יש צורך לקרב בתפרים את שולי השריר. נדיר ביותר.
הדגש במקרים האלה הוא שיקום שיקום שיקום. אני משוכנע שכבר עכשיו הצוות הרפואי בנאפולי בונה תכנית המתאימה ללוקאקו ומתכנן חזרה למגרש. ומתי זה קורה? בין שבוע בקרעים קטנים ועד 3-4 חודשים בקרעים גדולים. לא פשוט. אבל לוקאקו מקצוען על ואני בטוח שיצא מזה.

לפעמים ביקור של נער או נערה ספורטאים הוא לא בגלל פציעה. לפעמים זה לסקירה אורתופדית. לענות על שאלות. יש אגודות שעושות זאת...
17/08/2025

לפעמים ביקור של נער או נערה ספורטאים הוא לא בגלל פציעה. לפעמים זה לסקירה אורתופדית. לענות על שאלות. יש אגודות שעושות זאת בצורה קבועה פעם בשנה. יש כאלה שלא. בפלושיפ שלי עשינו את זה כל שנה לכל קבוצת ספורט בתיכונים שכיסינו. זה חשוב מאוד. חשוב גם לוודא ששאר האספקטים של הספורטאי מקבלים התייחסות. תזונה? שינה? איזון עומס פעילות? חוסן מנטלי? לא פחות חשוב מבעיטה לשער או קליעה לשלוש. אז מדי פעם יש לי כזה שובר שגרה. כשהכל בסדר. וכל מה שאני יכול לעשות זה לעזור שיישאר ככה. לכוון קצת ולהשביע שכשיגיעו לגדולות – לא ישכחו אותי וישלחו תמונת פודיום....
לפעמים - לא צריך לחכות עד הפודיום. כי אני מקבל את זה. ואז אני מחייך לעצמי בשקט. כנראה שאני עושה משהו נכון.

מיומנו של מנהל מחלקה: דוקטור תעשה לי קסם!יש לי כמה מרפאות בשבוע. אחת בבית החולים ועוד כמה במערכת הפרטית. בכל המרפאות אני...
16/08/2025

מיומנו של מנהל מחלקה: דוקטור תעשה לי קסם!

יש לי כמה מרפאות בשבוע. אחת בבית החולים ועוד כמה במערכת הפרטית. בכל המרפאות אני רואה מטופלות ומטופלים עם בעיות אורתופדיות מתחום הספורט שבאים אלי כדי שאתן להם פתרון. עד כאן – זה ברור. אבל – אז מתחיל משא ומתן על הטיפול. תרופות – לא צריך, לא לוקח, לא מכניסה כימיקלים לגוף... תבחרו יש עוד. פיזיותרפיה – לא מאמין בזה, אין לי זמן, אין לי משמעת... זריקות – מפחד ממחטים, זה לא תמיד עוזר, זה יקר... ניתוח – חס וחלילה, יש לי חברים שלא הצליח להם.... שק ההסברים - שלא לומר תירוצים – לא נגמר. אז איך אני מטפל באנשים - שלא רוצים טיפול?

הם רוצים טיפול. הם רוצים שאעשה קסם. שאניף איזה מטה קסמים, אגיד איזה לחש בלטינית עתיקה (נניח – הוקוס – מניסקוס – סופראספינאטוס!) והכל יעלם.

ואללה – גם אני הייתי רוצה. רק שאין דבר כזה.

אין דבר כזה כי כל מטופל שונה ולא כל בעיה היא אותה בעיה. ברוב המקרים הבעיה היא כאב. בחלק מהמקרים – הגבלה בטווח התנועה, חסר יציבות, לעיתים זו פגיעה עצבית, גידים קרועים... אורתופדית ספורט זה מקצוע מגוון. בחלק גדול מהמקרים למטופל יש אחריות על המצב שהוא נמצא בו. כדורסלן שמשחק שנה עם הגבלת יישור בברך? יש. רקדנית שרוקדת עם דלקת בגיד אכילס ולא מוכנה לעצור לשניה? ראיתי. רצי מרתון עם דלקת במוצא ההמסטרינגס שיש להם ״עוד תחרות אחת ״ עד למנוחה? נפוץ ביותר.
כולם – רוצים שלא יכאב, שלא יפריע. הרבה – לא רוצים לשלם את המחיר.
למשל:
שחיקת סחוס בברכיים ועודף משקל. בדיון על אפשרויות הטיפול, כשאני מעלה את הנקודה, התירוצים הם רבים . אף אחד לא מצליח, חלק לא מנסים, חלק מנסים ונופלים... אבל זה גורם לעומס על הברכיים וכאבים . לא יכולים. למה? נדיר שאומר לי מטופל. – דוקטור – הבנתי . תעזור לי , תכוון אותי. לא אמרתי שיצליח. אבל הוא רוצה לנסות.
פיזיותרפיה – הגישה דומה . אין לי זמן, לא מאמינה בזה... ואחרי ניתוח תאמיני בזה? ״אחרי ניתוח זה משהו אחר״. לא . זה לא. תמיד יש חוויות לא טובות, תמיד יש כאבים, לעיתים צריך להחליף מטפל (אפשר להחליף גם רופא, ברור) אבל אם יש המלצה ברורה והנחיות – למה לא לטפל? פיזיותרפיה יכולה למנוע ניתוח. לא חבל?
תרופות, זריקות... אותו סיפור.

