נעמה הראל - טיפול בילדים לפיתוח יכולות חברתיות (2025)

10/04/2024

עגלת הסופר. מכירים? זו שמשאילים בחמישה שקלים.

עם הגלגלים הלא משהו, שכל עוד היא ריקה הם סבבה. אבל כשמתחילים למלא אותה היא הופכת להיות קצת פחות קלה לניוד. וכל עוד היא מתגלגלת במסדרונות הסופר היא עוד איכשהו מקשיבה לנו. אבל ברגע שיוצאים איתה אל אור השמש ואספלט החניון היא פורקת עול, מפסיקה להסכים להובלה שלנו ומתחילה למשוך אותנו לכל מיני כיוונים לא רצויים וכדי להשתלט עליה חייבים להפעיל את כל כובד משקלנו והתנגדותנו.

מכירים את זה או שרק אצלי זה ככה?

בכל אופן, העגלה הזו, שהייתי רגילה להאבק בה, עשתה לי שיעור.

כי יום אחד החלטתי שאני נכנעת ומעניקה לה את השליטה על המסלול והקצב. אני יודעת לאן אני רוצה להגיע – לרכב שלי, אבל איך אני אגיע לשם? זה עליה.

ומה שקרה זה שנתתי לה להוביל, לאן שבא לה. ואני איתה, במין מחול כזה בחניון הסופר. ורק כשהתאפשר לי, עם כוח האינרציה שלה, נתתי לה דחיפה קלה בכיוון הרצוי. וככה עד שהגענו לרכב שלי.

תקשיבו, זה היה מדהים. הרגשתי קלילה, בלי התנגדות, ללא מאמץ ואפילו הגענו אל היעד מהר יותר מתמיד.

עכשיו, מה מצחיק? מסתבר שלילדים ולעגלות יש מערכת הפעלה די דומה.

האינסטינקט שלי מול בקשות לא אפשריות של המתוק הן להסביר למה לא. הגיוני. זהו שלא. כי באורח פלא הבקשה הופכת לדרישה. הסבר נוסף שלי יהפוך את הדרישה להתפרצות של תסכול ובכי. למה? ככה.

זוכרים את העגלה שמתנגדת?

אז נפעיל עוד כוח?

החלטתי לשחרר.

מה גיליתי? אם אני משחררת רגע את השליטה בכיוון, לא את המטרה, המטרה היא המציאות 'כרגע אי אפשר את מה שאתה רוצה'. אבל הכיוון, הדרך, הקצב - כלומר הריקוד – אני איתו שם. והפלא ופלא – גם פה, איזו הקלה. לשנינו.

אנחנו יחד ב'אי אפשר עכשיו' וחילופי דברים של "אני מבינה אותך ואני רואה כמה רצית שיהיה ככה וככה" ו"איזה באסה שכבר קרה ככה וככה אחר" ו"אתה יודע מה, אז יש לי רעיון, מחר אפשר אולי ככה וככה..." ופתאום יש רגיעה כזו, הגוף שלו נרפה. גם שלי. אנחנו ביחד בזה. בלי מאמץ ל'עכשיו!' ו'לשם!'.

מדהים. מי היה מאמין? המתוק והעגלה, ככה דומים.

בחיי, אתם חייבים לנסות את זה. את העניין עם העגלה אני מתכוונת.

ואם הצלחתם לפנות בעצמכם מקום לרקוד גם עם הילד שלכם את מחול ההתמסרות הזה והרגשתם את התמוססות ההתנגדות – תחגגו את זה. וברגעים שאין יכולת – תחמלו על עצמכם.

אני נעמה, מרפאה בעיסוק, מטפלת בילדים עם הפרעות קשב וקשיי ויסות, שהרבה פעמים זקוקים לעזרה כדי לפרום את חוטי ההתנגדות, למוסס מחסומים ולחוות הצלחות של יחד.

