23/02/2020
בעצם, אני חייבת לייחס את זה שאני מבשלת ואופה - לספרים. בכל פעם שקראתי ספר עם תיאור או אזכור אוכל, החל מקלאסיקה אנגלית עם תיאורי אפונה במנטה וכלה בצידה לדרך של קאובויז במערב הפרוע, התעוררה סקרנותי וניסיתי פשוט להכין את זה. ככה האחים המסכנים שלי זכו לשלל מטעמים מוזרים שהכנתי לפעמים רק לפי שם בספר. כי לא היה אז גוגל ולא יכולתי לחפש 'מתכון לפודינג שחור' וטוב, טוב שכך, כי אני הבנתי את השם הזה לגמרי אחרת, וניקדתי את הפודינג בהרבה גרגרי וניל.
לפני כמה שבועות קראתי את הספר 'המחמצת מרחוב קלמנט' של רובין סלואן, ולמרות שכבר שנים ארוכות שלא הכנתי לחם מחמצת, זה פשוט עשה לי את זה. החזרתי עטרה ליושנה והתארגנתי על מחמצת, קניתי אבן שמוט במקום זו שנשברה, שרפתי כיכר, הרסתי אחרת, אבל מאז אני עפה כל יום על לחם טרי, מתפצח, קראנצ'י, טרי, ריחני, וכל כך, כל כך... שלי. כי נכון שהרבה יותר קל לעבור במאפיה, אבל הדבר הזה שאני מאכילה אותו, לשה אותו, מכסה אותו בשמיכת פשתן ומרפדת בקמח, מלטפת ואומרת לו חלומות פז עד שיתפח, ואז באהבה ועדינות מעבירה לתנור, נו- אין כזה בשום מאפיה.
אוכלים עם חמאה ומלח, עם אבוקדו וצנונית, עם מרק טום יאם חריף וטעים אם רוצים להישאר נאמנים לספר, עם תבשיל קדירה חורפי, או איך שרק בא לכם.
ומכיוון שאני רוצה שכולכם תכינו את הלחם הטעים הזה בלי לנחש ובלי לדמיין מספר, עדכנתי את המתכון הותיק שלי ללחם מחמצת שאור והנה הוא לפניכם.
תיהנו
https://www.inbalnatan.co.il/recipe/%D7%9C%D7%97%D7%9D-%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%97
