הקשר כמרפא (2025)

28/03/2025

הזמנה לוובינר
ריפוי טראומה התקשרותית הוא המשימה החשובה ביותר בעולם הקליני.
כולנו רוצים וזקוקים להיות בקשר. כולנו מחווטים לקשר וכמהים לאהבה ולבטחון.
אבל עמוק וחשוב מזה - טיפול בטראומה התקשרותית הוא טיפול בשורש כל המצוקות שלנו.
כל הסבל שאנחנו סובלים - הבדידות, החרדה, הדיכאון, ההתמכרויות, תחושת הפגימות, האובססיות, חוסר המימוש העצמי והתפיסות המעכבות - כולם פרי של עיצוב עצמי בתוך מערכת התקשרותית לא מיטבית. העצמי נוצר בתוך קשר, נפגע בתוך קשר ומתעוות ומצטמצם בתוך קשר התקשרותי.
גם כל הסבל שאנחנו מסבים לאהובינו, בני הזוג והילדים שלנו, הוא פרי הטראומה ההתקשרותית שלנו.
למזלנו אנחנו יצורים הישרדותיים וסתגלנים ולכן רובנו מתפקדים באופן סביר למרות הפגיעה בילדות. רובנו עובדים, חיים חיי משפחה ונהנים מבילויים, מהליכה בטבע, מספורט ומסדרה טובה. התרגלנו שכך אנחנו וזה מה שיש. קשה עד בלתי אפשרי עבורנו לדמיין משהו שלא חווינו מעולם.
חלק מהמנגנונים ההישרדותיים שלנו הם המערכות שדואגות לא לדווח לנו על העיוות והצמצום יותר מידי. אנחנו מתרגלים לקשרים זוגיים מנותקים או סוערים, לניתוק ומתח מול הילדים שלנו, לתחושת בדידות קיומית ולחוסר בהגשמה אישית.
חלקנו משלימים עם התפרצויות זעם, עם התנהגויות כפייתיות, עם נוקשות מחשבתית. חלקנו משלימים עם התמכרויות, עם מופעים פסיכוסומטיים ועם תלות בחומרים ממסכים.
מפעם לפעם משהו מהצמצום, החסך או המגבלות שלנו מציץ מעל פני השטח ומכה בנו, ואז המערכת המשוכללת שלנו דואגת שנמשיך הלאה.
מתחת לכל זה כולנו כמהים לריפוי ולהשלמה. אנחנו מחווטים עמוק בפנים לצמיחה ולריפוי, להיות עצמנו במלואנו, להרגיש נראים, אהובים ומובנים באמת, להרפות ולהירגע בתוך עצמנו ובתוך קשר. אנחנו כמהים לקירבה אמיתית ולהיות משמעותיים לאחרים.
אם זה כל כך מהותי ושורשי, למה הפצע ההתקשרותי הוא הפצע הקשה ביותר לזיהוי ולשינוי?
הטראומה ההתקשרותית שונה מטראומות אחרות באופן שמקשה מאוד על תהליך הריפוי.
יחסי תלות נמצאים בהיסטוריה שלנו לפני עצמאות ולפני גיבוש העצמי. במילים אחרות: אנחנו קודם תלויים ורק אחר כך ישויות נפרדות. לכן אנחנו בעצם לא מכירים את מי שהיינו לפני התלות מפני שאין דבר כזה אני שלפני הקשר, לפני העיוות או הפציעה.
מאוד קשה לחפש את הדרך לבית שמעולם לא היינו בו ושאין לנו זכרון לאיך הוא נראה.
הרבה פעמים אנשים שואלים אותי: ומה לגבי חלקי עצמי שאינם קשורים לקשר? ואני אומרת: אין דבר כזה. העצמי נוצר בתוך קשר. ״אין תינוק בלי אמא״ (ד. ויניקוט). אין דבר כזה אתה במנותק מקשר. זה נכון שיש חלקי עצמי שיפגעו פחות, אבל זה עדיין לא אומר שהפגיעה לא קיימת גם בחלקים האלה. באופן פרדוכסלי, לעיתים רק כשמגיע הריפוי אנחנו יכולים בכלל להבין עד כמה הפגיעה היתה כוללת ועמוקה, כמה היינו מצומצמים ומנותקים קודם, וכמה הכל יכול להרגיש ולהיות אחר.
אז נכון שאין עצמי שלפני התלות הראשונית, ונכון שאנחנו לא מכירים את עצמנו שלפני הקשר, אבל זה שאנחנו לא מכירים משהו אחר לא אומר שלא יכול להיות לנו משהו אחר.
יכול ואף מגיע לכולנו משהו אחר, שלם ובריא יותר.
אנחנו מחווטים ויודעים לעשות משהו אחר בהינתן מישהו שיעזור לנו למצוא את הדרך לחבור לכוחות הטבע שיש בתוכנו ולייצר צמיחה אישית בריאה בתוך קשר בריא.
בשנים שאני מלמדת התקשרות כל כך הרבה פעמים אנשים אמרו לי שמה שאני כותבת או מדברת עליו זה כמו להגיע הביתה בשבילם. זה חדש לגמרי אבל הגוף מרגיש בית. יש רגע של זיהוי – מישהו נותן מילים למשהו אינטואיטיבי שאני מכירה ומזהה מבפנים.
זה בדיוק זה. התקשרות היא חזרה הביתה אל הטבע.
זה כל כך עצוב שהדבר שאמור להיות הטבע שלנו הופך לשפה זרה כי נעקרנו מהאדמה שלנו, מהטבע שלנו. ואם אנחנו עדיין לא יודעים ולא מכירים את הטבע האנושי ואת הצמיחה שלנו כשאנחנו נטועים בו - איך נדע לכוון את עצמנו לריפוי? הרי כשאין לנו מושג מה היעד לרשום בווייז - אין אפשרות להשתמש בו.
אז אנחנו מתאמצים נורא על ריפוי, אבל הרבה פעמים לא בכיוון שבאמת מרפא.
אני רוצה להזמין אתכם לוובינר שבו אני מתארת את הדרך שלי בתוך העולם המאוד סבוך ומתעתע הזה של ריפוי העצמי שנפצע בקשר, ואיך למרות כל האמור לעיל, בכל זאת אפשרי לחשוף את המבנה הפצוע על כל מימדיו ולצייר מפה מהימנה של הפצע, להבין לאן אנחנו רוצים להגיע ומה היעד.
ולבסוף, לחבור לכוחות הטבע ולהניח למערכת הבריאה והמופלאה שמחווטת בתוכנו לייצר החלמה וצמיחה.
אנחנו מקיימים מפגש זום (וובינר) לקראת קורס קיץ בנושא טיפול בטראומה התקשרותית ופתיחת ההרשמה להכשרת המטפלים בשנה הבאה.
המפגש יתקיים ביום שני 7/4 בשעה שמונה בערב (ללא עלות)
מי שרוצה להצטרף אלינו - כיתבו אני בתגובות (אנא לא במסנג׳ר)
וכמובן שתפו חברים שיכולים להתעניין

