02/11/2025
לא יודעת.
כמה ידע יש בצמד המילים האלו.
ולמה זה כל כך קשה לגעת בידע שטמון בתוך חוסר הידיעה?
בתחילת הדרך שלי כמטפלת, כל כך רציתי לדעת. לבנות לי תשובות.
אם זה תהליך קצר או ארוך?, מה זה עיבוד לידה?, מה זה טיפול רגשי?, מה יהיה בפגישה הראשונה, מה יקרה בשנייה, מה אעשה כש...?
הרצון לדעת עטף אותי — כמו תיק “ליתר ביטחון” —מלא בעוגנים, תוכניות ומילים שיארזו את כל זה בביטחון.
ולאט לאט, משהו בי התחיל לזהות:
אולי דווקא אי-הידיעה היא סוג של ידיעה. רק אחרת.
כזו שמזמינה סקרנות, הקשבה, מוכנות, וחופש לטעות ולשנות כיוון.
אני כותבת את זה עכשיו, כהמשך לפוסט הקודם שבו עסקתי בקשר הטיפולי ובשאלה –
איך יוצרים קשר שיש בו גם אחיזה וגם חופש?
נדמה לי שאי-הידיעה מחזיקה בתוכה בדיוק את המתח הזה.
כי גם כשאני פוגשת אישה אחרי לידה מורכבת,
או באמצע הריון רווי חרדות, או בשיחה טלפונית ראשונה שבה היא מספרת רק חלקים סדוקים מתוך סיפור של אובדן –גם אז, אולי בעיקר אז, אני לא יודעת.
אני בעיקר מקשיבה.
מקשיבה ומבינה שיש המון חורים בסיפור,
אבל יש שם עד שמחזיק הרבה מידע על החורים האלו, ומזמינה אותה לשקול להזמין אותו לפגישה הבאה שלנו.
מקשיבה, ושומעת שההחלמה הפיזית והרגשית אחרי לידה מורכבת מעוררת גם רגשות עמוקים יותר —כאלה שקשורים בפרידות קודמות, באובדנים לאורך הדרך. היא לא פנויה כעת לתהליך ארוך טווח – יש לידה נוספת באופק –
אבל סימנו יחד את האפשרות לחזור לזה בהמשך.
בשיחת טלפון ראשונית, אני מקשיבה ושומעת רצון לעבד לידה קשה מהעבר —עכשיו, מתוך מציאות חדשה שכבר נכנסה לתוך הבית.
אני נכנסת למפגש עם תמונה מסוימת בראש, עם מחשבה על כיוון.
אבל בפגישה עצמה משהו אחר מתבהר —
קולות ישנים מתערבבים עם קולות חדשים,
חוויות מלידות מוקדמות מתחברות לתחושת בדידות, לאובדנים שעדיין לא זכו לזמן או למקום של אבל.
ואני שוב — לא יודעת לאן נלך הלאה.
אבל מרגישה שיש באי-הידיעה הזו מידע חשוב.
אני כותבת את הפוסט הזה כחלק מניסיון מתמשך – קצת לא “אינסטגרמי” –
להשתמש במרחב הזה כאן כמו ביומן פתוח.
לתאר את החיבורים שנרקמים אצלי –
בין הא.נשים שאני פוגשת בקליניקה, לשדה הלידה, ולחיים האישיים שלי.
אז אולי, אי-הידיעה היא לא ריק, אלא ידיעה מסוג אחר.
שמתבשלת לאיטה.
כמו החיים עצמם, העבודה הטיפולית, מאתגרת אותי שוב ושוב לסמוך ולהקשיב גם ל(אי)דיעה הזו.
