ד"ר נועם רשף אורטופד ספורט מנתח

04/05/2026

תובנות וגאווה מהכנס האורתופדי השנתי.
היום הסתיים הכנס השנתי של האיגוד הישראלי לאורתופדיה. יומים של אורתופדיה מזוקקת. בכל התחומים. והשנה - בפעם הראשונה - שני פיזיותרפיסטים של ספורתאג הציגו עבודות מהיום יום שלנו במרכז. לאורתופדים רבים, המילה פיזיותרפיה מעוררת רגשות מעורבים. החל מחוסר אמון, דרך חשש מ״גניבת ניתוחים״ ועד הערכה גדולה למי שמשקם את המטופלים שלנו, המנותחים והספורטאים. אני חייב לומר שרוב האורתופדים כאלה. ועדיין בכנס מקצועי אורתופדי כמעט לא דיברו על פיזיותרפיה. ולכן זה נפלא בעיני, ששני פיזיותרפיסטים שעובדים איתי בצוות בספורתאג הציגו שתי עבודות מהיום יום שלנו. עבודה על השימוש ב BFR בשיקום לאחר ניתוחים אורתופדים, ועבודה שהגדירה את הפרוטוקול השיקומי לאחר תיקון תלישה של גידים במפשעה - ניתוח שהוא נדיר יחסית (גם אני מטפל בהם שמרנית בדרך כלל) ולאחר שלא נמצא פרוטוקול מסודר - בנינו פרוטוקול מסודר . החבר׳ה הציגו בצורה מעוררת השראה. היו שאלות מהקהל... ואני באולם מסתכל בגאווה של אבא מקצועי. בהמשך ישבתי בפאנל על הזרקות אורתו ביולוגיות ואני חושב שהמילה פיזיותרפיה לא נאמרה מעולם כל כך הרבה בכנס אורתופדי. ואחרי כל זה - במושב המליאה השני הצגתי מקרה שניתחתי של כתף (כמעט מהגהינום...) של אשה שסבלה שבר לפני 40 שנה שעיוות לה את הכתף ועברה החלפת מפרק - וקבלה טווחים תפקודיים. סיימתי את הכנס בגאווה גדולה - כי אנחנו בספורתאג עושים עבודה מצויינת, כותבים את התורה (לפחות חלק ממנה...) ומציגים אותה - מעבירים אותה הלאה. עכשיו- המטרה שבשנה הבאה כל פיזיותרפיסט מהצוות יציג בכנס.זכיתי בצוות מעולה.

02/02/2026

להיות ספורטאי צעיר, להיות הורים של ספורטאי צעיר, להיות מאמן של ספורטאי צעיר - ההשפעה על היכולות של הספורטאי היא אדירה. במקרים רבים העקרונות הבסיסים הם אלה שיכולים לקבוע את ההתפתחות של הספורטאי. ופציעות - הן חלק בלתי נפרד מהספורט. ולא כל פציעה - דומה לפציעה אחרת. אז מתי אפשר לנוח קצת ולחזור? מתי חייבים לפנות לבירור? איך ניתן למנוע פציעות בספורטאים צעירים? ואילו גורמים נמצאים מתחת לרדאר במקרים רבים? על כל אלה - ועוד, נענה, עדן חביה ואני ביום שלישי 3.2.26 בהרצאה מרתקת ומדוייקת . בשעה 20:00. ידע, עקרונות ליישום - כבר מחר, והמקום לשאול את כל השאלות שלכם. יהיה מרתק! ניפגש!

30/01/2026

12/01/2026

שיתופי פעולה הם בסיס לצמיחה ולמקצוענות. ואנחנו בספורתאג שמחים לשתף פעולה עם לירן ליפשיץ והצוות המעולה של פיזיו אנד מור לערב ישיבת צוות משותף. פיזיותרפיסטים - אם אתם באזור...