06/02/2025

מצורף קישור לשיעור לדוגמא מתוך הקורס ״לומדים אהבה״

https://www.youtube.com/watch?v=QlJZxi9e4-s&t=2s

21/10/2024

מה אתם עושים כשאתם פוחדים?
השנה הזו פחדתי המון. פחדתי כמו כשהייתי ילדה, עם סרטים שרצים בראש, עם לב שנופל לתחתונים מכל חריקה של שער. פחדתי עם אקטיבציה בגוף של חרדה שלא הכרתי בתוכי.
אני בת 50 עוד שניה. אני אמא קצת דאגנית אבל לא אדם שמכיר חרדה מקרוב כמשהו יום יומי. מאז שאני נערה יש לי פחד גבהים ולכן אני נמנעת מסנפלינג וממצנחי רחיפה, אז בסך הכל רגוע. בטיסות אני מתוחה וזקוקה ליד של תומר בהמראות ובנחיתות.

האובדנים שחווינו מאז השביעי באוקטובר, המראות והסיפורים קורעי הלב, ובעיקר המלחמה והסכנה שהיא מביאה לגורל אהובי, מלמדים אותי להחזיק המון רגעים של הפעלה ושל פחד.
מה אתם עושים כשאתם פוחדים? ממש פוחדים?
כשאפשר להימנע מהסכנה ולשלוט במציאות - הפתרון קל.
אבל מה שמפחיד אותי השנה ממש לא בשליטתי.
אז אני מתחבקת – המון!
ומטיילת בטבע – כמה שיותר
וצוחקת- מלא (מזל שיש לי ילדים מצחיקים ברמות על)
ואני רצה ועושה ספורט - עד שכואבת לי הברך...
וגם יוצרת, כותבת, מלמדת ומטפלת - כל מה שמאפשר לי לא לחשוב על מה שמפחיד.
כל מה שמאפשר לי להתברג בעמדה של יצירה, טיפול ועשיה - מחזיר לי תחושת כוח ומסוגלות. זה מווסת אותי ומרחיק אותי מחוסר האונים שלי. זה מעסיק את המיינד שלי בדברים בעלי משמעות ובאזורי חיים שבהם יש לי השפעה.
וזה גם לפעמים עושה טוב לאחרים - מה שנותן לי דלק.

הערב אני מזמינה את כל מי שפוחד, את כל מי שהלך לאיבוד השנה, את כל מי שחש יאוש וחוסר אונים - בואו למפגש זום.
אין לי פתרונות קסם. עובדה, אני עדיין פוחדת!
אין לי אמירות ברורות, פתרונות או דעות מעניינות על המצב הפוליטי.
יש לי מפה התקשרותית שעוזרת לי ולאהובי ללכת בתוך השדה הסמיך הזה של הטירוף, הבלבול והחרדה שכולנו חווים באופן יותר רך וחומל ולמרות הכל להמשיך לצמוח.
אני רוצה לשתף אתכם במפה הזו ובאופן שהיא עוזרת לי.
נפגשים הערב (יום שני) בשעה 20:00
מוזמנים ממש! המון אנשים נרשמו וזה כבר מרגיש יותר ביחד ופחות מפחיד.
כתבו ״אני״ בתגובות והרשמו בלינק, זה יעזור לנו.
https://forms.gle/vQXqxVFptizTPUKx6

