04/09/2024
לפני שבוע ילד בן 5 שבר כד חרס נדיר בן כ-3500 שנה במוזיאון בחיפה. וסביר להניח שבאותו רגע גם משהו באותו הילד נשבר.
לשבור כוס בבית זה זניח אבל לשבור כד נדיר במקום ציבורי ולהיחשף לתגובות בהלה מכל הסובבים יכול להשאיר צלקת נוראית בליבו ומוחו של ילד כל כך קטן.
כששמעתי על כך דאגתי לילד ולבריאותו הנפשית, היום, ובמיוחד לכשיהיה אדם בוגר. פעמים רבות בקליניקה אני רואה איך אירועים קטנים בילדות משאירים בא.נשים צלקות גדולות, מייצרים ומקבעים דפוסי חשיבה, אמונות ודפוסי התנהגות.
תהיתי אם הילד הזה יפחד בעתיד לעשות טעויות, לצאת מאזורי הנוחות שלו, יפחד לשבור ולקלקל דברים, אנשים, ומכאן יפחד להתנסות.
זה קרה באותו שבוע שנועה ארגמני חגגה את החופש שלה במסיבה וחזרה לרקוד אחרי הטראומה הנוראית שעברה, ולמרות שכולם רצו שהיא תחזור מהשבי, עלו קולות רבים שהעזו לבקר את העובדה שהיא רוקדת כשהחטופים עדיין לא חזרו וחיילים נלחמים. והקולות הללו עלו למרות שזה חלק אינטגרלי בתהליך הריפוי הנפשי שלה לחזור ולעשות את מה שעשתה רגע לפני שנחטפה, לחזור לחיים.
והנה שבוע אחרי, כמו שנועה חזרה לרקוד, התרגשתי מאוד לקרוא שבמוזיאון הכט בחיפה החליטו לעשות את המעשה הנכון והזמינו את הילד ששבר את הכד לחוויה מתקנת, תרתי משמע, ולצפות באיחוי הכד ובחיבורו מחדש, מהלך הומני ורגיש שכנראה יאחה גם את השברים הקטנים שאולי נוצרו בילד. מהלך חשוב ואנושי שימנע בתקווה מ"השברים" האלו לגדול ולהתקבע.
ואם יש משהו שהסיפור של הכד יכול להזכיר לנו זה קודם כל שזה אפשרי לעיתים לפעול מתוך חמלה גם כשמישהו שובר לנו משהו, יהיה זה משהו חומרי או פנימי, ולמרות האינסטינקט הראשוני שלנו לשבור חזרה, יש בנו את היכולת לבחור אחרת ולראות גם את הצד השני.
ותזכורת חשובה לא פחות היא שכמו הכד, רובנו מתהלכים עם שבר קטן או גדול שעדיין לא התאחה, יהיה זה שבר מהילדות או מפרידה טרייה, שבר בגלל אמירה תמימה של מורה בביה"ס או של מפקדת בצבא. ואפשר לתקן, אפשר לאחות את השברים בתוכנו וגם בתוך אלו שאנחנו פוגשים, לא משנה בני כמה אנחנו. וכמה חשוב שנהיה בתשומת לב לשברים הללו בתוכנו ובאחרים וננסה לרפא.
כי אם כד בן 3500 שנה יכול להירפא אז גם אנחנו.
צילום: צוות מוזיאון הכט