06/12/2025

https://www.facebook.com/share/v/1J82FFJS8k/

22/11/2025

מיומנו של מנהל מחלקה – להיות שמן זו בחירה? ועל קבלת אחריות.
ספויילר – דעה לא מקובלת. וארוכה.
בזמן המועט (אני מקווה) שיש לי להכנס ולקרוא מה קורה ברשת, נחשפתי לדיון גדול בשלט של מאמן כושר אחד באיילון – להיות שמן – זו בחירה. היות שלא שמעתי על זה אבל נתקלתי בזה ברשת, זה אומר ששיווקית השלט הזה כנראה עשה את שלו . אבל אם נתייחס ישירות לנקודה - קשה לדעתי להתייחס לזה אם אנחנו יוצאים מנקודת בסיס של שמנופוביה. ההיסטוריה האנושית סגדה לשומן ועודף משקל כסוג של בריאות. זה היה נכון כשאנשים נלחמו על אוכל, והיה מחסור ורעב. ב 100-120 שנה האחרונות יש לנו עודף מזון. ויש עודף מזון מעובד, ואולטרא מעובד ולא חסר לנו כלום ויש עוד ועוד ועוד אוכל. אני זוכר אירוע משפחתי לפני מעל 30 שנה שבו סבתא שלי נגשה לבת הזוג אז של בן דוד שלי, צבתה אותה בעדינות בלחי ואמרה שהיא שמחה שהיא נראית בריאה. היא לא הייתה חולה כמובן. בריאה – הכוונה בריאת בשר. כלומר – שמנמונת. בשהותי בארה"ב בזמן הפלושיפ נגנבתי מהעלות הנמוכה של מעדני חלב מתוקים בהשוואה לעלות של ירקות ופירות טריים למשל. נגנבתי מהאפשרות לריפיל של הקולה במקדונלדס. זה מדליק והבנות שלי עפו על זה. וכן אכלתי - אכלנו במקדונלדס. אבל הכנו את רוב האוכל שלנו בבית. סלטים ומרקים ושניצלים ובולונייז. אצלינו אנחנו סה"כ רזים. אז מה? גנטיקה טובה? אולי. אין צרות וסטרס - בחייאת - אני חי מצרות וסטרס יומי, חסר שינה...
אבל אני -רוצה לשאול שאלה מכיוון אחר. להיות שמן - זו קורבנות? כי אם זו לא בחירה - זה אין ברירה. אז כל שמן הוא קורבן. לא שולט על מה שקורה אתו בחיים. ובאמת כל שמן הוא קורבן? כל מי ששמן – או שמנה – סוחבים איתם סטרס מהעבר? לכולם יש מחלות שגורמות לעליה במשקל? לכולם יש גנטיקה מחורבנת? אני בספק. אני מכיר שמנים שממש טוב להם. עם החיים, עם עצמם...
נחזור לרפואה רגע – ולאורתופדיה בפרט. יש את הנושא של גורמי סיכון. ויש מחלות ובעיות שעודף משקל הוא גורם סיכון שלהן. יש מסע פרסום גדול לגבי BMI – שזה היחס בין משקל לגובה בריבוע – שצריך להיות מתחת ל 25. פעם שאלו בהרצאה באיזה כנס רפואת ספורט האם בנאדם עם BMI 30 יכול להיות ספורטאי. כמובן שזה העלה תהיות ואז אמרו שהגובה שלו זה 210 עם אחוזי שומן של 10% - ודיברו על שאקיל אוניל (וסליחה עם טעיתי בגובה). יש יותר מגורם אחד להסתכל עליו. גם אחוזי השומן גבוהים. אחוז מחלות הלב ויתר לחץ דם בקרב שמנים גבוה משמעותית מאשר בקרב רזים. זה גורם סיכון. אבל האם רזים. וספורטאים זה תמיד בריאים? רק השבוע התפרסם על שני איירונמנים שנפטרו במהלך שלב השחיה באיירונמן בדרום אפריקה. מפחיד אותי כזה זה מה שאני רוצה לעשות.
אז מה נכון? אני חושב שהדבר הנכון הוא אחריות ושליטה. להיות שמן זו החלטה. גם גם לא להחליט – זה להחליט. כי גם להחליט שאני לא מפסיק לאכול בורקסים או כל מזון משמין אחר – זו החלטה. וגם להחליט לרוץ 4 פעמים בשבוע – זו החלטה. משיחות שלי עם אנשים שיש להם עודף משקל ושזה מפריע להם - הגישה שלהם להתמודד עם זה ומה שהם ניסו - היא לא טובה להם. במטופלים שלי שעודף המשקל מפריע לריפוי – אני מפנה ליעוץ תזונתי ושינוי הרגלי חיים. כי מניסיוני – זה תמיד חלק משינוי הרגלי חיים. ושינוי הרגלי חיים זה עניין של מודעות. מודעות להרגלים לא טובים. ומודעות – היא אחריות . אחריות עצמית.
אז אם אני אסכם את זה : לדעתי , להיות שמן – אם זה לא טוב לך – ואין מחלה אמיתית שגורמת לזה – זה חוסר אחריות. חוסר אחריות עצמית. והפתרון מתחיל בקבלת אחריות עצמית. ומשם הדרכים לטפל בזה רבות שונות מגוונות וטובות.
אז תהיו רזים, או תהיו שמנים – רק תמיד תהיו אחראיים על מה שקורה בחיים שלכם ותהיו מודעים לזה.