20/10/2024

הזמנה ספונטנית מהרגע להרגע

אני לא זוכרת תאריכים. לא ימים, לא חודשים ולא שנים.
תומר ואני נולדנו באותה שנה, חודשיים הפרש (לטובתו כמובן, רואים לפי הגובה)
תומר יודע להגיד האלבום הזה של הביטלס יצא באחד ביוני 1967, סיימנו תיכון בשנת 1992, חייתי בארצות הברית בין 2001-2003...
אני חיה במעגלי חיים ובמעגלי שנה.
אני יודעת שיש לי ילדת קיץ שנולדה ביום הראשון לשנת הלימודים.
אני יודעת שעברנו לגור בירושלים בשנה שהיא נולדה.
אני יודעת שסיימתי תואר ראשון במדעי הרוח לפני החתונה, התחלתי תואר קליני ראשון תוך כדי ההריון הרביעי ואת התואר השני כשהחמישית שלי נולדה.
אני זוכרת בגוף את הפיגוע הנורא שקרה בפורים ופתח את האינתיפאדה השניה ואת מה שקרה בבוקר יום הולדת 3 של בני הקטן.
לכן השביעי באוקטובר הוא רק תאריך בשבילי והוא מסמל את מה שמדברים עליו מסביבי, אבל הגוף שלי זוכר דווקא את בוקר ״שמחת תורה״ האחרון - מתי בדיוק שמענו שהתחיל משהו ומה קרה בשעות שאחרי, מי היה פה איתנו בבית ומה עשינו במהלך השעות הנוראיות הראשונות כשהתמונה התבהרה.
שמחת תורה שמגיע יביא איתו מעכשיו חוויות בגוף, זכרונות ותמונות שתמיד יגיעו יחד עם ״שמחת תורה״.
אני מתכוננת אליו. אני יודעת שמעכשיו הוא לעולם לא יהיה מה שהחג הזה היה לפני. הוא הופך את הבטן ומכווץ את הלב כבר מעכשיו.
כל השנה הזו ניסיתי למעט בכתיבה על מה שאנחנו עוברים כחברה וכעם. התחושה היתה שכל מה שאכתוב על השנה הזו והמלחמה הזו יכול להכאיב למישהו או לכווץ מישהו אחר.
החלטנו יחד, תומר ואני, שבתוך הטירוף הזה אנחנו ממשיכים להשקיע במה שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים לשנות. ניסינו להעניק למרחב האנושי סביבנו מה שיש לנו לתת ולקוות לטוב.
עכשיו, כשהחג הזה מתקרב, והוא מעלה עוד אלף דברים חוץ מחג, החלטנו לכתוב משהו על השנה הזו מתוך עיניים של התקשרות ברמה הכי אנושית ואישית. הכוונה אינה לומר דעה חברתית, פוליטית או אידיאולוגית, אלא לפנות אל האוניברסלי האנושי, האישי והמשפחתי של כולם. יש מספיק דעות מסביב ושלנו לא יותר מעניינת או חשובה מדעה של אחרים.

כתבנו מאמר שנותן מסגרת מושגית ומקצועית על תהליכים נפשיים אישיים, זוגיים ומשפחתיים במצבי משבר. כתבנו על חוסן והסתגלות למצבי משבר ארוכים בעיניים של התקשרות. הראיה ההתקשרותית עוזרת להבין מה קורה לנו, באיזה מנגנוני הגנה והתמודדות אנחנו משתמשים וגם מה יכול לעזור לנו להתווסת, להירגע ולהתחזק מבפנים.
אנחנו יודעים שהדעה שלנו לא תשנה את דעתו של אף אחד. אנחנו מקווים שההבנה הנפשית, טיפולית וזוגית שאנחנו מכוונים אליה אולי תיתן למישהו הבנה על מה שקורה לו, לאהוביו, למשפחתו או למטופליו, ותפתח אפשרויות חדשות להיות יחד באופן מיטיב יותר.
כתבנו אותו בתקווה שהמאמר יאפשר יותר רוך, סדר וכיוון בעולם קשה ומוטרף.
מחר בערב ניפגש למפגש זום (וובינר) שבו אשתף את עיקרי המאמר הזה ותהיה אפשרות גם לראות פנים ועיניים, לשאול שאלות ולשתף בתחושות.
הוובינר מיועד לכל מי שהשנה הזו קשה לו ומתעניין במבט ההתקשרותי - ליחידים, בני זוג, הורים ומטפלים שמחפשים ארגון והבנה חדשה למה שעובר על כולנו.
נשמח לראות אתכם איתנו שם!!
להרשמה אנא כתבו ״אני״ בתגובות ומלאו את הלינק המצורף:
https://forms.gle/vQXqxVFptizTPUKx6

11/10/2024

סליחה ותיקון
יש לי וידוי לכבוד יום הכיפורים, אני לא אוהבת שמבקשים ממני סליחה
אני גם לא אוהבת שאומרים לילדים לבקש סליחה
אני גם לא מתחברת לסליחות שאנשים מבקשים מעצמם
והסליחות שאני ממש לא סובלת זה כשמתקשרים להגיד ״סליחה אם פגעתי בך״ בערב יום כיפור.
אני גדלתי בעולם הדתי, ויש לי כבוד גדול לחלקים ביהדות אבל מטקס הסליחה של ערב יום כיפור נפרדתי הרבה לפני שנפרדתי משאר סממני היהדות.
מאז ומתמיד הרגשתי שהסליחה הזו היא המעשה האגואיסטי ביותר בשנה.
חרדי אימת הדין שמבקשים ממישהו שהם פגעו בו לשחרר אותם מהפחד.
לא רק שהם לא עושים תיקון אמיתי אלא שהם גם דורשים מאותו אדם שהם פגעו בו והשאירו אותו כאוב לכל השנה לעשות תנועת נפש לא טבעית ולא אורגנית כדי שהם ״יצאו ידי חובת״ סליחה ואם הוא לא יסלח להם הוא נושא את האשמה על ״אי הסלחנות״ שלו.
הבן שלי אמר לי אתמול ״ווי , זה יכול להיות אחלה מנגנון סחיטה: אני אסלח לך אם..״
סליחה, כמו אהבה, כמו צמיחה, כמו הקלה היא, בעיני תנועה אורגנית שבאה מבפנים.
מה שמאפשר את התנועה האורגנית הוא תהליך שהוא לב ליבה של הגישה ההתקשרותית: תהליך התיקון.
תהליך התיקון הוא לא רגע בחיים, הוא תנועה של ריקוד בין 2 אנשים. היא לא מעמד חד צדדי וחד פעמי. תנועה של תיקון היא לנוע אל האחר בסקרנות ובפתיחות ולהבין באמת למה מה שעשיתי פגע או כיווץ או הרחיק (בעולמו הפנימי הספיציפי של השני שבו פגעתי), תיקון כולל הכרה ותיקוף של הפגיעה, בתיקון יש גם את ההבנה מה קרה לי שפגעתי ככה. ולא ״מה במה שאת עשית גרם לי לפגוע כך״ אלא : איזה חלק בי לא איפשר לי להיות אוהב ועדין כמו שאני רוצה ומגיע לך. ולבסוף תיקון כולל כאב וצער על הפגיעה. כאב וצער שבאים מהלב הטוב של הפוגע שמתכווץ ומכאב על הקשר שהתרחק ונפגע ומצער ודאגה על השני.
תיקון הוא לא תהליך של דרישה או ציפיה לסליחה, יש בו מוכנות לשהות במרחב של האי סליחה מתוך הבנה שאם אין סליחה יש משהו חשוב שלא הורגש או נאמר ושעדיין יש לעבור דרכו כדי להתקרב מחדש.
תיקון דורש גם מהצד שנפגע עבודה בקשר – צריך שניים לתיקון. אם מישהו אומר ״לא נפגעתי״ או מאשים או מחנך אין דרך לתקן איתו...
תיקון הוא תנועה בקשר שבונה אמון עמוק שגם כשהשני פוגע או מפספס זה לא כי לא איכפת לו כי התיקון מוכיח עד כמה איכפת.
תיקון הוא התנועה הגבוהה ביותר של אהבה.
אין בה עיסוק במניעה של פגיעה לעתיד, היא לא מתעניינת בפתרונות מהירים והיא לא עסוקה בלנקות את עצמי מנטל האשמה על ידי סליחה או בלכבות את האש.
תיקון קשור למוכנות לתת יד לשני ולבקש ממנו להוביל אותי לתוך האש של הכאב והכעס שבתוכו כדי שהוא לא יהיה בה לבד.
תיקון קשור להתקרבות, להסתכלות בעיניים, למוכנות לעבור יחד דרך שבה נרגיש כאב, כעס, אובדן של אמון ובעיקר בושה ואשמה.
בשבילי תיקון הוא לא רעיון, והוא לא יכול לבוא כטקס או כזמן בשנה - תיקון הוא דרך חיים, אין אדם מתקן, יש קשר שמתוקן, שוב ושוב, בכל יום, בכל שבוע.. תיקונים קטנים וגדולים שמייצרים אמון עמוק, ריכוך של הלב ותחושת יחד עמוקה.