תראו – אני אומר למטופלים שלי שאם האוטו שלהם מתקלקל הם עוצרים הכל ורצים למוסך. למה לא להתייחס ככה לגוף שלכם? עכשיו – אני לא מוציא את עצמי מהכלל. אני מתייחס לגוף שלי לא אופטימלי. ישן מעט מדי. מצד שני אני מאוד מודע למה שאני אוכל ומקפיד לאכול בריא ככל שאני יכול. אין קסמים בסיפור הזה. אי אפשר להתייחס לעצמכם בצורה מזלזלת ולצפות להצלחות... כולנו – כל אחד – קיבל גוף אחד לסבב הנוכחי שלנו בעולם. אי אפשר להחליף. אם לא נדאג לו – ונטפל בו – הוא לא ישרת אותנו. אני – רק עוזר מהצד למטופלים להשיג את המטרות שלהם. אני לא קוסם. אני מכוון. מי שמשתמש בזה ומשקיע – מחלים וחוזר לתפקוד ברוב המקרים ללא צורך בניתוח. לפעמים בכל זאת צריך ניתוח . מי שלא משקיע – לא יצליח . אין חוכמות. ולצערי – או לשמחתי - גם אין קסמים.
אז מטופלים שלי – קחו אחריות על עצמכם. ותתיחסו לעצמכם בצורה רצינית . זה הבסיס. ועם השאר נסתדר.

בתמונה – אני , הבוקר, אחרי ריצה של 8 ק״מ. חום אימים, אבל אם אני יכול להרשות לעצמי כרגע ריצה אחת בשבוע – זה הכי טוב שלי עכשיו. אז אני עושה לעצמי קסם....

מיומנו של מנהל מחלקה: מה לעזאזל אני עושה פה?היום יום שבת 9.8.25 היום זה גם טו באב. השבוע הצטלמתי ודיברתי יפה בטלויזיה על...
09/08/2025

מיומנו של מנהל מחלקה: מה לעזאזל אני עושה פה?
היום יום שבת 9.8.25 היום זה גם טו באב. השבוע הצטלמתי ודיברתי יפה בטלויזיה על הטיפול שלנו בזיו בפצועים הסורים. זו מעמסה לא קטנה, בלשון המעטה. הפצעים מורכבים מאוד ודורשים התערבות ניתוחית מורכבת. הפצועים עצמם והחוויות שלהם. הממשק עם המשפחות. ועדיין – הם מקבלים את הטיפול הטוב ביותר מהאנשים והצוות הסיעודי הטובים ביותר, במדינה שלחלקם הגדול (אולי לכולם?) היא נחשבה ועדיין נחשבת ארץ אויב. דואגים להם, מטפלים בהם. ולא יכולתי להפסיק לחשוב במקביל על שני דברים. הראשון – והחדש היותר זה העובדה שאת כל הטוב הזה שמקבלים פצועי אויב מארץ אויב ממלחמה שלא בטוח שייכת לנו בכלל, לא מקבלים 50 חטופים שנמקים עכשיו בעזה, שהלוואי ויכולתי לתת להם טיפול ברמה שמקבלים הפצועים הסורים שלנו. בלי קשר לאנושיות בסיסית - זה יושב עמוק בבטן. כל יום, כל שעה. אני חושב שאת ההבדל המהותי הזה בהתייחסות האנושית – אנחנו לא צועקים מספיק. ועכשיו – גם שחררתי לי קצת את הבטן וגם צעקתי את זה קצת.

