19/11/2025
השנקל שלי על "מקום חדש" של נועה קולר – מנקודת המבט של מי שנמצאת באמצע החיים ומלווה הורים מזדקנים ביום־יום
בסדרה "מקום חדש" יש רגעים שמרגישים כמעט כמו מראה:
הורה שנשחק, הגוף שכבר לא עומד בקצב, פחד מהעתיד, ואנחנו—הילדים הבוגרים—נכנסים לתפקיד שלא בחרנו בו, אבל החיים פשוט זימנו.
זה קורה בשקט. בלי הודעה. בלי הדרכה.
פתאום אתה/את לא רק "הילד", אלא זה שמנהל, מתאם, מחליט, מחזיק.
וזה קורה בדיוק כשאנחנו כבר עמוק בתוך החיים עצמם: קריירה, זוגיות, ילדים, בית… ואז נוסף עוד “תפקיד”.
---
העבודה שלי במרכז היום לקשיש ממחישה את זה כל יום מחדש
אני פוגשת קשישים מצד אחד, וילדים בוגרים מצד שני — כל אחד מהם עם העייפות והדאגות שנדבקות לתפקיד בלי שאנחנו שמים לב.
אנשים שמנסים להחזיק שגרה, ואז מתמודדים עם הורה שפתאום שברירי יותר, תלוי יותר, לפעמים מבולבל, לפעמים מדבר על סוף החיים.
זה תמיד משלב בין פיזי לרגשי.
אף פעם זה לא רק טיפול.
זה פירוק והרכבה מחדש של יחסים של חיים שלמים.
---
להפוך להיות הורה של ההורה — זה שיעור לא פשוט
אנחנו מנסים לשמור על כבוד, על עצמאות, על מה שהיה פעם.
אבל האמת? זה מערבב הכל:
אשמה, דאגה, עייפות, געגוע למה שהיה, פחד ממה שיבוא.
והסדרה מצליחה להראות בדיוק את זה — בלי לייפות, בלי להפחיד, פשוט לחשוף את המורכבות שבין אהבה, ירידה בתפקוד ורצון של הורה להרגיש שהוא עדיין שייך.
---
העבודה שלי מזכירה לי כל יום כמה עדינה הדינמיקה הזו
כמה מהר האחריות משתנה ידיים.
וכמה חשוב שכל אחד מאיתנו—כשהוא בצד של הילד הבוגר—יזכור ששבירה, חולשה, בלבול ורצון לקבל עזרה הם אנושיים לגמרי.
---
להיות ילד בוגר להורה מזדקן זה מסע עמוק, מורכב, מאתגר, שוחק, משמעותי.
והכי חשוב — לא חייבים לשאת את זה לבד.