02/10/2024

פוסט בלי תקווה

בשבועות האחרונים יש ימים בהם אני יוצאת מהקליניקה ובראשי נכתב מכתב דמיוני. למנהיגי העולם, לגנרלים, למקבלי ההחלטות.
בא לי לבקש מהם לחזור הביתה ולהסתכל בעיניים של הנשים שלהם ושל הילדים שלהם ולשאול מה שלומם, איך הם ישנים בלילה, כמה הם מוצאים את עצמם מול סדרות ברצף, כמה הם פוגשים התקפי זעם וכמה מהם רגישו בקצה ובמצוקה נוראית בשבועות האחרונים.
כי לא יכול להיות שהם לא ישמעו מה שאני וכל המדריכים וכל המטפלים שאני פוגשת שומעים מהמטופלים שלהם:
אנחנו בקצה, אין לנו אנרגיות, אנחנו על הג׳אנטים, אנחנו לא מסוגלים לגייס אנרגיות לצמיחה או להתפתחות.
אנחנו בקושי שורדים.. אנחנו בתוך טראומה פעילה, אובדנים חוסר וודאות ומצוקה כבר שנה- וזה שוחק אותנו עד עפר.
ככה זה נראה אצלי בקליניקה, אנשים אמיצים וחכמים ומלאי כוחות שכבר לא יכולים יותר, לא יכולים לעמוד בעוד סבב מילואים, לא מסוגלים לחשוב מה הם יעשו השנה בחגים כשאין שום וודאות, מנסים להתנתק מהחדשות ולשמור על שלווה אבל לא מצליחים לעצור את עצמם מלהיות מעורבים ולהיסחף בייאוש או בחרדה בלי משים.
אני רגילה להיות סוכנת של תקווה, אני מחזיקה תקווה בשביל אנשים גם במצבים הכי בלתי אפשריים ולפעמים אפילו מרגישה שזה התפקיד שלי בחייהם של אנשים אבל השבוע למדתי שיעור חדש על תקווה :
היה רגע אחד בתוך טיפול שאיש מאוד חזק וחיובי פגש כמה קשה לו לשבריר שניה ומיד הלך לתקווה, וברגע שהוא אמר שיש לו תקווה הבחנתי שבת הזוג שלו התנתקה.
והרגע הזה היה לי רגע נורא משמעותי:
הבנתי כמה תקווה גם היא גם יכולה להיות מנגנון כשמפחיד להיות בקשה. אז האטתי ואמרתי לו: כשאתה הולך לתקווה אתה מרגיע את עצמך, אבל אז הילד בפנים שקשה לו נשאר שוב לבד , כמו בילדות וכמו תמיד ויותר מזה, לא רק אתה נשאר לבד, גם בת הזוג שלך נשארת לבד זאת שקשה לה, ואין יחד והיא חייכה והנהנה.
אז החלטתי היום להישאר איפה שקשה, כי גם האוטומט שלי זה ללכת לאופטימיות ולאמון ולתקווה וזה לא פוסט של תקווה ושל למרות ושל הצלחה.
זה פוסט של הכרה בכמה קשה לכולנו להחזיק כל כך הרבה פחד וחוסר וודאות, זה פוסט של נרמול של זה שזה ממש הגיוני אם אתם ברגרסיה, בחוסר חשק, בחוסר מוטיבציה ובתחושה שמה שהשגתם בזוגיות, בקריירה או בהתפתחות האישית נראה כמו עבר מתוק ורחוק.
זה פוסט שרוצה לשמור על כל מי שמרגיש שמשהו בו לא בסדר השנה שהוא לא מצליח, לא מצליח להתפרנס, לא מצליח למצוא עבודה, לא מצליח להתמיד בגמילה, בדיאטה, לא מצליח לעזוב את המסך..
ומכיוון שאני יודעת ששום דבר שאני אגיד או אכתוב לא ישנה שום דבר אצל מקבלי ההחלטות אני מנסה לפחות לרגע, לכבוד השנה החדשה לא להישאר לבד ולא להשאיר לבד את מי שקשה לו, את מי שחסר אונים, את מי שעצוב ועייף אל מול הכאב שאנחנו חווים יום יום כשכל כך הרבה דברים יקרים מתפרקים מול העיניים שלנו.. והאדמה לא מפסיקה לזוז לכולנו.