19/03/2024

האתגר ההורי (ספויילר – מחשבות על גבולות)

כשהבכור שלי הגיח לאוויר העולם ונולדה האמא שאני, נולדה גם הדאגה לספק לו את התנאים הטובים ביותר לשינה מתוקה מתוקה.
הנחתי אותו על שתי כריות, לעטיפה מירבית ומושלמת שתתאים בדיוק לגופו הקטן. וככה הוא העביר את השינות שלו. ממש כמו הנסיך והעדשה.
השבועות חלפו וגם החודשים והוא על הכריות, ישן בנעימות אין קץ. עד שקלטתי שיצרתי פה הרגל במו ידי ושאני כבולה לכריות האלה. הן התחילו להרגיש לי כמו משקולות.
מחשבות של "מה יהיה?" התחילו להתרוצץ במוחי. "מה, עד מתי הוא יישן על הכריות האלה?" "איך אני נפטרת מהן?".
היו כמה ניסיונות קטנים ולא אמינים שלי לחדול מההרגל המפונק, אך ללא הצלחה. הרגשתי איך אני מסתבכת עם הדבר הזה ומפתחת כעס על הצורך שלו בכריות האלה (צורך שאני יצרתי, כן?).
אני לא זוכרת מתי ואיך בדיוק הסתיימה הסאגה הזו, אבל אני יודעת שזה קרה כשהחלטתי שדי, זה כבר לא מתאים וזהו. כן, הגעתי לאיזשהו קצה שהוליד את הנחישות הנחוצה.

כהורים, אנו נדרשים לקחת החלטות כל הזמן, בתוך רצף אחד ארוך של עשיה עבור האחר. לא חושבת שיש משהו שיכול להכין לאינטנסיביות הזו.
בהתחלה, בחודשים הראשונים של התינוק בעולם, הקצב עוד מוכתב על ידינו – מתי ואיך נסיר את הכריות העוטפות ונתחיל לדרוש ולשרטט את הגבולות שלנו (איך נרדם, כמה יהיה על הידיים, מתי עובר לחדר משלו...), אבל די מהר ובלי שאנחנו אפילו מספיקים לשים לב הילדון הופך לפחות פסיבי בסיפור הזה ומופיעים כעסים, דרישות, בדיקות, התרסות, השתטחויות וכל שלל ההתנהגויות הילדיות הפחות חמודות, שנוטות להוציא גם מאיתנו תגובות פחות חביבות.

כל הדיבור על גבולות הוא טעון ומורכב. זה מפעיל אצלנו כל כך הרבה כפתורים – של אשמה, של בלבול, של איך עשו לי ואני לא אעשה לילדי, של למה וכמה ומתי ומול מי.
עם כל כך הרבה כפתורים מופעלים איך אפשר שהמערכת לא תצא מאיזון? ברור שתצא.
אז אני לא רוצה לדבר על גבולות. כי לכל אחד גבולות אחרים. והכוונה לגבולות שלנו כהורים – מה האג'נדה ההורית שלנו, מה מתאים לנו ומה לא מתאים לנו, כמה אנחנו יכולים להכיל ולספוג ומתי אנחנו מאבדים את זה.

רגע, סטופ.

מה קורה כשאנחנו מאבדים את זה? כשאנחנו כבר לא אנחנו, כי התרחקנו כל כך מעצמנו, מהגבול שלנו?

הדבר הטריקי הוא איך להציב גבול ועדיין להישאר עבור הילד שלנו, לא לנטוש אותו. יכול להיות שלפעמים, כשאני לא בכוחותיי, עדיף בכלל שאבליג. כי בעקבות הגבול שלנו כנראה שיגיע תסכול, אולי יהיה בכי, אפילו צעקות, מחאות והתנגדות עיקשת. אם אני אצליח להכיל את כל זה אז הגבול נחווה כשמירה, כאמירה הורית. אבל אם איבדתי את זה כבר, סיכוי קלוש מאוד שאצליח להכיל את מה שיגיע ואז אני נחווית כנוטשת. והנטישה מביאה להסלמה שכבר בכלל לא קשורה לגבול. אלא פשוט התעקשות של הילד שלי שאחזור אליו, כי הוא חייב אותי איתו, שומרת ומכילה.

