23/09/2020
גם בעולמות של הטיפול ההוליסטי, הרבה פעמים משתחזרת אותה צורת חשיבה של הרפואה המערבית.
הגוף עושה לי בעיות,שמפריעות, מכאיבות, מציקות לי, ואני אשמח להיפטר מהן.
בגלל שאנחנו חיים בתוך תפיסה מסויימת, תפיסה מערבית מודרנית של הגוף, גם כשאנחנו הולכים למדקר או הומיאופט, אנחנו באים עם אותה תפיסה, שהמטרד הזה, רצוי שיעלם.
בעיני אין ספק שעדיף לטפל בעצמינו בשיטות שהן טבעיות, כאלה שהן עדינות ושמדברות בשפה של הגוף. נכון שלפעמים אין ברירה וטיפול מערבי הוא חשוב, ולו רק כדי "להרגיע את המערכת", אבל מעבר לצורת הטיפול אפשר גם לשים לב למה שעובר לנו בראש, ברגע שאנחנו קובעים טיפול, וגם תוך כדי סדרת הטיפולים.
בשנותיי הראשונות כמטפל, העמדה שהייתי מביא לטיפול, היתה יותר נחושה לשנות את המצב הנוכחי של המטופל שהיה מגיע אלי. זה כמובן היה שיקוף של ההתבוננות שלי על הגוף שלי.
היה שם איזה מקום שניסה להימנע ממחלות, מכאב, וברגע שצץ אחד כזה, הוא נתפס כרע, כמפר את האיזון. ואז, רק מתוך התפיסה הזאת, ישר הכנסתי את הגוף שלי ללחץ, מה שלא תרם לריפוי של הדבר.
היום אני יודע, ממש ממקום עמוק שהולך ונבנה, שכל דבר שקורה לנו בגוף הוא מעין תקשורת ושפה של הגוף שלנו. אין שום דבר שקורה במקרה, או כתוצאה ממזל רע.
אני לא מתיימר לדעת את הסיבה לכל דבר, מה גם שלכל דבר יכולה להיות מורכבות עצומה שאולי אף עוברת בירושה מההורים, אבל הגישה שלי, גם כמטפל וגם כלפי עצמי, היא הרבה יותר שלמה וחומלת, וגם לא מנסה לתקוף את הגוף בדרישה שישתנה באופן ובקצב שאני רוצה.
אני מסייג כרגע עניינים של מחלות ותסמונות מולדות, שאותם קשה יותר להבין מתוך המקום שאני מדבר עליו.
היום כשאני שם יד רחבה של שיאצו, או מכניס מחט של דיקור, אני קודם כל אומר לגוף שלום, אני אומר לו שאני רואה אותו ושאני פה כדי לעזור.
אני ממש מקשיב לו, גם אם אני לא בדיוק מבין שכלית מה הוא אומר.
אני מציע לו עזרה ותמיכה דרך המגע והדיקור, ואם אני עובד עם התמקדות זה כבר בילט אין בשיטה עצמה😊
אני אומר לו שיקח את מה שאני נותן לו ויראה מה הוא יכול לעשות עם זה.
אני יודע שהוא חכם, ושהוא לא סתם "מתלונן", ואני מצידי ממש לא רוצה להשתיק אותו.
ולכן, גם יותר קל לי מבעבר להיות בסבלנות ובסקרנות עם מטופל, גם אם השינוי או הריפוי לוקח זמן, ואפילו אם זה לא מצליח.
הדבר הכי חשוב בעיני כדי שמחלה או כאב או כל דפוס כזה או אחר יעברו, זה תחושת ביטחון. זה כל הקטע של פלסבו. הוא מייצר תחושת ביטחון שהריפוי כבר בדרך ואז יש פחות התנגדות ומאבק, לא מודעים בד"כ, סביב אותו עניין.
מה שמעכב החלמה הרבה פעמים ומה שמקבע תופעות הרבה פעמים, הם התנגדות ומאבק בתופעה, מתוך חוויה אנושית של תחושה לא נעימה. חוויה ששוכחת שהכל נמצא בתנועה ושינוי תמידי.
אנחנו, היצורים המערביים, ואולי בכלל האנושיים, מאוד רגילים להיאבק בגוף שלנו, להיאבק בטבע. יש שם איזה סיפור חשוב שנדחק לצד, ואף אחד כבר לא מספר לנו אותו.
לשמחתי יש יותר ויתר אנשים שמספרים את הסיפור החדש ישן הזה, והחיבור לגוף השלם חוזר להיות נוכח ולהביא עוד תקווה, ריפוי, וגם השלמה לעולם.