27/09/2024

הצורך לספק בקשר
השבוע הלכתי עם הקטן לקנות מכנסיים בתל אביב.
המשימה היתה: לפחות ג׳ינס אחד, מכנס אחד קצר וחתיכי ומכנס ארוך לחגים.
שנינו שונאי שופינג, פעם היה לנו הסכם שמהרגע שנכנסים לחנות 90 שניות ואנחנו בקופה.
ההסכם עבד מצויין כל עוד לילד היה סגנון לבוש שלא דרש מדידות או התחשבות בטעם או במילים אחרות: לא היה סגנון לבוש.
אבל מה לעשות, השנים חלפו, הילד גדל והתפתח ועכשיו יש סגנון וגם סטנדרטים.
בקיצור, חרשנו את עזריאלי- וכלום ושום דבר, אז נסענו לסנטר- מקום נלוז, ועברנו חנות חנות. הזמן עובר, שעה ושעתיים, ואנחנו עייפים, הרגליים כואבות, הסבלנות אוזלת, הילד, בעדינות, רומז לי שהוא צריך לאכול (וכמו שאומרים אצלנו- בגיל ההתבגרות הרווח הסביר בין ארוחה לארוחה- זה שעה וחצי- כמו הוביטים) ואני אומרת לו: רק ננסה בקסטרו.. בוא, נסיים ואז נשב. בקיצור, כשהגענו ללשבת לאכול היה כבר לילה, לי היה כאב ראש והוא היה על סף עילפון .
נסעתי לי הביתה, עייפה ועניה בהרבה משבאתי וחשבתי על הדבר הזה: שבמשימה לספק לבן שלי בגדים לא הצלחתי לעצור ולדאוג לו לאוכל ושתיה. אני מכירה את עצמי ״ממוקדת משימה״ ושוכחת את עצמי ואת הצרכים שלי, אבל משהו בזה ששכחתי אותו במשימה שממוקדת בו היה לי חזק וישר בפרצוף.
חשבתי על כל הפעמים שהילדים מגיעים לסופ״ש ואני עסוקה יומיים בלבשל לכל אחד מהם את האוכל שהוא אוהב וכשהם מגיעים הרבה פעמים כבר אין לי כוח ואני חסרת סבלנות מרוב שעות במטבח.
חשבתי על כמה פעמים בזוגיות ובהורות כשמישהו ממוקד בלפתור למישהו בעיה בקשר- הוא מפספס אותו, כשמישהו ממוקד בלהעביר למישהו את הרגש הקשה שהוא נמצא בו- (שרק לא תהיה עצובה, שרק לא ירגיש כשלון) הוא מפספס אותו. וכמה זה עצוב- כי בסוף אנחנו כל כך רוצים לספק, לטפל, לדאוג ולהיטיב ומתוך המיקוד הזה במשימה מפספסים את עצמנו ואת האחר.
הרגעים הללו, שעבדתי מאוד קשה בשביל מישהו, ובסוף דווקא זה שעבדתי קשה מתהפך עלי ועליו- אלו רגעים נוראיים. הרבה פעמים הם יהפכו להיות רגעי שבר והאשמה הדדית- ״אתה אף פעם לא מרוצה״ או תחושת כשלון ״אני לא יודעת לעשות בשבילו מה שהוא צריך״
השבוע בקורס ״סיפור אהבה״ סיפרתי לתלמידים את ההיסטוריה שלי עם להיות ״מספקת״ (provider) וכמה הדימוי הזה שלי על עצמי , הצו הפנימי הזה, מכשיל אותי מלהיות מכווננת לעצמי אבל הרבה פעמים גם למי שאיתי.
ובכל זאת, עם כל ההבנה החשובה הזו, מצאתי את עצמי אתמול שעות במטבח מכינה לילד ש״הרעבתי״ ביום שלישי את כל האוכל שהוא אוהב, שיהיה לו כשיבוא מחר- פיצוי על מה שהיה ועל כל מה שיהיה ושולחת לו תמונות, שיהיה רגוע.. או אולי שאני אהיה רגועה?!

