08/02/2024
השבוע לקחתי לי קצת זמן לעצמי
לנקות את הראש
הרבה זמן לא עשיתי משהו כזה בשביל עצמי.
ופתאום גיליתי כמה קשה להיות מטופל.
כמה קשה לנתק את עצמך ממחשבות.
נכנסתי לטיפול במגע, והראש לא מצליח להירגע.
הרצון להישאר כל הזמן בשליטה, לא משחררת.
עוד מחשבה ועוד מחשבה ועוד מחשבה.
ואני מנסה להתמקד בטיפול ולא מצליחה.
מרגישה מוצפת וטרודה מכל דבר אפשרי.
במקומות שהמטפלת נגעה והרגשתי כאב, אוטומטית התמקדתי בכאב, במקום הכואב שלחצה לי.
בדיוק כמו שכואב לנו משהו בלב, אנחנו מתמקדים בו רוב שעות היום כי כואב לנו. וגם זה בסדר, להיות נוכח עם כאב, לקבל את הפגיעות. זה מפתח חוסן. זה מרפא. וכל כאב הוא זמני. אם נקבל מכה פיזית, למשל השפיץ של הארון בראש, ממש נחוש את הכאב, וגם נספר לכל העולם על המכה שקיבלנו גם אחרי שקרתה וממש נזכר בכאב הזה.
ולמה זה?
כי התמקדנו בכאב.
ואז אמרתי לעצמי, רגע!
Hold it
את מטפלת cbt, נותנת עצות וכלים ליישום לאחרים ועל עצמך לא תעשי זאת?!
אז בחרתי להשתמש בגל השלישי, שיטת ה act שמקבלת בחמלה כל מחשבה שעולה, בסלחנות והכלה. מודה למחשבה שמגיעה, אומרת לה תודה ונפרדת ממנה. תודה שבאת להעיר אותי, לחדד לי עוד משהו על עצמי אבל עכשיו את קצת מפריעה לי, אז אפרד ממך לשלום כי אני נוכחת בכאן ועכשיו, בניתוק הזה שבחרתי לי להיום. לכמה שעות של שקט. אז כמו שאנו מתמקדים בדברים הרעים כדאי שנהיה נוכחים גם בדברים הטובים. בכאן ועכשיו. במגע והליטופים שקיבלתי.
בלי מחשבות, בלי טרדות.
באמת הצלחתי לתת לראש קצת להירגע ולהרגיש כל נגיעה ונגיעה שהמטפלת נגעה בי.
ממש חיבור של גוף ונפש.
ולמה אני משתפת אתכם בכל זה?! כדי לחדד לכם כמה טיפול הוא תהליך. זה לוקח זמן. זה ללמוד להפעיל שריר חדש. שריר של תובנות מחשבתיות, והעבודה לא פשוטה ולוקחת זמן. לאחד לוקח יותר ולשני פחות. כל אחד בקצב שלו. אז גם כשקשה ולא מצליחים תמיד נסו להתייחס לזה בחמלה.
חמלה עצמית.
תאמין, תנסה, תצליח