איזה דבר זה גם לשים גבול וגם להיות מכילה. נשמע כמו פרדוקס.
אמרתי אתגר. הכי אתגר שיש.

שנים של עבודה עם הילדים הלא מווסתים, התזזיתיים, האימפולסיביים, לימדו אותי שמולם הכפתורים ההוריים נלחצים בתדירות גדולה יותר ובעוצמות גבוהות יותר. כך שהאתגר גדול עוד יותר ולפעמים מרגיש כמו הורות שהיא פחות אינטואיטיבית וגם רחוקה יותר מהפנטזיה ההורית שלנו.

הורות. עבודה מתמדת❤️

03/03/2024

למה אני לא מאמינה בעונשים?

המפגש הראשון שלי עם המשטרה היה בגיל 19, כשנסעתי לבקר את החבר שהיה לי אז ושירת בקצרין - קצה העולם מבחינתי. התכוננתי לנסיעה הזו היטב, עם פתקים שמסבירים לי בדיוק לאן לפנות בכל צומת וצומת, כי וויז היה אז פנטזיה רחוקה. 20 דקות לפני קצרין המיוחלת, עצר אותי שוטר וסימן לי לחנות בצד. הלב שלי הלם חזק "מה עשיתי??!".

החניתי בצד, השוטר החל ללכת לעברי, הרגשתי שאני בסצינה של סרט פעולה. לחלון שלי הציץ השוטר הכי חתיך בארץ עם חיוך מתוק ומרגיע. חייכתי גם אני. הוא בישר לי שמצלמת המהירות אומרת שנסעתי 20 קמ"ש מעל המהירות המותרת. "באמת?" הופתעתי אמיתי לגמרי. ואז הוא ביקש ממני לבוא איתו לניידת שלו והורה לי לשבת בכיסא שליד הנהג.

*אוקיי, אנחנו מדברים על 20 שנה אחורה, כמו וויז גם מי טו עוד לא היה קיים*

התיישבתי לידו, אחרי הכל הוא שוטר, על מי אני אסמוך אם לא עליו...הוא התעניין קצת במי אני ולאן אני ואמר שהוא חייב לתת לי דוח. ואז התחיל מעין דיון מוזר בו אדון שוטר מתייעץ איתי על כמה לרשום לי את הדוח. סגרנו על סכום הוגן לכל הדיעות. 105 ש"ח. עוד פטפטנו קצת על הא ודא, הוא בדק איתי בזהירות אם כקצינת קישור אני יכולה לקמבן אותו איכשהו בקיצור ימי מילואים, שיחה רגילה כזו בין אזרחית לשוטר. ואז הוא שילח אותי לדרכי.

עברו מאז יותר מעשרים שנה. המפגש חקוק בראשי כאנקדוטה משעשעת ואפילו הוכחה לכך שיש שוטרים ממש נחמדים. וגם באמת שיצאתי בזול מכל הסיפור. אבל האפקט נרשם. מאז אני נהגת זהירה יותר, מקפידה לא לעבור על המהירות המותרת ומנסה כמה שיותר להמנע ממפגש עם שוטרים, הבנתי את הקטע. לא רוצה עניינים איתם.

ובהורות מה?

אני רוצה שהילד שלי ירצה להמשיך להיות בעניינים איתי. אני רוצה שהוא לא יפחד ממני, יידע שאני לטובתו, שאני קשובה לצרכים שלו גם אם לעתים הם מתנגשים עם שלי. שיידע שאני רואה אותו.

נכון, אני הבוגרת האחראית פה. וככזו יש הרבה רגעים שאני מחליטה מה עושים וגם מציבה קווים אדומים. מה קורה אם עוברים אותם? אז אני הופכת לשוטרת מרוחקת?

אני מנסה ממש שלא.

כשהכל נעים זה קל לא להיות שוטר, אבל מה קורה כשהאזרחים הקטנים שלנו פורעים את החוקים שלנו?