25/09/2024

אתמול בבוקר, בתוך דיווחים על נפילות בצפון ועדכונים על ביטולים של ארועים ופעילויות פגשתי קבוצה של אנשים מיוחדים ועמוקים והתחלנו מסע קצר/ארוך של חודש ביחד.
אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם בת ה18 שהייתי, בתחילת זוגיות ראשונה, היתה לוקחת קורס כזה, האם החיים שלי היו הולכים לכיוון אחר?! אני יודעת שלא היתה לבחורה הזו מודעות , שהיא היתה עסוקה ברוח כמו צעירים רבים וחשבה שזוגיות זה משהו שכולם בסוף יכולים לעשות אז אין מה ללמוד את זה ואם לומר את האמת קצת התביישה לומר שקשה לה שם והיא אבודה.
אני חושבת על האמא שקנתה את הקורס הזה לבת שלה למתנת אירוסין, ועל עוד אימהות חכמות שקנו את ה״לומדים אהבה״ לילדים שלהן.
אני מעריכה כל כך את כל מי שיושב מולי, במצלמה פתוחה, ואומר: יש לי מה ללמוד שם.
נזכרת כמה הצעירה שהייתי היתה כל כך מנוהלת מבושה ולכן לא אמרה בקול: קשה לי. ולא פנתה לעזרה. בעולם שבו גדלתי זוגיות היתה משהו שלא משתפים בו בקלות, כולם היו נראים כל כך מאושרים.
ולא רק אומץ צריך כדי להצטרף לקורס כזה, צריך פתיחות לערער מסגרות מחשבתיות וסיפורים ודימויים על עצמי ועל האחר, צריך מסירות ומוכנות להשקעה וצריך להיות מישהו שמוכן לקחת אחריות על החלק שלו. איפה עוד יש אנשים כאלה?!
אז אני בהודיה עצומה על שדבר כזה מתאפשר לי היום, ללוות אנשים בדרך הזו, להכשיר אנשים שמטפלים באנשים ומלווים אותם בדרך הזו. אנשים שמסכימים ללמוד, שאמיצים לחשוף, שלא מפחדים להיות פגיעים ולהראות לא מושלמים ושיש להם דחף לצמיחה וטונות של אחריות אישית.
המסע הזה הוא, 4 מפגשים.
זה רק מקטע אחד מהדרך הזו לאהבה ולריפוי. אבל אצלנו בהתקשרות- אנחנו לא מנסים לפתור שום דבר או להגיע לשום מקום- כי בכל רגע של ריפוי, של חדש, יש חווית אינסוף.
אפשר עדיין ברגע האחרון להצטרף ללייב ואפשר לקנות את 4 המפגשים מוקלטים.
לינק להרשמה בתגובה הראשונה.
בתמונה, מתנה שקיבלנו בסוף אחד הקורסים, הם נראים כל כך פשוטים וטבעיים- כמו שהתקשרות אמורה להיות.

21/09/2024

חופשת לידה לקשר זוגי

אחד הדברים הכי מוזרים בעולם המודרני זה הפער בין כמה ידע עמוק ומשמעותי יש על תחילת הורות ותחילת החיים של ילדים לכמה ידע עמוק ומשמעותי יש על תחילת קשר זוגי.
כל זוג הורים עם קצת מודעות ואינטיליגנציה יודע כמה השנתיים הראשונות משמעותיות. יש התכווננות מיוחדת לזמן הזה. הורים רבים היום עושים מאמץ עצום לתת לתינוק הקטן חוויות ראשונות בטוחות, מקסימום זמן איתם ביחד לפני הכניסה למסגרת, הנקה וכו׳.
היום ברור שלוקחים חופשת לידה, לפעמים אפילו שני ההורים. הרבה מאוד הורים ישנים עם התינוק בחדר בשנים הראשונות והרבה הורים מבינים את חשיבות ההחזקה על הידיים.
בשורה התחתונה יש בהירות לגבי הקריטיות של קשר ראשוני ואיך הוא משפיע על כל החיים. אם צרכי הילד יענו באופן סביר הוא יקבל בסיס בטוח לחיים.
בעיניים התקשרותיות תחילת קשר זוגי היא בדיוק כמו תחילת קשר ראשוני. זהו חלון הזדמנויות ללידה מחדש. כל הכמיהות ההתקשרותיות וכל הפחדים ההתקשרותיים מתעוררים לחיים.
חלון ההזדמנויות הזה, ההפעלה המחודשת של מערכת ההתקשרות, הוא מופלא ומרגש ויש בו הזדמנות לחוויה חדשה וריפוי. אבל, לפחות כמו לידה חדשה, הוא דורש המון מושקעות, והתכווננות אחד לשניה כדי להצליח לענות על הצרכים באופן מיטבי. הוא זקוק להגנה מהסביבה החיצונית ולהמון מושקעות ואנרגיה בתוך הקשר.
הוא גם זקוק לידע, אחרת זה לא יעבוד.
בדיוק כפי שכאשר ההורים לא באמת מתכוננים ללידת ילד חדש ולא באמת משקיעים בו, רוב הסיכויים שהילד ישרוד, אבל מצד שני הוא יסתובב עם תרמיל חיים ריק, כמו תלמיד שיוצא לטיול שנתי עם סנדביץ׳ ותפוח בתיק.
האם תחילת הורות זה קשה?
ברור שכן, אבל גם לא. כשלא נלחמים בזה, כשמוכנים להיות מוקדשים לזה, כשמבינים את מה שזה דורש. כשיודעים מה הכיוון הנכון ואז גם כשהולכים לאיבוד לרגע , מבקשים עזרה, נחים קצת וחוזרים חזרה עם כוחות.
יש מלא סיפוק ועונג בשלב הזה, מלא אוקסיטוצין מופרש בכל רגע של הנקה והענקה, מלא התרגשות על כל סימן של התפתחות- למרות שהאנרגיה שמושקעת ביצור הקטן היא ללא ספק עצומה.
תחילת קשר דורשת אנרגיה עצומה, רגשית בעיקר, וידיעה איך עושים קשר, באמת, מה יבנה אותו, מה יכול לפגוע בו, מה מטפח ומה מרוקן.
תחילת קשר דורשת מוכנות להתכנס פנימה, להפחית קצת ממה שעשינו קודם בחוץ, להילחם כשקשה, לקבל עזרה כשנתקעים ולהיות מוכנים להתמסר לתינוק הקטן הזה שמגדלים ביחד.
השנה לימדתי לראשונה קורס שנתי עם ידע על התקשרות, הרבה מאוד מהתלמידים, חלקם הגדול אנשים מבוגרים ומנוסים אמרו לי: איך אף אחד לא מלמד את הידע הזה?
גם אותי אף אחד לא לימד אותו.. וגם לי הוא חסר כל כך כנערה, כאישה צעירה.. וכבת זוג
אני ממשיכה ללמד אותו , בהכשרות המטפלים, כל שנה, אנשים שלמדו את מקצועות הטיפול ולא למדו על קשר וזוגיות כי אני מרגישה שזה ידע חובה למטפלים. אני ממשיכה גם להוציא עוד ועוד מהידע הזה לכל מי שרוצה קשר, שלקראת קשר ובהתחלת קשר זוגי.
אני מקווה שכמו שהתינוקות של היום כבר לא יגודלו בבית תינוקות אלא בחינוך ביתי, חם ורך כי יש היום מודעות וידע על הורות שלא יאפשרו את זה, ככה הקשרים הזוגיים של מחר יהיו יותר רכים, יותר עמוקים ויותר כנים ובטוחים בזכות הידע הזה.
מצרפת חלק ראשון בסידרה של סרטונים קצרים מתוך שיחה שערכתי על צרכי התקשרות בילדות ובזוגיות.

