23/06/2025
חגבים ואַרְבֶּה – מהמקרא עד הצלחת
"וְכִסָּה עֵין הָאָרֶץ" – הארבה כסמל של הרס וכתקווה מקיימת
בין אם כמכת טבע הרסנית או כמזון מותר ומקיים, החגב – ובמיוחד הארבה – מופיע בתנ"ך ובמסורת היהודית כדמות רבת פנים. הפער הזה, בין קללה לברכה, מספר סיפור עמוק על היחס שבין אדם, אדמה ואמונה.
1. הארבה במקרא – קללה שמביאה תשובה
האזכור הידוע ביותר של הארבה הוא במכת מצרים:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה... וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ... וַיּאֹכַל אֵת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ."
(שמות י', י"ב–ט"ו)
הארבה הוא איום קיומי – לא רק חקלאי אלא גם מוסרי. עם שמתיימר לשלוט באדמה מגלה לפתע עד כמה שברירי שלטונו.
בספר יואל, הארבה חוזר – אך הפעם גם כתמריץ לרפלקסיה רוחנית:
"הַיּוֹסִיף לִשְׁלַח לָכֶם אַרְבֶּה... שִׁיבוּ אֵלַי בְּכָל לְבַבְכֶם."
(יואל ב', י"ב–כ"ה)
כלומר, הארבה אינו רק מכה – אלא גם קריאה לתשובה. ואולי גם להזדמנות.
2. חגבים ככשרים – נדירים אך מותרים
על אף שהתורה אוסרת אכילת רוב החרקים והשרצים, היא מתירה סוגי חגבים מסוימים:
"אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכָּל שֶׁרֶץ הָעוֹף... אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ..."
(ויקרא י"א, כ"ב)
המשנה והרמב"ם מרחיבים: החגב המותר הוא זה שיש לו כנפיים, רגלי ניתור, וקרניים.
בקרב קהילות יהודיות בצפון אפריקה, תימן, עיראק ולוב – נהגו לאכול חגבים שנקטפו לאחר הגשם או נחו בשעת ערב, לעיתים נקלו אותם באש והמליחו.
במסורת התימנית – החגבים נחשבו מעדן מסורתי. הם נאכלו בטקסיות, והיו גם סמל לקיום עצמאי ופשוט – מהמדבר, לאדם, בלי תיווך.
3. הסמל ההפוך – מארבה משחית לחלבון מקיים
מהפכת חלבון החרקים מתבססת כיום על נתון שהתורה כבר ידעה:
חגבים הם מקור חלבון מצוין ובריא.
תזונה:
מעל 70% חלבון מלא – איכותי יותר מביצים.
מכילים ברזל, אבץ, B12, אומגה 3 ו-6.
מתעכלים בקלות ואינם אלרגניים כמו סויה או חלב.
מתאימים לתפריט כשר, טבעי, נקי – ללא צורך בשחיטה.
סביבה:
פי 1,000 פחות מים מבקר.
פי 1,500 פחות שטח לגידול.
פליטת גזי חממה – כמעט אפסית.
זמני גדילה קצרים, אין שימוש באנטיביוטיקה או הורמונים.
ניצול מלא של בעל החיים – 100% מהחגב עובר לשימוש.
כלומר, לא רק שמדובר במזון עתיק, מקיים ומוכר – אלא גם בפתרון מושלם לעידן של משבר אקלים, גידול אוכלוסין ומחסור במקורות תזונה זמינים.
4. סיפור אישי – ומה שהסבים שלי סיפרו לי
בילדותי, שמעתי מהורי ומהורי-הורי על הארבה של שנות ה-50 בישראל.
איך באותן שנים קשות של קום המדינה, הארבה כיסה שדות, כילה יבולים – אבל גם שימש כמזון.
בעוד אצל חקלאים מסוימים הארבה היה מכה, אצל אחרים – הוא היה מקור של הישרדות.
הסיפור הזה, של חרק שהורס – אך גם מזין – ליווה אותי כל חיי.
ולכן הקמתי את Hargol FoodTech, כדי להפוך את אותה מורשת – לפתרון עולמי.
במסגרת הפעילות שלנו, זכינו לחולל מהפכה הלכתית קטנה אך משמעותית:
קיבלנו אישור כשרות רשמי מהרבנות הראשית לישראל – לראשונה לחגבים – ובכך חידשנו מסורת כשרות עתיקה שנשכחה. מדובר באישור היסטורי, שמחבר בין מקרא, הלכה, מדע ומזון עכשווי.
אנחנו לא עוצרים רק בגידול. תחת המותג Holy Locust, אנו משווקים חגבים שלמים לאכילה, לצד חטיפים מועשרי חלבון חגבים – שמבוססים על מסורת מקראית, אבל מדברים את שפת הבריאות והקיימות של המאה ה-21.
5. חזון עברי: חקלאות מדברית, מזון מקיים
כיום, בזכות טכנולוגיה חדשנית, אנו מסוגלים לגדל חגבים בשיטה שמבוססת על חקלאות אנכית, שימוש בינה מלאכותית, ואפילו מערכות אנרגיה עצמאיות.
אנחנו מצליחים להפיק פי 10 יותר חלבון לעומת תרנגולות, בשטח ובמים מועטים.
החזון שלנו הוא לא רק חקלאי – הוא גם חברתי ותרבותי:
לחזק חקלאים קטנים באפריקה ובמזרח התיכון.
לספק חלבון איכותי במדבר ובאזורים עניים.
ולהחזיר למרכז השולחן מזון תנ"כי שנטוע בזהות האזורית והאמונית שלנו.
סיכום: לחזור אחורה כדי ללכת קדימה
החגב הוא לא סתם חרק – הוא סמל.
הוא מזכיר לנו שאם נקשיב למסורת, נשלב אותה עם מדע, ולא נפחד מהפתרונות שהטבע כבר מציע לנו – נוכל להתמודד עם האתגרים הגדולים ביותר של דורנו.
מה שפעם היה מכה – יכול להפוך לתיקון.
מה שפעם היה מזון של עניים – הופך למזון של חכמים.
ומה שפעם נשכח – חוזר לחיים.