הנקודה השניה קשורה ל טו באב 2006. בטו באב, 2006 הייתי רופא בפלוגה בגדוד ההנדסה באוגדה מסתערת. בצהרי אותו יום ירה חיזבאללה 2 טילי סאגר לתוך הבית ששהינו בו למנוחת יום. בארוע זה – ארוע דבל – נהרגו 9 לוחמים ונפצעו 31. וב40 דקות הראשונות של הארוע הייתי הרופא היחידי, עם עוד 4- חובשים , בארוע קטסטרופה – בארץ אויב. כשהאויב באמת מנסה להרוג אותי. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא ״מה לעזאזל אני עושה פה?״ אבל היא עברה אחרי 2-3 שניות והתחלנו לעבוד. בהמשך הצטרף רופא של פלוגה נוספת @ד"ר שמוליק ענבר - מומחה בפוריות גינקולוגיה ומיילדות - וביחד – 2 רופאים ו6-8 חובשים – ניהלנו ארוע רב נפגעים מסיבי, עם 8 הרוגים עם 8 פצועים קשה ו23 פחות קשה. אחרי עיכוב פינוי גדול בוצע פינוי רגלי ובמהלכו נפטר הפצוע בן סלע. ככה סיימנו במאזן רע מאוד של 9 הרוגים. אני, במהלך הארוע עשיתי את מה שידעתי לעשות – לטפל בפצועים. אבל הייתי גם מפקד. והיה איתי רופא נוסף שהיה לוחם אמיץ הרבה יותר ממני בשרותו הצבאי. חילקנו תפקידים וגזרות – כל אחד בתחומים שבהם הוא טוב יותר. ועדיין – האחריות היתה אצלי. בנקודת המנוחה של הפינוי הרגשתי רע מאוד עם עצמי – לא תפקדתי כמו שרציתי, לא ניהלתי... התחושה שלי היתה נוראית בעיני עצמי. ואז – הסתכלתי על החובשים שלי שישבו על טרסה קטנה, והסתכלו בי במבט של ילדים שמסתכלים על אבא – שיגיד מה לעשות עכשיו. זו הנקודה שבה הבנתי את האחריות שלי והפכתי לפחות בעיני עצמי – למפקד. אספתי אותם, התארגנו לחזרה לארץ וגם ללבנון חזרנו אחרי 48 שעות. לא רציתי. פחדתי נורא. אבל הייתי מפקד. והם הלכו אחרי. בשנים שלאחר מכן בנינו ביחד את הצוות הרפואי של הגדוד והפכנו אותו לצוות מצטיין. עד היום. וכבר מתחלפים אנשים מהדור השני... ויחד עם זה אנחנו זוכרים כל שעה, כל יום , כל שנה – את הרוגי ופצועי הגדוד. השבוע – שבוע של אהבה – היה שבוע קשה מאוד עבורנו. אני – ביקרתי את בן ואת ההורים שלו, ד"ר הדס דן - המרכז לקרדיולוגיית ספורט מתקדמתן ושילוב בין דורי בצוות ירדו לאילת לאזכרה של עידן קובי החובש שלנו שנהרג. אנחנו לא שוכחים

וזה מביא אותי לתשובה לשאלה ״מה לעזאזל אני עושה פה?״ כי גם כשאנחנו עובדים בתנאים קשים, בעומסים גדולים, בשגרת היום אנחנו לא שוכחים מה אנחנו עושים פה. מטפלים באנשים שזקוקים לנו. עושים את המיטב. ולא שוכחים לרגע מה קורה מסביב ובגלל – ובזכות מי – אנחנו פה.

06/08/2025

מאחורי הקלעים של צוות המרכז הרפואי זיו בצפת בראיון מיוחד, משתף בחוויות מהטיפול בפצועים הסורים - בכתבה מצולמת ומרגשת של ריאד עלי, כאן 11 | צפו •

מחשבות לשבת - מיומנו של מנהל מחלקה - ״מי כבר יכול ללמד אותי?״נראה שהפכתי לסוג של איש חשוב. אני לוקח את זה מאוד בזהירות א...
01/08/2025

