16/08/2024
הפוסט נכתב ברשות, אקרא לו: כשחלמתי על המבורגר צמחוני. וכשריסים נעשים לתריסים.
יש מושג כזה, של זריקת הספר, של אירווינג הופמן (פסיכואנליטיקאי התייחסותי אמריקאי), מושג שאני חוזרת אליו שוב ושוב, ולא בגלל המשאלות הכמוסות שלי לזרוק חפצים או חפצים על אנשים אפילו (טוב, למעשה זלגתי פה במשאלות כמוסות), אלא כי המושג כולל בתוכו תנועה דיאלקטית שמאוד יקרה לליבי.
בין- קיומו של ספר מחד, כללים, מה שלמדנו, מה שטוב, ״נכון״ או מקובל, ובין קיומה של תנועת זריקה משחקית, של אותו הספר, כזריקה של כדור (״בואו נתמסר״), הכוללת התמסרות לאותנטיות, ספונטיות ונוכחות חיה ומתחדשת, שאינה דווקא עומדת בקנה אחד- עם הספר.
אתמול, כחצי שעה לתוך עיבוד עמוק ומשמעותי ב- EMDR של זכרון ילדות שנחווה כטראומתי עם מטופלת המתמודדת עם קיומה של CPTSD, היא אומרת את הדבר הבא: ״יש בי לכלכוך. ואם אפרד מהלכלוך הזה, לא ,תהיה לי זהות... הזכרונות הללו... העבר הזה. אגלה שמתחת לזה, אין כלום- רק ריק.״ היא המשיכה ואמרה, בקול רועד ועיניים דומעות- ״זה מרגיש כמו פטריה, שהשתלטה בתוך הגוף, ואי-אפשר להפריד אותה כבר, היא חלק מהאיברים הפנימיים, ולכרות אותה, זה לכרות את האיברים, דברים בריאים... זה השתלב כבר במי שאני.״
עובר רגע או שניים וכל שעולה בתוכי- זה כמה אני אוהבת המבורגר צמחוני על בסיס פטריות (ותרד ואגוזים- מתכון אולי בהמשך). ויש לי ברגעים האלה מחשבה שחולפת, קרן יא דפוקה, תסתמי, את לא הולכת לשתף את המחשבה הזו, זה ממש לא מתאים, נדמה לי שזה גובל בשלילת רשיון כשמבצעים התערבות המשתפת באהדה להמבורגר פטריות צמחוני כשמטופל בוכה. סתמי סתמי סתמי.
אבל, מה אעשה? יש לי בעיית דחף קלה ואהבה גדולה להוויה חיה וספונטניות, ועם נשימה קצרה המלאה בציפייה, אני אומרת לה: ״אני דווקא ממש אוהבת המבורגר צמחוני על בסיס פטריות״. תגובתה? הפתעה, צחוק. המשכתי כי כבר הייתי
on a roll -not a hamburger roll,
just a regular roll,
ואמרתי ״אני אוהבת פטריות. יש כאלה שאוהבים פטריות, יש כאלה שלא.... תראי, ברגליים אני לא אוכל, אבל אם זה בהמבורגר, ואללה אוכלת...״
ואז שטף האסוציאציות חוזר אליה.
״זה כמו עם אמא שלי, לפעמים מתקרבת, לפעמים מתרחקת״
״אני רואה תמונה של פטריות רקובות, על מוצרים שיש בהם עובש במקרר״.
״חשבתי על זה שפטריות גדלות איפה שיש דברים מתים... אבל הם בעצם צורה של חיים חדשים....״
״אני רואה את עצמי, בזכרון (הילדי, מוקד העיבוד) מגדלת על עצמי פטריה״.
״עכשיו נהיה לי ממש סימבולי בראש... אמא שלי היתה מנקה באותן שבתות, היא נלחמה בפטרייה, היא רצתה להעיף את הפטרייה שלי״
״פטריה זה דבר ממש חזק״
״חשבתי על זה – שפטרייה ביער – אם לא מפריעים לה היא ממשיכה להתפשט ולגדול, ואמא שלי הפריעה לי לגדול ולא וויתרתי.... גם חשבתי על האובססיביות של אמא – זה קשור אליה ולא אלי. אני לא הסכתי לעזור לנקות באובססיביות לא כי אני מגעילה ומלוכלכת. זה כי – זה שלה, ולא שלי.
הכל מתחבר לי בראש. אין בעוד בחילה. תחושה כזאת, מקורקעת, שאני מבינה דברים.״
אז אולי לא ישללו את הרישיון, אחרי הכל, כנראה שאמשיך לזרוק ספרים ולשתף במחשבות מוזרות לעד בידיעה שאם הן נחוות אמיתיות וקרובות אפשר לחלוק אותן.
הפטריות היו אתמול, והם עזרו לי ללכת עם עוד מחשבה מוזרה נוספת, כשחייל שיתף היום בחלום על אישה בדמות קורבן לאלימות שמתחננת לעזרה. אציין כי החייל היקר טיהר בתים בעוטף בשביעי באוקטובר, וראה דברים קשים מאוד.
בחלום האישה מופיעה עם ריסים ארוכים, ״כמו שאין לאף אדם בעולם״. שאלתי על האסוציאציה לריסים, ולא היתה אסוציאציה כלל וכלל, גם אחרי דקה של שקט והקשבה פנימה. הקשבתי פנימה אלי, וראיתי אל מול עיני שורה של ריסים ארוכים, כמו דוקרים, כמו חרבות (של מוות), והדהדה לי גם המילה ״תריסים״.
״יש תריסים בזכרונות של השביעי שאלתי אותו? ״
כן, הוא ענה מיד. וסיפר לי לאט ובהיסוס, זכרון קשה, הכי קשה, שטרם סיפר לי. אחד המראות הקשים שרודף אותו.
עולמות שונים, טראומה ילדית, טראומה צבאית, פטריות שדבקים בך, מראות אימה שדבקים בך.
לאט לאט, ועוד לאט לאט, שרק נניח את הספר, אותו אנחנו מחבקים קרובים ללבנו בדרך-כלל, ובאמת באמת נזכה להכיר בשגעון שלנו שהוא דווקא החיבור שלנו עם האחר, הזכות לחוות ולשתף, ולעזור מעט מעט, במרחבי ריפוי. שבת שלום.
