15/11/2025
הכאב הנסתר של השותף הנמנע
בן זוג נמנע הוא לא אדם קר, לא מנותק, ולא חסר לב.
הוא אדם שהמערכת שלו למדה מזמן שקירבה יכולה לכאוב.
הימנעות היא לא חוסר אכפתיות — היא אסטרטגיית הישרדות.
הם לא החליטו להיות רחוקים.
הם גדלו בתוך מציאות שבה רגש היה מסוכן:
כשבכו — ביישו אותם.
כשפחדו — ביקשו מהם “להיות חזקים”.
כשביקשו חום — לא תמיד היה מי שייתן.
אז הם בנו חומה.
חומה שקטה שאומרת: “אני מסתדר לבד”.
והחומה הזו ממשיכה איתם גם בזוגיות.
הם רוצים אהבה. מאוד.
אבל כשהיא מתקרבת מדי — הגוף שלהם נבהל.
מישהו מבקש קרבה? הם נסוגים.
מישהו בוכה? הם קופאים.
רגש פתוח מרגיש להם כמו סכנה ממשית.
וכאן קורה הלופ הכואב:
השותף החרד מחפש חיבור → הנמנע מרגיש מוצף →
החרד מרגיש דחוי → שניהם ננעלים →
ושניהם משחזרים את הילדות שלהם בלי להתכוון.
הפחד של החרד: שינטשו אותו.
הפחד של הנמנע: שיבלעו אותו.
ושניהם רק מפחדים לאבד אהבה.
אם אתם בצד הבטוח יותר בזוגיות — זה מה שעוזר:
• אל תפרשו שתיקה כחוסר עניין.
זו הגנה, לא פרידה.
• כשאתם מדברים — האטו.
נשימה עמוקה, קול רך, מבט רגוע.
• אל תדחקו לפינה.
תנו מרחב קטנטן לנשום.
• אמרו:
“אני כאן. אפשר לאט. אתה בטוח איתי.”
זה יוצר פלאים.
⸻
ולנמנעים — אתם לא שבורים.
אתם פשוט למדתם לשרוד בלי קרבה.
אבל היום אותה אסטרטגיה מונעת מכם את הדבר שאתם הכי רוצים.
ריפוי נראה ככה:
כשאתם נשארים בחדר כשקשה,
כשאתם אומרים “אני לא יודע מה להגיד, אבל אני כאן”,
כשאתן נותנות חיבוק שנייה אחת מעבר למה שנוח,
כשאתם מרשים לעצמכם להיות נראים.
הימנעות היא לא היעדר אהבה —
היא פחד לאבד אותה.
והאומץ האמיתי?
להוריד את השריון.
לאט. בעדינות. עם מי שבטוח בשבילכם.
אהבה לא נוצרת אצל מי שלא מפחד —
אלא אצל מי שנשאר,
גם כשהפחד צועק “רוץ”.
