08/07/2021
עדי המופלאה משתפת בסיפור הלידה שלה.
היתה לי הזכות ללוות אותך❤
סיפור הלידה של אלי (23.6.21)
כמו תמיד הסיפור מתחיל לפני הכניסה להריון. בהחלטה המשפחתית שלנו לעשות רילוקיישן לפורטוגל ביוני 2020. המעבר נדחה בעקבות מגפת הקורונה שפרצה בארץ ובעולם. באותו חודש בו היינו אמורים לטוס למסע שישנה את חיינו גיליתי שאני בהריון, רצוי ומשמח. אך לצערי, כמו בעבר ההריון לא התפתח מעבר לשבוע 8 ונאלצתי שוב להתמודד עם ניתוח ועם תחושות של החמצה, תסכול ועצב. אבל חיזקה אותי הידיעה וההבנה שאני אישה פורייה. ניסיונות העבר הוכיחו זאת והיה לי ברור שבמהרה אכנס שוב להריון במידה ונרצה.
ספטמבר 2020. אנחנו עושים מאמצים נוספים להגיע לפורטוגל והפעם מתלבטים האם נכון להיכנס להריון כשאנחנו יודעים (או לפחות כך קיווינו) שהמעבר צפוי בעתיד הקרוב. הייתה תחושה שאולי ההריון הקודם לא הצליח כי זה לא הזמן הנכון. אולי כדאי קודם לעבור, להתמקם, להסתגל ורק אז לנסות שוב. אבל תחושות הגוף שלי, הרצון לחבוק עוד תינוק/ת, להגדיל את השבט שלנו, האינטואיציה שעכשיו זה הזמן, כל אלו היו קולות חזקים שהיו קיימים בי ולא יכולתי להתעלם מהם. וכך בניסיון הבא שלנו שוב הפלא קרה ונכנסתי להריון.
מועד הלידה הצפוי 25/6/21.
נקפוץ כמה חודשים קדימה, לקראת 2021 התבשרנו שלא נקבל ויזת עבודה לפורטוגל ועם כל הבאסה שבבשורה הזאת קיבלנו את זה בהבנה שהכל לטובה ועכשיו מתחיל מסע חדש בארץ, למציאת ביתנו ועיסוקנו הבא. שמחנו שהלידה תוכל לקרות בארץ, בבית, עם מיילדות שאנחנו מכירים ובמערכת בריאות שיש לנו בה הרבה תנאים סוציאליים טובים.
אחרי סקירת המערכות הראשונה קיבלנו את הבשורה המשמחת שבבטן גדלה לה בת נוספת. שולי, הבכור, התבאס כי רצה אח. ליבי, הקטנה, שמחה מעל הראש כי תהיה לה אחות. אנחנו היינו שמחים כך או אחרת אבל בתכלס הייתי מאושרת שזאת בת, כי אחרי בסדר המשפחתי נמצאת אחותי שהיא החברה הכי טובה שלי ואני יכולה רק לחלום שלליבי ולאחותה הקטנה תהיה מערכת יחסים טובה כמו שלנו.
ההריון עבר בטוב. הסימפיזיוליזיס שסבלתי ממנו בהריונות הקודמים הגיע גם הפעם, אבל עדין ומווסת יותר. תרגלתי יוגה בשיעורים פרטיים ועבדתי הרבה עם אוהד ועם עצמי על שחרור אנרגיה מינית ועל העצמת העונג בחיי. בחרנו ב-2 המיילדות שילוו אותנו בלידה, רוני לוי שדה כמיילדת ראשית, ונורית שלונסקי, חברה מקהילת החינוך הביתי, כמיילדת שניה. צוות שהתברר בהמשך להיות מושלם ללידה שעתידה להגיע. דולה החלטנו שלא לקחת הפעם. בכל זאת לידת בית שלישית ואוהד הוא כבר דולה מדופלמת בפני עצמו.
לקראת סוף ההריון אפשרתי לעצמי לדמיין את איך אני רוצה שהלידה תהיה. היו לי 2 בקשות- ללדת במים (בהריונות הקודמים זה לא קרה) ושאצליח לתרגל, טרם הלידה, ניתוב של כאב לעונג כך שהלידה תהיה נעימה ורכה, אעז להגיד אפילו אורגזמית. והיה לי חלום אחד- שהיא תיוולד בתוך שק מי השפיר. חלום פרוע אני יודעת, אבל מותר לחלום.
