20/04/2026
"יצירת מרחב בטוח בקליניקה לטיפולי גוף נפש"
(מאמר למטפלים ברפואה משלימה)
הקדמה:
לא מזמן השתתפתי בדיון בקבוצה של מטפלי רפואה סינית, בנושא מוּגנוּת. מוגנות היא מרחב בטוח בטיפול, גם עבור המטופל/ת וגם עבור המטפל/ת.
המשתתפים נשאלו מה הם עושים בקליניקה שלהם על מנת לייצר מוגנות. בחרתי לשתף כמה מעקרונות העבודה שלי, כמטפלת ברפואה סינית במטופלים עם בעיות מתחום בריאות הנפש.
אני חושבת שהקווים המנחים האלו יכולים לשמש כל מטפל מכל תחום ברפואה המשלימה.
עקרונות עבודה:
באופן אישי, אני תמיד מניחה הנחה מקדימה על כל המטופלים שלי, גברים ונשים, שיכולה להיות בעברם טראומה גופנית. זה יכול להיות טראומה מינית, טראומה בתוך טיפול רפואי כלשהו, טראומות סביב לידה (שלהם עצמם, או שלהן כשילדו), טראומות סביב שירות צבאי ועוד. ולכן זה משהו שאני תמיד שואלת עליו בתשאול הראשון במפגש הראשון. זו לא שאלה שאפשר לדלג עליה.
("האם בעבר שלך יש אירוע שאת/ה מחשיבים כאירוע טראומתי?").
על אף שקרו לי אינספור מצבים בהם בתשאול הראשוני אנשים אמרו שלא היה כלום, ואחרי כמה טיפולים פתחו סיפור. זה כמובן לגיטימי, כי זה עניין של אמון וביטחון.
אבל השאלה מסמנת שאפשר להביא למפגשים גם את הסיפורים האלו.
אם אני כבר יודעת שהיתה טראומה (מינית או אחרת), אני משתדלת לתת כמה שיותר בחירה ושליטה למטופל/ת. למשל: "את מעדיפה את הדלת פתוחה, סגורה או נעולה? איך תרגישי הכי בנוח?". למשל לתת בחירה אם קודם שיאצו ואחכ דיקור או להיפך. למשל לתת אפשרות להידקר בישיבה על מיטת הטיפולים. לא לכולם מתאים להיות בשכיבה. לפעמים עצם השכיבה כשדמות עומדת "מעליך" כבר מטרגרת ומציפה.
יש מטופלות ששוכבות אבל מבקשות להחזיק מראה קטנה כדי לראות מה אני עושה כשאני מדקרת ברגליים. כל מה שיכול לתת להן תחושת שליטה וביטחון, ולא מפריע לטיפול - לגיטימי בעיניי.
בכלל - לא להפתיע מטופלים ומטופלות. לא במגע פתאומי, לא בהרמת בגד, לא להכניס ידיים מתחת למטופל/ת כשהם שוכבים על הבטן, זו תחושה מאוד פולשנית.
כשאתם מפתיעים - המוח מגיב בהעלאה חדה של רמות האדרנלין, וזה ממש הפוך ממה שאנחנו מנסים לעשות, במיוחד במטופלים עם טראומות.
לגבי חשיפת אזורים מכוסים - תמיד המטופל/ת הם אלו שמרימים את החולצה, מנמיכים את המכנסיים וכו'. אני מראה עליי איפה הנקודה, והם אלו שחושפים אותה אצלם. אני בדכ עם מגבת מכסה מה שנחשף, עד שרק אזור הנקודה נשאר חשוף, ורק המחט מבצבצת. עקרון העל אומר - המטופל תמיד מכוסה במקסימום, פרט לאזור שעובדים בו. זה נכון בדיקור, בעיסוי וכד'.
לבקש רשות, לתאר מה אני רוצה לעשות ולקבל הסכמה.
כן, גם בטיפול ה-20. כדי לא להבהיל, כדי לא לתת תחושה של חוסר אונים כי זו בדיוק התחושה שמטרגרת את ההצפה.
מזכירה למטופלים בכל טיפול, גם בטיפול ה-60, ש"אם משהו לא נעים לך או לא בא לך בטוב - אני מבקשת שתגידי לי מייד ואני אעצור. ננסה לסדר את המחט או לשנות, ואם זה לא מסתדר - נוציא אותה ואני אחשוב על משהו אחר. אל תסבלי בשקט. את יכולה גם רק לסמן לי עם היד אם את לא מצליחה לדבר באותו רגע ונעצור ונראה מה קורה".
ונקודה אחרונה לסיום:
כולם יודעים לא לגעת ולעבוד בזהירות סביב הישבן, אברי המין והשדיים. חשוב לי להזכיר שכשהגוף היה "זירת אסון" לפגיעה מינית, יכולים להיות עוד אזורים מאוד רגישים, כמו אזור הפה, הצוואר, פרקי הידיים ועוד. להיות עדינים, רגישים, קשובים כמה שאפשר.
לא תמיד נוכל לדעת שאנחנו נוגעים בטריגר. אבל אפשר לנסות לצמצם ולהפחית ככל יכולתנו.
💚🌷