אני מנסה גם שם להישאר ההורה שאני רוצה להיות. הטון יכול להשתנות, הסבלנות אולי מתקצרת, לפעמים גם הלב נסגר קצת. ואז זה סימן בשבילי לא לצאת בהצהרות, כי רוב הסיכויים שהן יסלימו את הסיטואציה. וכנראה גם שלא אוכל ולא ארצה לעמוד מאחוריהן עם שוך הסערה.

מה הקושי שלי עם עונשים?

זה לא השימוש בכוח, הרי יש הרבה סיטואציות שאני משתמשת ב'כוח ההורי שלי'. אבל בעונש יש מבחינתי משהו נוסף. יש שם תחושה של שימוש לא הוגן בכוח ההורי, סוג של עוול שההורה עושה כלפי הילד, כי לרוב העונש יכלול פגיעה בזכויות של הילד שחשובות לו במיוחד (ממתקים/מסכים/מפגש חברתי...), אחרת זה לא ממש יזיז לו.

כנראה גם שלא יהיה שם דיאלוג, אלא 'הנחתה' חד-צדדית של החלטות שפעמים רבות הקשר בין המעשה והתוצאה מרגיש שרירותי ולא מידתי והמחיר שהילד נדרש לשלם הוא מעבר לרגע הזה ("אם אתה לא הולך עכשיו להתקלח אז מחר אין טלויזיה!").

אנחנו נוטים לשכוח את זה, אבל ילדים חיים בכאן ועכשיו. כשיש התהגות שלא מקובלת עליי, התפקיד שלי היא לעצור אותה כאן ועכשיו. מה יהיה מחר? יום חדש, עם הזדמנויות חדשות להצליח וליפול.

איך עוצרים סיטואציה בזמן אמת בלי עונש? כל הורה והסגנון שלו, אין דרך אחת.

אצלי זה נע על סקאלה רחבה שמושפעת ממיכל הסבלנות שלי באותו רגע, ממצב הרוח, ממידת היצירתיות שזמינה לי. אבל כלל האצבע שאני מנסה לשמור עליו הוא להציב את הגבול שלי לפני שאני מגיעה לקצה שלי. כי בקצה אני הרבה פחות בשליטה עצמית על איך אני עושה את זה.

יש משהו מפתה בעונשים, כי הם באמת עובדים לתקופה (לפעמים אפילו לכמה שנים). ואז נורא קל לשלוף אותם. אבל לאט לאט הם מכרסמים בשיח המיטיב, בדיאלוג, בחתירה המשותפת לפתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים.

זו עבודה קשה להישאר בדיאלוג בשלל רגעי ההורות, נחוצה שם הרבה יצירתיות, משחקיות, טונות של סבלנות, פניות נפשית, לעתים מניפולציות קטנות (ולא מזיקות) וגם נכונות לזוז מהעמדה ההתחלתית שלנו. באמת עבודה קשה. ואינסופית. אבל הפרס בקצה הוא קשר. הקשר עם הילד שלנו.

🌿 🌿 🌿 🌿 🌿

אני נעמה, מרפאה בעיסוק, מטפלת בילדים עם קשיי ויסות והפרעות קשב המתמודדים עם קושי רגשי/חברתי/התנהגותי.

ילדים אלה נוטים לאתגר יותר את הוריהם (בגלל האימפולסיביות, העוצמות הגבוהות, הטמפרמנט הסוער...). במסגרת הטיפול אצלי אני נפגשת גם עם ההורים ויחד אנחנו חושבים איך הם יכולים להיות יותר קרובים לאידאל ההורי שלהם עבור הילד המאתגר שלהם. וזה אפשרי.

20/02/2024

"עם מי שיחקת היום בהפסקה?"

"לבד"

"באמת? למה שיחקת לבד?"

"כולם ברחו לי"

אם הדיאלוג הזה מוכר לך אז הפוסט הזה הוא בשבילך.

כולנו יודעים בערך איך נראה ילד מוסח בכיתה – לא קשוב למורה, לא מספיק להעתיק מהלוח, בוהה, עם הראש בחלון...

נגמר השיעור, צלצול לצאת להפסקה. מה עם המוסחות? נשארת בכיתה? ממש לא.