18/09/2024

תסמונת קדם וסתית (PMS) וסיפור אהבה

בשנים הראשונות של הקשר שלנו, תומר ואני שמנו לב שלא משנה מה אנחנו עושים, פעם בחודש, אנחנו בתוך ריב סוער וטעון שמשאיר את שנינו מאוד כאובים ומערער שוב ושוב את הקשר הנבנה שלנו.
אני לא בן אדם של דרמות רגשיות. יהיו מי שיגידו שאני אפילו די קיצונית בזה, ושאולי כדאי שאני אלמד לריב או להיות בסערת רגשות בלי להיבהל.
לרוב, כשאני מרגישה דרמה רגשית מתקרבת, התנועה הטבעית שלי היא להתרחק.
אבל... כמה שעות בחודש, אני כולי דרמה.
דמעות, מילים קיצוניות, שטף דיבור רגשי מוגזם והצפה עד לניתוק רגשי וייאוש מהקשר.
ניסינו מלא דברים. כתבנו לתומר ביומן מתי זה אמור להגיע. דיברנו על זה לפני. ניסינו להיות קרובים ורגישים. עבדנו כל החודש על לפתוח ולדבר על הנושאים שעלולים להיות טעונים כדי שהם לא יתפוצצו שם כמו הר געש. כלום לא עזר.
בתוך הסערה שלי היה גם שלב שבו ניסיתי (אולי כמו הרבה נשים) להגיד לתומר שאני יודעת שאני הורמונלית אבל... וואו, איזה אבל היה יוצא שם!
מה שלא עשינו לא הצלחנו למנוע את הנפילה לתהום, את הכאב ואת השיקום של יום יומיים לפחות אחרי הארוע.
אני זוכרת שאפילו ניסיתי להגיד משפטים מעודדים של נמנעים כמו:
תראה את החיובי, אצלי זה רק כמה שעות. יש נשים שאצלן זה הרבה יותר ארוך וקשה! גם זה לא ניחם ולא קירב.
בשנה האחרונה אני ״חוגגת״ את הכניסה לטרום גיל המעבר ומרגישה בעוצמה גבוהה יותר ובתכיפות רבה יותר את השינויים ההורמונליים. כל מה שפעם קרה כמה שעות בחודש יכול לקרות גם כל כמה ימים, כמו תנודות של רמת מצוקה, הורמונליות ומתיחות רגשית שהיו שמורות רק לארוע הPMS בכבודו ובעצמו.
הדבר המדהים הוא שזה לא עשה סערה בקשר, אפילו לא אחת. לא לופ, לא איבוד בטחון, לא האשמות ולא ייאוש או התרחקות.
שיתפתי את תומר לפני כמה זמן כמה זה מפחיד להיות בתוך התקופה הזו שאני עוברת - התחושה שאי אפשר לדעת איך תקומי בבוקר, אם תהיה מצוקה בחזה, אם תהיה עוררות בגוף, אם תהיה נפילת אנרגיה. אבל עצם זה שזה לא נכנס בינינו מאפשר לי להושיט יד, לקבל אוזן קשבת, טיפול גוף, שעתיים שקט, או פשוט חיבוק שאפשר לבכות בתוכו.
אני זוכרת את עצמי בפאזה הקודמת שואלת את עצמי בסוף לופ נוראי בינינו: בעצם הייתי במצוקה? אז למה כעסתי עליו? למה לא ביקשתי עזרה?
אמרתי לתומר, שהסיבה שזה ככה היא שאני כבר לא משתכנעת מהסיפור. פעם, לא מזמן, לטירוף ההורמונלי היה מודבק סיפור משכנע, טריגר מטורף, משהו נוראי שקרה בקשר והעיד שלא בטוח לי פה, שהוא לא אוהב אותי מספיק, שהוא לא יכול לתת לי בטחון וכו׳...
היום, בעקבות העבודה שאני עושה בשנים האחרונות עם הסיפור ההגנתי ועם הטראומה ההתקשרותית, למצוקה אין סיפור. ואם יש לה סיפור אז הוא לא סיפור הטראומה שלי שמשתחזרת בכאן ועכשיו. היא סיפור שלא מפעיל אותי ב180 קמ״ש
התוצאה של העבודה הזו היא שהאיש שלי, לא משנה מה קורה בחוץ, גם אם הוא פחות נוכח לרגע, או פישל או פספס, נשאר דמות התקשרות בטוחה בשבילי. אני פונה אליו עם המצוקה או העייפות. אני אפילו מבקשת שיעזור לי להירדם כשקשה (כמו ילדה קטנה), ואז, לא רק שההורמונים לא מייצרים פיצוצים אלא להפך - הם הפכו אותנו ליותר קרובים. הם מאפשרים לי שוב ושוב לסמוך, לבקש עזרה ומספרים למערכת שלי שיש פה מישהו בטוח ואוהב.
אם הגעתם עד הנה אתם בטח מבינים למה יש לי תשוקה ללמד את הדרך הזו.
אז אם עולה קריאה פנימית, הנה הלינק להרשמה:
לחצו להרשמה ופרטים נוספים:
https://www.thehealingbond.com/סיפוראהבה

16/09/2024

גם אתם גיבורי על?