18/11/2025

מטופלים שסובלים מקרע ברצועה צולבת חוששים מניתוח. זה ברור . לא תמיד ברור מה המשמעות של ניתוח ואיך זה מייצב את הברך. אז ככה זה נראה - לפני ניתוח, בניתוח ואחרי.

11/10/2025

מיומנו של מנהל מחלקה – של מי היה הרעיון המטומטם הזה?! (זהירות – ארוך!)
הרעיון של חופשת ניתוק הוא לא רעיון מטומטם . הוא רעיון הכרחי. כשכל החיים מתוכננים על דקות, חייבים לעצור רגע ולשנות כיוון. לנשום. דני הדס@ ד"ר הדס דן - המרכז לקרדיולוגיית ספורט מתקדמת ואני חברים כבר כמעט 20 שנה. מילואים. הגבר היחידי שאשתו – ואשתי. – מסכימות שישנו כפיות... בקיצור אחרי כמה שיחות החלטנו על טיול בנים. לא סגור מי העלה את האפשרות – הוא או אני (ראו את הכותרת...) – אבל החלטנו שמטפסים על הקילימנג׳רו. לקח לרעיון חודשיים לחלחל ועוד 3 חודשים לצאת לפועל. צירפנו אלינו את יונתן @ yonatan hammershlag– רופא וחבר כמו אח (מילואים...) ואת סתו@Stav Hadas אחיין של דני. צוות לעניין. דיברנו שצריך להתאמן – אז דיברנו . התאמנו קצת (דני ואני כלומר. סתו ילד סוס בן 25, ויונתן גבר סוס בן 40)... שבוע לפני הטיסה פרץ ליונתן הדיסק. ואחר כבוד ועצב הוא נשאר לחפק מאחור. היתה התרגשות עצומה כשהתחלנו לטפס – 3 חברים ו15(!!) פורטרים , מדריכים, שף(!)... חתיכת פמליה מהסוג שאנחנו לא רגילים. לרוב – כשהולכים ביחד עובדים ביחד. פה סחבו לנו הכל. תכננו לעשות טיפוס של 7 ימים. מספיק זמן להתאקלמות. וחשבנו שהיכולת הפיזית שלנו תהיה מספיק טובה. סה"כ אנחנו רגילים ללכת ברגל, משקלים, ריצות, ספורט... מה זה כבר טיפוס ל 5985 מ׳? אז זהו – שזלזלנו בענק וההר – הראה לנו יפה מאוד מאיפה משתינה הג׳ירפה. הטיפוס היה קשה, בלילה – ברגע שירדה השמש הטמפרטורות ירדו ל 0. היה קר, היה קשה. אבל דאגו לנו וזה עזר להעביר את הקושי. כשעלתה השמש הלכנו בקצב איטי (פולה פולה) בנופים עוצרי נשימה. אבל המאמץ התחיל לתת אותות. דני התחיל להרגיש לא טוב, חום ונזלת. אני. – סתם נזלת. גם סתו. אבל הי – לא הגענו לכאן כדי לוותר נכון? בלילה האחרון התחלנו הליכה ב 12:30 לפיסגה. 20- מעלות בחוץ, רוח ודני. – שמרגיש ממש לא טוב. אחרי בערך שעה וחצי דני נשפך וירד חזרה למחנה (4500 מ׳ כן?) עם המדריך. החלטנו יחד – סתו ואני המשכנו לפסגה. היה קשוח, איטי, קר למות, הידיים קופאות, קפאו לי המים בשלוקר, הראש מדקלם משפטי השראה ועוד דבר – תכננו לעשות טקס לזכר חללי הגדוד שלנו. לא היה ספק שאנחנו מגיעים לשם. לקח 6 שעות וחצי של