הילד הזה שכולם ברחו לו אולי בכלל יצא אחרון להפסקה כי לקח לו מלא זמן להכניס את הדברים לתיק, להוציא את הסנדויץ' ולסיים לאכול אותו. כשהוא נעמד לצאת סוף סוף לחצר הוא פתאום שם לב שהכיתה ריקה ואיפה כולם? כנראה שברחו לו.

נניח שהוא יצא החוצה ואפילו מצא כמה חברים מהכיתה והצטרף אליהם, אבל הוא הגיע באמצע וכולם דיברו ביחד והוא לא בדיוק הצליח לעקוב אחרי כולם, אז הקשב שלו קצת התחיל לנדוד לקן נמלים שוקק והוא לגמרי נכנס לחקירה שם. אחרי כמה דקות הוא רצה דווקא לחזור לחבורה, אבל הם נעלמו. אז כנראה שכולם ברחו לו.

יודעים מה? נפרגן לחמוד ונגיד שיצא בזמן עם החברים שלו והתחילו משחק תופסת והוא ממש היה בעניין והצליח להתחמק מהתופס ממש טוב, אבל אחרי כמה דקות הריצה שלו הפכה למן שיטוט כזה בלי שהתכוון ופתאום הוא נזכר שהיה באמצע איזה משחק והסתכל סביבו אבל לא מצא את הילדים. כן, כנראה שהם ברחו לו. חבל שהוא פספס את זה שהם דווקא ניסו לקרוא לו, אבל הוא פשוט לא שם לב.

לא אשמתו, זה הקשב שלו. באמת שהוא רצה להיות בהפסקה עם החברים.

אבל הם •לא• ברחו לו.

וזה הבדל גדול מאוד – 'לא שמתי לב איפה כולם' או 'כולם ברחו לי'.

כי האפשרות הראשונה היא תיאור פשוט של המציאות והידיעה שיש לי יכולת להשפיע עליה (אולי עם עזרה מתאימה) והאפשרות השניה היא כבר הוספה של פרשנות למה שקרה, פרשנות שלילית כמובן וללא ביסוס במציאות.

וככה, לצערי, מתחיל קושי רגשי, כי אם כולם ברחו לי אז כנראה שהם לא רוצים לשחק איתי ואני לא רצוי.

ככה נראית מוסחות מחוץ לכיתה. המחיר שלה הרבה יותר גבוה לדעתי מהמחיר של לא להקשיב בשיעור...

אני נעמה, מרפאה בעיסוק, מטפלת בילדים עם קשיי ויסות והפרעות קשב המתמודדים עם קושי רגשי/חברתי/התנהגותי.

01/02/2024

תקשיבו בעקבות הפוסט הקודם שלי על 'מה זה בכלל ויסות חושי' הייתה התעניינות בתזה שלי וזה ממש הפתיע אותי שמישהו רוצה לקרוא אותה. אני אישית מעדיפה לקרוא ספר טוב 😊

אבל זה הביא אותי לפתוח את הקובץ שנקרא "תזה סופי" ומפה לשם שקעתי לי בקריאה של מה שכתבתי לפני עשור. והאמת שדי נהניתי. ונזכרתי גם בכל הבתים שהגעתי אליהם, עם חוברת השאלונים שלי. ונזכרתי בילדים המתוקים שהסכימו לשבת איתי ולענות לי על שאלות. ובהורים האדיבים והסבלניים שנדנדתי להם להחזיר לי את השאלונים.

לא שהייתי חוזרת לתקופה הזו. ממש לא. אבל במבט לאחור זו הייתה חוויה לנסות להגיד משהו משמעותי ולחדש קצת לעולם.

ותפסה אותי ההקדשה שלי שיועדה לכל הילדים שפגשתי לאורך הדרך שכמו שכתבתי שם – לימדו אותי יותר מכל ספרות מקצועית.

וגם עכשיו זה מתאר את התחושה שלי.