הסיפור הזה קרה לפני 14 שנה בדיוק, כשגרתי עם משפחתי בקווינס בניו יורק. הלכנו ברחוב ביום בשבוע שבו האמריקאים מוציאים למדרכה את כל הדברים המיותרים שהם קנו כדי שהם יוכלו לקנות המון דברים מיותרים ממש חדשים. הבן הקטן שלי זיהה בערמת ג׳אנק תחפושת חדשה מהניילון של ספיידרמן.
(לאלה שאינם מביני דבר, ספיידרמן עצמו, המקורי, גר בקווינס - איזה צירוף מקרים מטורף!)
הילד, בן 4 וחצי בדיוק, התרגש כאילו הוא זכה בלוטו! כל אם ואב מכירים את הגיל שבו הילדים רוצים להתלבש כל יום כמו גיבורי על, להרגיש חזקים, כל יכולים ומצילים את החלשים.
בקיצור- בול פגיעה!!!
הבאנו את התחפושת הביתה והילד עלה לחדרו בהתרגשות כדי למדוד אותה. ״היא מתאימה בול!״ הוא צעק ורץ לקראתנו לבוש בחליפה וקורן מאושר. אנחנו הבטנו בו ולא ידענו אם לצחוק או לבכות - הילד לא שם לב, אבל לספיידרמן היתה חצאית. או במילים אחרות, זו היתה תחפושת של ספיידרוומן. אבל, למה להרוס שמחה של ילד? אנחנו לא חשבנו שהפרט המגדרי חשוב והילד אכן לבש את התחפושת בבית במשך חודשים והרגיש גיבור על, כל יכול ומאוד מאוד הרואי.
אני זוכרת את עצמי צופה בחצי חיוך בספיידר (וומן) הצפלון שעומד לו בראש גרם המדרגות עם התחפושת, קורא קריאות גבורה, ומזנק להציל את הטובים מהרעים - חסר פחד, כל יכול ומתגייס להצלת הטובים והחלשים.
חשבתי אז, כאם מנוסה, על הפאזה הזו של פנטזיית ההצלה המגלומנית של הילדים בני החמש. חשבתי על זה שחלקנו נתקעים בה, גברים ונשים. חשבתי על הרווחים שיש בלהרגיש מושיע ומציל ושאי אפשר להסתדר בלעדיך, ועל תחושת הריגוש והאקסטרים שבלהיכנס דווקא למקומות הבלתי אפשריים (רגשית או פיזית) שאחרים מסתייגים מהם ולהסכים לא לחשב סיכונים אלא לקפוץ לאש ולצאת מהצד השני כשהאדם שהצלת בזרועותיך.
14 שנה עברו וגם היום אני עומדת מול אנשים שהעמדה הזו מנחה את חייהם. אני רואה איזו תחושת סיפוק, מסוגלות ומשמעות יש בעמדה הזו. אני רואה כמה העמדה הזו מצילה אותם מפני מפגש עם חידלון וחוסר אונים, אבל היום אני גם מבינה את המחיר שהם משלמים וכמה קשה להיות בקשר אמיתי, חשוף ופגיע מתוך העמדה הזו.
אנשים כאלה תקועים בחליפת גיבור על במדי צבא, בחלוק רופא, בספת המטפל וליד הלוח בכיתה. הם לא יכולים לבחור ללכת כי זה לנטוש ולפגוע. הם לא יכולים להרשות לעצמם לשים ראש ולהישען כי זה חלש, פגיע ומפחיד נורא להיות גיבור-על חלש.
הם לא פוגשים את הצורך להרגיש אהובים בלי להציל ולתמוך ולהיות בשביל. כשהם מנסים להתרחק קצת, לנשום ולדאוג לעצמם, הם מרגישים ריקנות, ואז, כמו מכורים, הם חוזרים ללבוש את החליפה כדי להרגיש הם שוב.
חליפות גיבורי על קיימות בהמון צורות ומרחבים: משפחתיים, זוגיים, לאומיים, קהילתיים וחברתיים. הן מייצרות מציאות שלא רק מי ששכח אי שם בגיל חמש להוריד את החליפה כלוא בה אלא גם כל מי שמסביבו.
להיפגש עם החליפה ולהכיר את המחירים והרווחים שלה, מאפשר גם לבחור להסיר אותה לפעמים ולהישאר חשוף, וזה מפחיד פי אלף מאשר לזנק על קורי עכביש בין גורדי שחקים בניו יורק. (את זה כבר ידע ספיידרמן).
לכל אחד מאיתנו יש חליפה כזו. אנחנו אוהבים אותה ושונאים אותה באותה המידה, ואנחנו לא מודעים לכמה היא משפיעה על היכולת לאהוב באמת ולהיות אהובים באמת.
האם אתם מוכנים לצאת איתי להרפתקה ולפגוש את החליפה שלכם? ואולי להסכים להוריד את החליפה ולהיות מוכנים לסיכון שבאהבה בלעדיה?
אני מזמינה אתכם לצאת איתי לטרק קצר ומאתגר של 4 מפגשים בקורס ״סיפור אהבה״.
באים?
לחצו להרשמה ופרטים נוספים:
https://www.thehealingbond.com/סיפוראהבה

הקשר כמרפא

28/03/2025

06/02/2025

21/10/2024

20/10/2024

11/10/2024

02/10/2024

27/09/2024

25/09/2024

21/09/2024

18/09/2024

16/09/2024

Address

Website

Alerts

Contact The Practice

Shortcuts

Share