טיפוס קשה ממש. והגענו לפסגה. כשעלתה השמש סביב 6 ורבע בבוקר הכל הפך להיות קצת יותר קל. בעיקר כי יש אור וטיפה יותר חם. כשהגענו לפסגה הייתי כל כך מותש שהיה לי קשה להתרגש. עשינו טקס קצר לחללים, הסתכלנו מסביב. נהנינו מלהיות לרגע האנשים הכי גבוהים באפריקה – והתחלנו לרדת. והירידה היתה קשוחה לא פחות. על פסגת הקילימנג׳רו יש 11% חמצן באויר. קשה לנשום. 300 מ׳ למטה אין הבדל גדול . קשה לנשום , הגוף כואב... עצרנו לרגע וביקשנו להתעדכן במצב של דני. התשובה היתה שהמצב שלו לא טוב והוא לא יכול להגיע לדבר בטלפון. ואז הסתובב לי משהו בראש. וזה נשמע לי ממש לא טוב. אמרתי למדריך שיתאם מסוק פינוי (עכשיו!) ואם דני מסרב שיגיד לו שזו החלטה שלי. עד המחנה היה בערך 1200 מטר. הפרש גובה - לא מרחק... עניין של שעתיים ירידה. אחד הסבלים הצטרף אלי – ויחד טסנו למטה. לדעתי – לקח לנו שעה ורבע בלי עצירות. בשלב הזה לא כאב לי כלום. הייתי צריך להגיע לדני. הגעתי לדני שנראה רע באמת. מדידה מהירה של רוויון החמצן הראתה 70. תקין זה מעל 92. לא טוב. קושי בנשימה בשכיבה על הגב – בצקת ריאות של מחלת גבהים... (ואני אורתופד בכלל...) הוצאתי מהתיק את הפק״ל רופא שהבאתי (לא סתם התיק שלי היה הכי כבד. בגלל זה ובגלל שהבאתי יותר מדי בגדים. למדתי) . הכנסתי לו עירוי (סתו, חובש במד״א הכין ודאג לציוד), נתנו לו חמצן, ישבנו על המדריכים שיביאו כבר את המסוק... החמצן שיפר את דני מאוד והוא חזר לעצמו. כשהחלטנו שהוא מאוזן הלכנו ברגל בערך קילומטר למנחת . ושם חיכינו עוד חצי שעה בגלל עננים. החמצן בבלון נגמר (יש בלון אחד למשלחת...) ודני שוב התחיל להדרדר. ואז הגיע המסוק – סוג של מסוק טיולים עם בלוני חמצן. אחד היה על הטייס (שאלוהים יעזור לנו) העמסנו את דני, את הציוד שלנו וירדנו למטה בטיסה. עכשיו – היות שזו בעיה של גובה. – ברגע שירדנו למטה – הכל חלף במהירות ואיך שנחתנו דני הרגיש הרבה יותר טוב גם בלי חמצן. הביאו אותנו למרפאה שנראית כמו חדר אחות בקיבוץ אבל נחשב מרפאת המטיילים הטובה ביותר סביב הקילימנג׳רו. עוד קצת בדיקות, שיחות, צילום חזה – ושוחררנו הביתה, לאכול סופסוף ולנסיעה של 3 שעות חזרה למלון. דני התותח חזר לעצמו. אבל למדנו את הלקח שלנו. זלזלנו במה שלא הבנו. וחטפנו לפרצוף. היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. ומה שנשאר – זו חוויה לספר לילדים ולנכדים, וחברות שאין כמוה בעולם. מה שכן מוזר – כרגע - דני פחות בקטע של לטפס על עוד הרים...