מחשבות לשבת - מיומנו של מנהל מחלקה - ״מי כבר יכול ללמד אותי?״
נראה שהפכתי לסוג של איש חשוב. אני לוקח את זה מאוד בזהירות אבל אני מתרגש מכמות המחמאות והברכות שאני מקבל בשבועיים האחרונים. זה כמעט מביך אני חייב לומר. וזה לא שלא נעים לקבל מחמאות כן? אבל בעצם למעשה לא השתנה שום דבר אצלי. או שבעצם - כן. אני עכשיו במקום שיש לי הרבה יותר יכולת להשפיע. לא רק על המטופלים שלי אלא (תחזיקו חזק - אמירה פומפוזית!) בעיקר על הדור הבא של הרפואה והאורתופדיה בישראל. זו זכות - וחובה. להיות מנטור. וכשאני חושב על מנטור הראשון שעולה בדעתי הוא האיש הנפלא הזה - פרופ׳ נחום הלפרין Halperin. ֿ
נחום, או פרופסור - אני קורא לו ככה עד היום והוא מסרב לזה בתוקף (אבל מה ששלו - שלו) היה מנהל המערך האורתופדי באסף הרופא כשאני חיפשתי מקום להתמחות עם אוריינטציה של אורתופדית ספורט. האיש הזה הוא מקור בלתי נדלה לידע אורתופדי , רפואי וכללי, קיבל אותי כסטודנט למפגשי שלישי ב6 בבוקר. למדתי לילה לפני זה את המאמר מהעיתון של האקדמיה האמריקאית היה הבסיס לדיון. לא ישנתי בלילה. ובישיבה ידעתי בגדול , על מה מדברים והוא היה צולב את כולם - המתמחים , הסטאזרים ואותי - הסטודנט , עד שלפעמים לא הייתי בטוח שהוא מבין שאני רק סטודנט ולא מתמחה שלו. זה גרם לי להבין מה זו מצויינות. וזו תכונה ראשונה שלו שאני מנסה עד היום ליישם. בסיום דיון אחד הוא עצר לידי ואמר לי״ רשף, אתה טריאתלט. אני רוצה להחליף נעלי ריצה ורציתי שתגיד לי מה מתאים לי? איזה נעל אני צריך?״ נשתלתי במקום . אני ? סטודנט שנה שישית? צריך להמליץ לפרופסור איזה נעליים לקנות לריצה?! אחרי שתי שניות נרגעתי ועניתי לו את מה שידעתי אז. והוא חייך והודה לי מאוד. אני לא יודע אם עשה עם זה משהו. אבל מזה למדתי עיקרון שני. לדבר עם כולם בגובה העיניים. וגם את זה אני מנסה ליישם עד היום. הלפרין - בפי קהילת האורתופדיה - הוא אחד האנשים הכי צנועים שאני מכיר. נוסע באוטובוס , שנים התנדב במדא, למרות שהיה מנתח מוביל בשנים שבהם ניתח באופן פעיל. הוא תמיד דאג לאסוף אליו אנשים איכותיים המובילים את המחלקה הזו עד היום. וזה. - עיקרון שלישי. לאסוף סביבך את האנשים הכי טובים שיש - ככל שאתה יכול. הלפרין עשה מרפאות שהתחילו ב 4 בבוקר. במערכת הציבורית. ב3 חדרים במקביל כשבכל חדר יושב מומחה צעיר או מתמחה בכיר, והפרופ׳ מדלג בין החדרים, בודק, מרגיע, נותן אבחנה... הפרופסור לימד שנים בפקולטה לרפואה, לימד מתמחים , פיזיותרפיסטים, סטודנטים , אחיות - מי שאפשר . וזה - עיקרון רביעי. ללמד ללמד ללמד. כמה שיותר - כמה שאפשר. הלפרין מחזיר לקהילה ועושה מרפאות פרו בונו. אחת מהן מאורגנת בקיבוץ הזורע .lay ויש לי הזכות להשתתף בה כבר כמה שנים טובות. ההחזרה לקהילה - זה העיקרון החמישי. וגם אותו אני מנסה ליישם.
אז נכון, אני מנהל מחלקה, ״איש חשוב״. אבל מי שמלמד לא יכול להפסיק ללמוד. היו לי לא מעט מנטורים. אנשים נפלאים. כל אחד עזר לי בזמנו. אבל כשאני שואל״ מי כבר יכול ללמד אותי?״ אני תמיד מתחיל באיש אחד. שמלמד אותי עד היום. פרופסור נחום הלפרין. תודה לך , פרופסור.