21/6, שבוע 39+3, לילה, מתחילה להרגיש צירים קלים, לא סדירים שנמשכים כל הלילה אבל לא מתפתחים. בבוקר הכל נרגע, אבל בוחרת להישאר במנוחת בית. 39+4 בתוך תוכי מזמנת את הלידה שתקרה באותו לילה, מבקשת מחברים וחברות לשלוח לי אנרגיות טובות ורכות. 3:00 בלילה, שוב מתחילים צירים לא סדירים. מצליחה להמשיך לישון. בתוך תוכי מבינה שאני בעצם רוצה שהלידה תתקיים במהלך היום. באור. כשאני ערנית והבית ער.
23/6, שבוע 39+5, 8:30 בבוקר, מתחילה להרגיש צירים תכופים, סדירים, מורגשים היטב. 9:00 מחליטה לקרוא למיילדות. הלידות הקודמות התקדמו מהר ולא רציתי להסתכן מאחר והן גרות רחוק.
שולחת את ליבי לבית של סבא וסבתא שמעלינו. שולחת את אוהד ושליו לחוג השחייה של שליו באמירה חד משמעית שאין טעם לבטל כי הלידה לא תקרה בשעתיים הקרובות. עד כדי כך הייתי בטוחה שאני שולטת בהלך הדברים שיקרו מפה והלאה. א
אחת ההחלטות הטובות שלי בשלב הזה של הלידה הייתה לעשות לעצמי חוקן עם ערכה שקניתי מראש. בלידות הקודמות התחושה שיש לי קקי כל הזמן ממש הקשתה עלי במהלך הלידה וזכרתי את זה כמשהו לא נעים, כואב ומלחיץ. רציתי להשתחרר מהלחץ ומהכאב הזה בלידה הזאת.
10:00 המיילדות מגיעות כמעט יחד. אני מתהלכת בבית, מתנועעת, הצירים רגועים, נעימים. מאפשרים תנועה ופעילות קלה. זאת הלידה הראשונה שהרגשתי צורך לנוע בזמן הצירים. ממש לנוע, אפילו קצת לרקוד. כשהגיע ציר השתמשתי בנשימות שזכרתי שמעבירות את הכאב ומקדמות את הלידה. ובין הצירים נשמתי אחרת. הכל על אוטומט, באופן טבעי ורגוע. המיילדות נוכחות בנועם, בשקט. מדברות בינינו שיחות יומיומיות.
11:30 הבריכה כבר מוכנה ואוהד מגיע. ידעתי שברגע שהוא ישוב הלידה תתחיל להתקדם מהר יותר. ידעתי כי ככה החלטתי, ממש כך. אוהד נע איתי, נשם איתי, אמר את המילים המדויקות בזמן הנכון. קצת אחר כך ביקשתי מרוני המיילדת לבדוק לי פתיחה, רציתי לדעת שאני באמת מחוברת לתחושות הגוף והלב שלי ולא חיה באיזה סרט שיש התקדמות והלידה בעצם תארך עוד שעות רבות.
נשכבת על המיטה, רוני מכניסה אצבעות ובודקת. פתיחה 8. הראש כבר ממש מורגש. אני מתחילה לבכות מהתרגשות. התרגשות על כך שהלידה מתקדמת בצורה כל כך נעימה ולא כואבת. התרגשות על כך שהגעתי ללידה הזאת ברמת חיבור לגוף שלי שיכולתי רק לחלום עליה. התרגשות על כך שעוד מעט אפגוש את התינוקת המהממת שלי.
בשלב זה החלטתי להיכנס לבריכה ולתת למים לעטוף אותי ולקדם את הלידה כפי שרק מים יכולים לעשות. שהיתי במים זמן מה והצירים היו נעימים ורכים, אבל גם לא מאוד תכופים. נעתי במים, שיניתי תנוחות, התמסרתי לחמימות המים ולאור שהציף את הבית.
משני צידי הבריכה ישבו המיילדות, שקטות, מלטפות, כמעט ולא מורגשות. מולי רכון מעל הבריכה נכח אוהד, משדר לי ביטחון ורוגע. מזכיר לי בכל נגיעה ואמירה שאני אלת הבריאה, אמא אדמה. מזכיר לי לחייך ובכך לשחרר את הפה ואת השרירים הטבעתיים בשפתיים העליונות שמחוברים לשרירים הטבעתיים של השפתיים התחתונות. הרגשתי לרגע שיש משהו שמיימי בסיטואציה הזאת. 2 מלאכיות לצידי ואל אחד ביניהם. ומאחוריהם נמצאות כל הנשים שמלוות אותי בחיי, אמא שלי, אחותי, המיילדת והדולה שנכחו בלידות הקודמות, חברות טובות ונשים שאני אוהבת. כולן מברכות אותי על הרגע המופלא ואני מוקירה תודה על נוכחותן שם איתי. הרגשתי מוארת, ממש כך.