השנים שהנחיתי קבוצות (לשיפור מיומנויות חברתיות של ילדים עם הפרעות קשב) ופגשתי באמת מאות ילדים היו כל כך משמעותיות בלהבין איך נראים הקשיים של אותם ילדים בשדה החברתי. לחוות איתם את הרגע שהם מאבדים את זה. למצוא את הדרך יחד איתם להגיע חזרה לוויסות, למצוא פתרון לתחושת המצוקה. להיות איתם בעלבון הקשה שחוו הרגע ולהצליח להאיר להם את הסיטואציה השלמה, לעבור דרך רגעי הקושי בלי לברוח ממנו, בלי לעקוף אותו. ועדיין להישאר ביחד, לראות את המורכבות של קשר ולחוות קבלה ושייכות.

זה באמת מרגש.

זה לא היה קל, להנחות את הקבוצות ההן. היו רגעים מאתגרים עם עוצמות רגשיות מטלטלות ממש, אבל הסיפוק היה אדיר. למדתי שם כל כך הרבה על אותם ילדים וגם על עצמי. על הגבולות שלי, על היכולות שלי. על איך להיות שם עבורם.

אז היום אני קצת נחה מהקבוצות, אבל מאמינה שעוד אחזור אליהן, כי הן בליבי.

ובזכותן אני מכירה את התמונה הרחבה של אותם ילדים שאני פוגשת היום באחד על אחד. וזו מתנה.

זהו, אז רציתי לשתף אתכם. ותודה על ההתעניינות, בפוסט ובתזה 😊

23/01/2024

'ויסות חושי', אחת האבחנות הפופולריות בימינו.
מה זה בכלל ויסות חושי?

לא מזמן קניתי נעליים. מדדתי בחנות – יפות ונוחות. מושלם, לקחתי.

ואז, כשהתחלתי ללכת איתן קרה אחד הדברים המבאסים. מכירים את זה שהגרב מחליקה לתוך הנעל? הכי מציק שיש (זה לא קשור לגרב, סמכו עלי. משהו במבנה ובבד של הנעל). הגרב המגולגלת הזו מושכת אליה את תשומת הלב שלי – בקטע לא טוב - ובעצם מעמיסה על המערכת. חלק מהזמן אני מצליחה להתעלם ממנה, אבל מתי היא תרים ראש? כשעוד משהו מאתגר ידרוש את תשומת הלב שלי. למשל, כשהזאטוט הדעתן שלי מסרב להיכנס לכיסא שלו ולהיחגר. אני קולטת שהסבלנות שלי קצת יותר קצרה.

למה אני מספרת לכם על הגרביים שלי?

כי זה מה שקורה לילד עם קושי בויסות חושי. גירויים שונים שואבים ממנו תשומת לב שלא לצורך ומעמיסים על המערכת. ואז הוא פחות פנוי לענייניו ותסכולים קטנים יביאו לתגובות עוצמתיות. פשוט כי הוא כבר מוצף ולא פנוי.

קשיים בויסות חושי הם מהסוג "השקוף". לא רואים אותם. לכן לסביבה קשה להבין אותם.

לכולנו יש את הדברים החושיים שמפריעים לנו. נסו רגע להיזכר בהם – צליל של גיר על לוח, קול לעיסה של אדם אחר, מגע של בד רטוב על העור, חולצה מבד מגרד, שיער אסוף חזק מדי, טייץ צמוד, גרביון. דברים קטנים שממש לא באים לנו טוב.

מתי זה הופך לקושי בויסות חושי? כשזה מפריע לתפקוד.

אצל ילד עם קושי בויסות החושי הרבה גירויים נחווים כעוצמתיים והחותם שלהם נמשך לזמן רב יותר. זה ממש ברמת הנוירונים – עובר אצלם זמן רב יותר עד שהגירוי שנרשם במערכת העצבים נחלש. כלומר, חוסר הנוחות הפיזי שלהם נמשך זמן רב יותר. המערכת העצבית שלהם מותקפת למעשה חלק גדול מהיום. נכון שלא כיף?

ואז, עם המערכת העצבית המותקפת הזו הם צריכים גם להתמודד עם תסכולים של שאר בני גילם – המולה בגן, ילד שדרך עליהם, משחק שחטפו להם, לחכות בתור...והרשימה עוד ארוכה. פלא שהם כל הזמן 'על הקצה'? פלא שהם מתפרצים?