מחשבות לשבת  - וגרם של פרסום עצמי. ביום שלישי השבוע עברתי את וועדת המכרזים וקיבלתי את המינוי - והזכות הגדולה - להיות מנה...
25/07/2025

מחשבות לשבת - וגרם של פרסום עצמי.
ביום שלישי השבוע עברתי את וועדת המכרזים וקיבלתי את המינוי - והזכות הגדולה - להיות מנהל המחלקה האורתופדית במרכז הרפואי זיו בצפת.
בית החולים זיו הוא המקום בו התחלתי את הקריירה המקצועית שלי עם סיום הפלושיפ באורתופדית ספורט. התחלתי את דרכי בזיו ב 1.4.2012. הגעתי למקום שמבחינת אורתופדית ספורט לא היה קיים באופן מעשי. כלומר - עשו ארטרוסקופיות אבל נפח העבודה ותחומי הפעילות היו מצומצמים ביותר. הייתה לי מוטיבציה לבנות ולפתח (הייתי צעיר ורעב) והמרכז הרפואי זיו יחד עם המחלקה האורתופדית (פרופ׳ אלכסנדר לרנר וד״ר דוד רותם שניהל אחריו) נתנו לי את האפשרות והבמה. יחד עם פיתוח תחום רפואת הספורט התפתחה המחלקה בכל תחומי האורתופדיה. למעשה אנחנו נמצאים היום במקום שלא נופל משום בית חולים בינוני במדינת ישראל(הייתי כותב מכל בית חולים גדול אבל אני עדיין מציאותי...). הרבה עבודה קשה הושקעה לאורך הדרך. התמודדנו עם עומס עבודה גדול מאוד, נפגעי מלחמת האזרחים בסוריה, קורונה והמשך בהתנהלות בית החולים במסגרת מלחמת חרבות ברזל והמלחמה באירן. התמודדנו עם מקרים מורכבים בצוות קטן משמעותית מבתי חולים אחרים. יחד עם המתמחים והצוות הסיעודי בראשות נטלי האחות האחראית, אנו פועלים יום יום לתת את הטיפול הטוב ביותר לכל המטופלים. ועכשיו, כשאני קצת פחות צעיר, אבל לא פחות רעב, הזכות והאחריות - היא שלי. המטרה - והתפקיד שלי הוא להמשיך ולהוביל את המחלקה האורתופדית והשירות האורתופדי במרכז הרפואי זיו לגבהים חדשים. לפתח תחומים שעדיין אין לנו ולהמשיך את המסורת. אמרתי בוועדת המכרז שכשהייתי מתמחה בתל השומר (ולמען האמת גם בשירות הסדיר שלי בקווי לבנון) בית החולים זיו נחשב כמין ״קופת חולים גדולה בפריפריה״ ולא יותר מזה. היום - אני כבר 13 שנים במרכז הרפואי זיו - ואין רחוק מההתייחסות המזלזלת הזו מהשנים עברו. בכל תחום שפעיל אצלינו באורתופדיה אנחנו ניצבים בשורה הראשונה בתחום בארץ. מציגים עבודות בכנסים בארץ ובחו״ל, משתתפים בפאנלים מקצועיים, מארחים השתלמויות מקצועיות. - מעצבים את דור העתיד.
זו אחריות גדולה. ואני לא נושא בה לבד. צוות הרופאים הבכירים במחלקה, הצוות הסיעודי, הצוות הפארא רפואי והמזכירות וכמובן מתמחי המחלקה, כולם נושאים יחד את לפיד הצמיחה. כולנו אחראיים להשגים וכולנו יחד נמשיך ונצמח.
הזכות שלי - והאחריות שלי - היא לקבוע את הדרך.
שיהיה לי - ולכולנו. בהצלחה גדולה. ושבת שלום.

Address

רחוב הרותם 23, פארק תעשיות בר/לב
Misgav
20104

Opening Hours

Monday 09:00 - 13:00
Tuesday 09:00 - 13:00
16:00 - 21:00
Wednesday 09:00 - 13:00
16:00 - 19:00
Thursday 09:00 - 13:00
Sunday 09:00 - 13:00
16:00 - 21:00

Telephone

+972775520163

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when ד"ר נועם רשף אורטופד ספורט מנתח posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to ד"ר נועם רשף אורטופד ספורט מנתח:

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram

Category

Our Story

אורטופד ספורט מנתח - פגיעות ספורט וארטרוסקופיות, מומחה כתף, ברך, קרסול וכף הרגל

טלפון: 077-5520163

ניתן להשאיר הודעה לצוות המרפאה ויחזרו אליכם בשעות הפעילות.