11/10/2025

לאט חוזרים לשגרה - ולשמחתי אחרי שנתיים נוראיות - סוףסוף חדשות טובות. החטופים חוזרים!

23/09/2025

ריצה ראש השנה - סופסוף. כל יום להיות אחוז אחד טוב יותר.

29/08/2025

מיומנו של מנהל מחלקה: שמרנות או חדשנות- מה זאת אומנות?

אנחנו מקדישים את ימי שלישי בבוקר לישיבת בוקר אקדמית. כל בוקר שלישי ב 6 המתמחים והרופאים הבכירים ועוברים על מאמר שנשלח למתמחים ולבכירים מראש. אנחנו עושים זאת כבר כמה שנים, עוד מתקופת המנהל הקודם ד״ר רותם וכעת בתקופתי. הרעיון הגיע – איך לא – ממפגשי יום שלישי בבוקר של פרופ׳ הלפרין. ללמוד ללמוד וללמד.
השבוע ניהלנו דיון על מאמר מעניין מ8.23 עם הכותרת : מה הגישות העדכניות לטיפול במטופל עם פריקת כתף טראומתית ראשונה? פריקת כתף - למי שפחות בעניין של חיים אורתופדיה – היא מצב שבו מפרק הכתף – בין הזרוע ועצם השכמה – יוצא מהמקום. ברוב המקרים מדובר בפריקה בגלל טראומה – נפילה, חבלה , תאונת דרכים, תאונת ספורט... מה שתרצו. מיעוט המקרים הם פריקה ללא חבלה. אבל זה לא הנושא. הגישה לטיפול בפריקת כתף משתנה בתנועה לאורך השנים. ועדיין הדיון הגדול הוא בין שתי אסכולות – שמרנית וניתוחית. כלומר – במה להתחיל. ברור שיש מקרים שהפתרון הוא ניתוחי באופן ברור. אבל לא באלה דן המאמר כי עליהם אין מחלוקת. והם הקבוצה הקטנה יותר. או אולי... אין דבר כזה ברור? ועל הכל יש מחלוקת? בעיניי – זה מרתק בכמה רמות. החיים המקצועיים הרבה יותר מעניינים. ואת המתמחים (וגם אותי) זה מחייב ללמוד להבין ולחשוב. כשאני הייתי מתמחה, לימד אותי מורי ורבי ד״ר פרי (שקורא לדעתי את הפוסט הזה...) שאחרי פריקה ראשונה יש לקבע את הכתף 6 שבועות לפני שמתחילים שיקום. ככה נהגתי כל ההתמחות. ואז הגעתי לפלושיפ וראיתי דברים אחרים לגמרי. ואימצתי אותם. אז מה ? פרי טועה? לא! יש גישות שמרניות יותר ופחות. או ההתייחסות לגודל שבר דחיסה מסוים שמלווה את רוב פריקות הכתף. ב14 שנה שאני מומחה בתחום הייתה התפתחות משמעותית בהתייחסות. מהערכת גודל, להערכת גודל ויחס בין העצמות... והיום, יש כבר גישה שמדברת על ״נטיה לפריקה״ גם אם היחסים אינם חד משמעית פתולוגיים. גם סוג הניתוח הוא בר דיון. תיקון של הלברום? תיקון לברום ומילוי שבר? העברת עצם? מה אומרת האסכולה הצרפתית? והאמריקאית? אני אעצור כאן כדי לא לשעמם מדי – אבל יש כל כך הרבה לדון. וזה מה שיפה. העולם הוא לעיתים כמו מטוטלת – כמה שנים יש נטיה לטיפול אחד – ואז המטוטלת נעה לכיוון אחר – ושוב חוזרת... ומה שיפה זה שעל כל גישה יש המון מאמרים, חלקם סתמיים, חלקם עשויים מצויין ויש קושי להתווכח עם התוצאות שלהם. והתפקיד שלנו כרופאים זה להכיר את החומר, ללמוד ולהבין אותו ולהציג אותו למטופלים. ברור שלכל רופא – וגם לי – יש גישה שונה לחיים שמתאימה לו והוא מרגיש איתה נוח. כל עוד זו גישה שיש לה גיבוי אקדמי - מצויין. מצד שני – למטופל גם יש גישה לחיים שלו. וגם הוא רוצה להחליט אם מתאים לו להשקיע 3 חודשים זמן שיקום או להתקדם עכשיו לניתוח ולקחת בחשבון גם את הסיכונים שלו? זה דיון. והמצב הרבה יותר מורכב בספורטאי עילית ששם יש גם את הנושא של זמן, מיקום בטבלה, תחרויות קרובות, שכר... אז מה השורה התחתונה? שמרנות? חדשנות? אומנות! אומנות זה להכיר טוב את החומר, להציג בצורה ברורה עת המצב ואת אפשרויות הטיפול – שמרני , חדשני, ניתוחי – מה שטוב, לתת למטופל לשאול את כל מה שהוא רוצה ולגבש איתו ביחד תכנית טיפול. ואומנות פלוס היא גם לבצע את זה בצורה הטובה ביותר ולהשיג את כל המטרות שלו. (ואם אתה לא עושה את זה – להפנות אותו לאומן שכן יודע לעשות את זה)... ואת זה – אני מקווה מאוד שהמתמחים לוקחים מאיתנו - יחד עם הלימוד של החומר עצמו – כל יום שלישי בבוקר, וכל יום עבודה ביחד בכלל.

בתמונה – בילוי של שישי בבוקר... החלפת מפרק כתף בגלל שבר מרוסק.