מה יכול לעזור פה?

🌼הבנה והכלה של הסביבה מסייעות מאוד בהתמודדות. בעיקר תיווך של הסביבה לילד ושל הילד לסביבה.
🌼הכנה של הילד או הילדה לקראת מצבים שעלולים להיות מאתגרים.
🌼מאמץ לצמצם נקודות מפגש עם הקושי איפה שניתן – למצוא את הבגדים שלא מציקים, את המעיל שלא מפריע, לא ללכת למקום רועש כשהוא כבר עייף. כל ילד עם נקודות התורפה שלו.

והדבר המעודד הוא שקשיים בויסות חושי מתמתנים עם הגיל. הגוף לומד עם השנים לעשות אדפטציה לעולם. ככה שיש הקלה באופק.

מיותר לציין שזה היה הסבר מאוד כללי על קשיים בויסות החושי. יש עוד הרבה אספקטים כמובן. אם אתם רוצים את ההסבר היותר מפורט מוזמנים לקרוא את התזה שלי או סתם לשבת איתי לקפה 😊

ויאללה תפתיעו אותי עם דברים שעוד לא שמעתי, מה הדבר החושי שיכול להוציא אותך מדעתך?🤪

07/01/2024

"ומה אם הוא לא ישתף פעולה?"
אחת השאלות הנפוצות של הורים שפונים אלי לטיפול.

השאלה הזו כבר מספרת לי על ילד עם הסטוריה של חוסר שיתוף פעולה, ילד שכנראה פגש מטפל או שניים בחייו, או סתם 'פורש סדרתי מחוגים', או סרבן ימי הולדת וחגיגות בגן. או פשוט ילד שנוטה להתנגד, מה'לא זורמים'.

ועם השאלה הזו אני כבר סקרנית לפגוש את אותו ילד ולגלות את המפתחות אל ליבו, אל גרעין שיתוף הפעולה שלו, שאני יודעת שקיים בו.

חוסר שיתוף פעולה של ילד יכול להיות מכל כך הרבה סיבות: כי הוא פוחד שלא יצליח לעשות מה שמצופה ממנו, חושש מדברים חדשים, רוצה לעשות משהו אחר ממה שמבקשים ממנו, כי יש לו טמפרמנט סוער שמקשה עליו להיות קשוב לדרישות הסביבה, כי הוא רגיל להיות בדינמיקה של עימות והתנגדות. ויש עוד סיבות, אבל מה שבטוח, חוסר שיתוף פעולה מספר על קושי של ילד.

"זה בסדר, אני לא צריכה שישתף פעולה" אני עונה.
אפשר אפילו להגיד שאני זו שמשתפת פעולה איתו.
אותי מעניין מה הילד רוצה לעשות, מה מסקרן אותו, מה הצרכים הפיזיים והחושיים שלו ואיך הם מפעילים אותו.

אז מה קורה בפועל?
אנחנו משחקים הרבה, מתנסים בדברים חדשים, מעיזים, מדברים, מצליחים להתפשר ולוותר לשני מתוך ראיית האחר (ןבכלל להכיר באחר), מתמודדים עם רגעי תסכול בדרכים חדשות, מחפשים את הדרך להיות ביחד ולהחזיק קשר שיש בו שיתוף פעולה והבנה.
הדרך הזו הרבה פעמים רצופה אתגרים, אבל יש בה גם כל כך הרבה רגעים נפלאים ומרגשים. והכי משמח שזה מצליח להקרין החוצה מחדר הטיפולים, כי הרי לשם כך כל זה קורה.

אני חוזרת לטפל אחרי חופשת לידה שהתמשכה לה. סקרנית ונרגשת לפגוש את הילדים שיגיעו אלי 😊

נעמה הראל - טיפול בילדים לפיתוח יכולות חברתיות

10/04/2024

19/03/2024

03/03/2024

20/02/2024

01/02/2024

23/01/2024

07/01/2024

Address

Telephone

Website

Alerts

Contact The Practice

Shortcuts

Share