כעבור שעה בערך, כשראינו שאין התקדמות לקראת צירי לחץ, רוני הציעה לי לקום וללכת מעט, לנסות להתרוקן ולאז לחזור לבריכה. ברגע שנעמדתי הרגשתי כאב חד זורם בכל גופי. בקושי רב הגעתי לשירותים וניסיתי לעשות פיפי. השלפוחית שלי הייתה ממש מלאה. לא הצלחתי לעשות פיפי אבל כן עשיתי עוד קצת קקי. זה היה משחרר וידעתי שבזמן צירי הלחץ אני אודה על כך.
כבר בשירותים התחלתי להרגיש צירים חזקים, כואבים. חזרתי לבריכה. התמסרתי למגע המים מיד. הצירים שוב נרגעו ושכחו מעט. רוני הציעה לעשות עיסוי פטמות שיקדם את הצירים. אוהד נרתם למשימה בשמחה וכעבור פחות מדקה הרגשתי ציר לחץ מגיע. כואב, אבל נסבל ממש. דחפתי חזק. הראש ביצבץ החוצה אבל לא היה בכוחי לדחוף עוד. הסדרתי נשימה. שמחתי שאני לא מרגישה את טבעת האש שהרגשתי בלידות הקודמות. זכרתי את הרגע של הדחיפה הראשונית כרגע של כאב כל כך חזק, של פחד תהומי, של הרגשה בין חיים למוות. הפעם הרגשתי רק חיים, חיוניות, עוצמה. אולי אלו המים המרפאים ואולי ההכנה שעשינו לניתוב כאב לעונג טרום הלידה. אולי שניהם. אוהד המשיך לעסות את הפטמות. עוד ציר הגיע. בציר הזה כבר ידעתי שהפעם אני לוחצת עד שהיא תצא. יש לי את הכוח.
הייתי בבריכה על הגב, חלק גוף עליון מחוץ למים, חלק גוף תחתון בתוך המים, כך שראיתי את כל מה שקורה ויכולתי לקבל את התינוקת לידי ברגע שתצא.
13:09 הראש יצא, אחריו בקלות הגוף הקטן. ובאופן שלא יאמן, בדיוק כמו שחלמתי היא יצאה כשהיא עדין עטופה בשק מי השפיר. הוא נפקע רק לאחר שהיא יצאה כולה. פלא עולם לנגד עיני. הלידה הכי רכה שיכולתי לבקש.
הרמתי את הגוף הקטן בשתי ידי והנחתי אותה על החזה שלי. מרוב התרגשות לא הרמתי את כל הראש שלה מחוץ למים כך שהיא הייתה חצי בחוץ, חצי בפנים ובלעה מעט ממי הבריכה. רוני ונורית, שאבו את המים שהיא בלעה ולא לאט עורה הכחלחל הפך לורדרד ובכי קטנטן נשמע ממנה. המיילדות היו כל כך רגועות לאורך כל הזמן הזה כך שלא דאגתי לרגע.
השליה לא יצאה בקלות ונזקקתי לזריקת פיטוצין כדי להוציאה. היה לי גם קרע אחד שהצריך כמה תפרים לא מאוד נעימים אבל קיבלתי אותו בברכה אחרי שזכיתי ללידה כל כך מבורכת.
החזקתי בידיי תינוקת מושלמת, נקיה וברורה במשקל 2.850 ק"ג.
אוהד הוריד את הילדים שיכירו את אחותם. הם היו נרגשים ונבוכים. התבוננו בפלא הזה שעד לפני רגע היה בתוך הבטן של אמא ולא בדיוק הבינו מה קרה פה בבוקר הזה. הסתכלתי על אוהד, חיוך של אושר עילאי נסך על פניו. של הכרה בטוב ובשפע שבחיינו. אנחנו הורים ל-3 ילדים. שבט משפחתי משלנו.
איזו זכות. כמה אהבה.
ברוכה הבאה לעולם גורה. בבואך כבר הבאת כל כך הרבה אור.
