19/05/2012
ערב שבועות לפני 5 שנים יישאר חקוק בליבי לעד.
לפני 5 שנים ,ערב שבועות נפרדתי מהריון יקר .נפרדתי מחלום על משפחה גדולה ועל אימהות מאוחרת.
עברתי אובדן הריון.
זכורה לי התמונה מהאולטרא סאונד האחרון בה צפיתי בעובר היקר שלי מרחף ללא רוח חיים.
ההלם והכאב היו כל כך גדולים ,חשתי שליבי מתרסק לרסיסים.
התקופה שאחרי,הייתה מלווה בהרבה בדידות,עצב עמוק ובהרגשה שאף אחד לא מבין למה עצוב וכואב לי.ובעיקר כיצד לנהוג בי.
הרגשתי חוסר סבלנות מהסביבה הקרובה לחוסר היכולת שלי להמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה.
עברו 5 שנים,עברתי דרך ארוכה מאז, הבראתי את הפצע הפתוח,אבל הצלקת עדיין שם.
מדהים כיצד בכל שנה סביב התאריך, הצלקת מאותתת לי שהיא עדיין שם.
מאז האובדן שלי החלטתי ללוות נשים שעברו אובדן, לעזור ולהבריא אותן מהמקום של הלבד, הכאב, רגשות אשם והניתוק מהסביבה .
לאפשר להן לגיטימציה מלאה להתאבל ולכאוב על מנת שתוכלנה להמשיך הלאה.
ככל שיותר נשים תדברנה על אובדן הריון ובכל הקשור בזה,תהיה לנו הנשים את הזכות לדרוש מודעות והבנה מהסביבה .
כרגע הנושא מדובר פחות מידי .רוב הנשים מרגישות לא בנוח לחשוף את הרגשות ואת התהליך שהן עוברות מחשש לתגובות., גם מתוך רגשות אשם שלהן כלפי עצמן.יש תחושת בושה בכל מה שקשור לאובדן הריון.
הסביבה הקרובה ,הרופאים והצוותים בבתי החולים יבינו שמאחורי כל אישה שנאלצת לעבור הפסקת הריון עומדת אישה עם קושי עצום , בן זוג,וילדים שעוברים תהליך המשפיע בכל הרבדים של חייהם.
התהליך הוא לא רק פיזי המסתיים לאחר מספר ימים..הפצע הוא נפשי ועמוק והתהליך ארוך.
חשוב ללוות, להסביר ,להדריך ובעיקר לחבק ולהקשיב.ללא שפיטה ומתן עצות . פשוט להיות.
