11/10/2025
מיומנו של מנהל מחלקה – של מי היה הרעיון המטומטם הזה?! (זהירות – ארוך!)
הרעיון של חופשת ניתוק הוא לא רעיון מטומטם . הוא רעיון הכרחי. כשכל החיים מתוכננים על דקות, חייבים לעצור רגע ולשנות כיוון. לנשום. דני הדס@ ד"ר הדס דן - המרכז לקרדיולוגיית ספורט מתקדמת ואני חברים כבר כמעט 20 שנה. מילואים. הגבר היחידי שאשתו – ואשתי. – מסכימות שישנו כפיות... בקיצור אחרי כמה שיחות החלטנו על טיול בנים. לא סגור מי העלה את האפשרות – הוא או אני (ראו את הכותרת...) – אבל החלטנו שמטפסים על הקילימנג׳רו. לקח לרעיון חודשיים לחלחל ועוד 3 חודשים לצאת לפועל. צירפנו אלינו את יונתן @ yonatan hammershlag– רופא וחבר כמו אח (מילואים...) ואת סתו@Stav Hadas אחיין של דני. צוות לעניין. דיברנו שצריך להתאמן – אז דיברנו . התאמנו קצת (דני ואני כלומר. סתו ילד סוס בן 25, ויונתן גבר סוס בן 40)... שבוע לפני הטיסה פרץ ליונתן הדיסק. ואחר כבוד ועצב הוא נשאר לחפק מאחור. היתה התרגשות עצומה כשהתחלנו לטפס – 3 חברים ו15(!!) פורטרים , מדריכים, שף(!)... חתיכת פמליה מהסוג שאנחנו לא רגילים. לרוב – כשהולכים ביחד עובדים ביחד. פה סחבו לנו הכל. תכננו לעשות טיפוס של 7 ימים. מספיק זמן להתאקלמות. וחשבנו שהיכולת הפיזית שלנו תהיה מספיק טובה. סה"כ אנחנו רגילים ללכת ברגל, משקלים, ריצות, ספורט... מה זה כבר טיפוס ל 5985 מ׳? אז זהו – שזלזלנו בענק וההר – הראה לנו יפה מאוד מאיפה משתינה הג׳ירפה. הטיפוס היה קשה, בלילה – ברגע שירדה השמש הטמפרטורות ירדו ל 0. היה קר, היה קשה. אבל דאגו לנו וזה עזר להעביר את הקושי. כשעלתה השמש הלכנו בקצב איטי (פולה פולה) בנופים עוצרי נשימה. אבל המאמץ התחיל לתת אותות. דני התחיל להרגיש לא טוב, חום ונזלת. אני. – סתם נזלת. גם סתו. אבל הי – לא הגענו לכאן כדי לוותר נכון? בלילה האחרון התחלנו הליכה ב 12:30 לפיסגה. 20- מעלות בחוץ, רוח ודני. – שמרגיש ממש לא טוב. אחרי בערך שעה וחצי דני נשפך וירד חזרה למחנה (4500 מ׳ כן?) עם המדריך. החלטנו יחד – סתו ואני המשכנו לפסגה. היה קשוח, איטי, קר למות, הידיים קופאות, קפאו לי המים בשלוקר, הראש מדקלם משפטי השראה ועוד דבר – תכננו לעשות טקס לזכר חללי הגדוד שלנו. לא היה ספק שאנחנו מגיעים לשם. לקח 6 שעות וחצי של טיפוס קשה ממש. והגענו לפסגה. כשעלתה השמש סביב 6 ורבע בבוקר הכל הפך להיות קצת יותר קל. בעיקר כי יש אור וטיפה יותר חם. כשהגענו לפסגה הייתי כל כך מותש שהיה לי קשה להתרגש. עשינו טקס קצר לחללים, הסתכלנו מסביב. נהנינו מלהיות לרגע האנשים הכי גבוהים באפריקה – והתחלנו לרדת. והירידה היתה קשוחה לא פחות. על פסגת הקילימנג׳רו יש 11% חמצן באויר. קשה לנשום. 300 מ׳ למטה אין הבדל גדול . קשה לנשום , הגוף כואב... עצרנו לרגע וביקשנו להתעדכן במצב של דני. התשובה היתה שהמצב שלו לא טוב והוא לא יכול להגיע לדבר בטלפון. ואז הסתובב לי משהו בראש. וזה נשמע לי ממש לא טוב. אמרתי למדריך שיתאם מסוק פינוי (עכשיו!) ואם דני מסרב שיגיד לו שזו החלטה שלי. עד המחנה היה בערך 1200 מטר. הפרש גובה - לא מרחק... עניין של שעתיים ירידה. אחד הסבלים הצטרף אלי – ויחד טסנו למטה. לדעתי – לקח לנו שעה ורבע בלי עצירות. בשלב הזה לא כאב לי כלום. הייתי צריך להגיע לדני. הגעתי לדני שנראה רע באמת. מדידה מהירה של רוויון החמצן הראתה 70. תקין זה מעל 92. לא טוב. קושי בנשימה בשכיבה על הגב – בצקת ריאות של מחלת גבהים... (ואני אורתופד בכלל...) הוצאתי מהתיק את הפק״ל רופא שהבאתי (לא סתם התיק שלי היה הכי כבד. בגלל זה ובגלל שהבאתי יותר מדי בגדים. למדתי) . הכנסתי לו עירוי (סתו, חובש במד״א הכין ודאג לציוד), נתנו לו חמצן, ישבנו על המדריכים שיביאו כבר את המסוק... החמצן שיפר את דני מאוד והוא חזר לעצמו. כשהחלטנו שהוא מאוזן הלכנו ברגל בערך קילומטר למנחת . ושם חיכינו עוד חצי שעה בגלל עננים. החמצן בבלון נגמר (יש בלון אחד למשלחת...) ודני שוב התחיל להדרדר. ואז הגיע המסוק – סוג של מסוק טיולים עם בלוני חמצן. אחד היה על הטייס (שאלוהים יעזור לנו) העמסנו את דני, את הציוד שלנו וירדנו למטה בטיסה. עכשיו – היות שזו בעיה של גובה. – ברגע שירדנו למטה – הכל חלף במהירות ואיך שנחתנו דני הרגיש הרבה יותר טוב גם בלי חמצן. הביאו אותנו למרפאה שנראית כמו חדר אחות בקיבוץ אבל נחשב מרפאת המטיילים הטובה ביותר סביב הקילימנג׳רו. עוד קצת בדיקות, שיחות, צילום חזה – ושוחררנו הביתה, לאכול סופסוף ולנסיעה של 3 שעות חזרה למלון. דני התותח חזר לעצמו. אבל למדנו את הלקח שלנו. זלזלנו במה שלא הבנו. וחטפנו לפרצוף. היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. ומה שנשאר – זו חוויה לספר לילדים ולנכדים, וחברות שאין כמוה בעולם. מה שכן מוזר – כרגע - דני פחות בקטע של לטפס על עוד הרים...
