21/07/2025
מכשיר החשמל האהוב עליי בבית בימים אלה הוא ללא ספק השואב-שוטף.
כמה פעולות מועילות בפעם אחת!
שואב. שוטף. מחליק את החרדות הקטנות בין הרווחים של המרצפות.
אין כמו התחושה של ניצול יעיל של זמן.
עצרתי לחשוב על ההתאהבות שלי בו.
על המשיכה למכשיר שעושה “הכל בפעם אחת” – כאילו כל מה שצריך זה לחיצה אחת, תנועה אחת, פתרון אחד.
האם זו באמת תחושת שליטה? יעילות? התקדמות?
או אולי זו רק תחושת הישג חיצונית, שלא באמת מייצרת שינוי פנימי?
האם המירוץ שלנו לשואבים-שוטפים משוכללים הוא גם הדהוד של הקול הפנימי שרוצה לנקות, לתקן, לייעל – גם את הכאב, גם את הזיכרון, גם את הרגש – בבת אחת?
בלי שלבים, בלי בלאגן, בלי השתהות מיותרת.
שלא תבינו לא נכון – אני מאמינה גדולה בהתמקמויות שונות בתוך תהליכים רגשיים.
יש מקום לטיפול קצר וממוקד, ממש כמו שיש ערך במסע ארוך ומתמשך.
אבל גם כשבוחרים דרך ממוקדת– יש שלבים. יש עומק. יש חוויה פנימית שזקוקה להכרה לפני שהיא מתפנה להתנקות.
וכשאנחנו מנסות "להתנקות" בבת אחת – לפעמים אנחנו בעיקר מדחיקות, או מדלגות. מכסות לכלוך – במקום לפגוש אותו באמת.
וחוץ מזה, השואב-שוטף שלי? הוא לא מנקה את עצמו.
אחרי כל שימוש אני נשארת עם פילטרים מלאים, מיכלים שצריך לפרק, שערות סוררות בכל פינה.
יש דגמים שמנקים את עצמם – אבל אני עם הגרסה החיננית, שעושה רושם מבחוץ אבל דורשת תחזוקה די רצינית.
אז מה קורה כשאנחנו מנסות "לטפל בהכל בבת אחת"?
ואיך זה משפיע על הדרך שבה אנחנו פוגשות את עצמנו?
