15/05/2026
אם הייתי יכול לדבר
אני בן שלוש.
אני לא מדבר במילים כמו שאתם רגילים לשמוע.
לפעמים יוצא לי קול. לפעמים בכי. לפעמים צעקה. לפעמים אני מושך לכם את היד.
אבל בפנים - יש לי עולם שלם.
אני רואה.
אני שומע.
אני מרגיש.
אני מבין הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
רק שהמילים שלי נתקעות איפשהו בדרך.
לפעמים אני רוצה להגיד:
“אמא, זה כואב לי.”
אבל יוצאת לי רק צרחה.
לפעמים אני רוצה להגיד:
“אבא, אל תלך עדיין.”
אבל אני פשוט נצמד אליך ולא משחרר.
לפעמים אני רוצה להגיד:
“אני עייף. הכל חזק לי מדי. האור, הרעש, האנשים.”
אבל במקום זה אני נשכב על הרצפה, ואתם חושבים שאני עושה דווקא.
אני לא עושה דווקא.
אני מנסה לשרוד רגע שקשה לי מדי.
בבוקר הבאתי צעצוע מהבית.
זה היה הצעצוע שלי.
הוא הרגיש לי מוכר ביד. הוא היה כמו חתיכה קטנה מהבית בתוך הגן.
החזקתי אותו חזק, כי הוא עזר לי להרגיש בטוח.
ואז הגננת לקחה לי אותו.
היא אולי חשבה שזה מפריע.
היא אולי רצתה שאשחק עם כולם.
היא אולי אמרה לי: “אחר כך תקבל אותו בחזרה.”
אבל אני לא הצלחתי להבין “אחר כך”.
בשבילי, באותו רגע, הוא פשוט נעלם.
הלב שלי דפק מהר.
הידיים שלי חיפשו אותו.
הגוף שלי התחיל לרעוד מבפנים.
רציתי להגיד לה:
“זה שלי. אני צריך אותו. בבקשה תחזירי לי.”
אבל לא היו לי מילים.
אז בכיתי.
ואז צעקתי.
ואז כולם הסתכלו עליי.
וכשכולם מסתכלים עליי, אני מרגיש עוד יותר קטן.
לפעמים בבית אני רוצה משהו.
אני עומד מול הארון.
אני מצביע.
אני משמיע קול.
אני מנסה להסביר בכל דרך שאני יודע.
אבל אתם לא מבינים.
אתם שואלים:
“מים?”
“במבה?”
“בקבוק?”
“צעצוע?”
ואני מתעצבן. לא כי אתם לא טובים.
אני מתעצבן כי אני כל כך מנסה.
כי בפנים אני יודע בדיוק מה אני רוצה - אבל אתם לא שומעים את זה.
ואז אני בוכה.
ואתם אולי אומרים:
“מה יש לך?”
“למה אתה ככה?”
“תשתמש במילים.”
הלוואי שיכולתי.
הלוואי שהייתם יודעים כמה אני רוצה להשתמש במילים.
כמה אני רוצה שיבינו אותי בפעם הראשונה.
כמה אני רוצה לא לבכות בשביל להסביר.
לפעמים אני לא עונה כשקוראים לי.
זה לא אומר שאני לא שומע.
לפעמים הקול שלכם מתערבב עם המקרר, עם המזגן, עם ילדים שצועקים, עם רעש של כיסאות, עם העולם כולו.
לפעמים אני מסתכל הצידה ולא בעיניים.
זה לא אומר שאני לא אוהב אתכם.
לפעמים העיניים שלכם חזקות לי מדי.
לפעמים אני מקשיב טוב יותר כשאני לא מסתכל.
לפעמים אני מסדר דברים בשורה.
זה מרגיע אותי.
לפעמים אני חוזר שוב ושוב על אותה תנועה.
זה עוזר לגוף שלי להרגיש איפה הוא נמצא.
לפעמים אני רוצה לשחק עם ילדים, אבל אני לא יודע איך להתחיל.
אני עומד לידם.
אני מסתכל.
אני מתקרב.
אולי אני לוקח להם משהו.
לא כי אני רע.
כי אני לא יודע להגיד:
“אפשר לשחק איתך?”
לפעמים אני דוחף.
לפעמים אני בורח.
לפעמים אני צורח.
אבל מתחת לכל זה יש ילד שרוצה קשר.
ילד שרוצה שיבינו אותו.
ילד שרוצה להרגיש בטוח בעולם שלא תמיד מרגיש בטוח.
אני צריך שתעצרו רגע לפני שאתם כועסים.
תנסו לשאול את עצמכם:
מה הוא מנסה להגיד לי?
מה קשה לו עכשיו?
האם הוא רעב? עייף? מוצף? מפחד? כואב לו?
האם משהו השתנה?
האם לקחו לו משהו שעזר לו להרגיש בטוח?
אני לא צריך שתוותרו לי על הכל.
אני צריך שתלמדו אותי לאט.
עם סבלנות.
עם תמונות.
עם סימנים.
עם חיבוק כשאני מסכים.
עם מילים קצרות.
עם הכנה מראש.
עם זמן.
תגידו לי לפני שמשהו משתנה.
תראו לי מה הולך לקרות.
אל תיקחו לי בבת אחת משהו שחשוב לי.
תנו לי דרך אחרת לבקש.
תנו לי להרגיש שיש לי שליטה קטנה בעולם גדול.
כי גם אם אני לא מדבר - אני מרגיש.
אני מרגיש כשמתייאשים ממני.
אני מרגיש כשכועסים עליי.
אני מרגיש כשמדברים עליי כאילו אני לא שם.
אבל אני גם מרגיש כשמאמינים בי.
אני מרגיש כשאמא מבינה שהבכי שלי הוא לא פינוק.
אני מרגיש כשאבא מתכופף לגובה שלי ומחכה.
אני מרגיש כשגננת אומרת: “אני רואה שקשה לך,” במקום “תפסיק.”
אני מרגיש כשמישהו סוף סוף מבין שההתנהגות שלי היא שפה.
אז בבקשה, תקשיבו לי גם כשאני לא מדבר.
כי בתוך השקט שלי יש בקשות.
בתוך הבכי שלי יש מילים.
בתוך ההתפרצות שלי יש מצוקה.
ובתוך הגוף הקטן שלי יש ילד שלם.
ילד שרוצה אהבה.
ילד שרוצה ביטחון.
ילד שרוצה שיראו אותו.
לא רק את האוטיזם.
לא רק את הקושי.
לא רק את מה שאני עדיין לא מצליח לעשות.
אלא אותי.
אני כאן.
אני מנסה.
אני לומד אתכם, כמו שאתם לומדים אותי.
ואל תוותרו עליי.
#אוטיזם #נטעהנטורופתית
