03/18/2019
(English in the next post)
פרח עף לשמים - האם גם לפרח יש נשמה?
לקארן היו חיים קשים. הקונפליקטים שלה מסובכים. הוריה היו קפדניים מאוד איתה. הם לחצו עליה והדביקו אותה בפחד גדול במשך כל ילדותה ובגיל ההתבגרות. היא די הוזנחה ונדמה שהוריה לא חיבבו אותה מיום היוולדה. היא נישאה באמצע שנות השלושים לחייה לגבר שהיה לפחות בן 60. גם הוא היה קשה ותוקפני כלפי קארן. היא ילדה בן שנולד משותק. במשך שמונה שנים, היא דחפה אותו בכיסא הגלגלים שלו, יום ולילה היא שימשה אותו, טפלה בכל צרכיו. בעלה לא עזר לה ולא נתן לה תמיכה רגשית. מצבו של פיליפ המשיך להתדרדר. יום אחד היא התקשרה אלי וביקשה ממני לשלוח אנרגיה של ריפוי כדי לעזור לרומם את מצבו ואת מצב רוחו.
כשנכנסה למשרד, הייתי המום ממה שראיתי - ילד בן שמונה שנים, גופו נראה שטוח על כיסא הגלגלים, כמו בובה גברית קטנה ונכה, כאילו מתפוררת ומתכווצת בחום רב. הוא היה משותק לחלוטין מלידתו, והשתמש רק בירכיו, שהסתובבו במעגלים ובמחוות חלושות ולא מתואמות. הם נכנסו לחדר העבודה והעברתי אותו בסשן של ריפוי. אחר כך היה אפשר לראות שינוי במצבו. פיליפ אמר: "אני מרגיש הרבה יותר טוב, אני מרגיש יותר חופשי". פניו הבריקו, הוא נראה פתוח.
קארן אמרה שהרופאים תמיד גרמו לו אי-נוחות ושמחה שהוא הרגיש טוב יותר, אבל אני הייתי מודאג, בשקט, שלא אוכל לעזור לו הרבה. הם עזבו בתחושה טובה, ויום לאחר מכן קארן התקשרה לומר: "פיליפ רוצה לבוא שוב, זה דבר יוצא דופן בשבילו".
אבל יום לפני הפגישה המתוכננת קיבלתי שיחת טלפון במשרד. דייל ישב מולי מעבר לשולחן הכתיבה שלי כשעניתי לטלפון. הצלצול קטע את מצב רוחנו השקט והשלו. בדרך כלל המזכירה או מישהו אחר מרים את הטלפון, אבל הפעם היד שלי פשוט הרימה את השפופרת.
זו הייתה קארן, היא דיברה בקול דרמטי וזהיר. "שלום זאב". "כן קארן?" היא אמרה: "אנחנו לא באים מחר לפגישה, הבן שלי חלה, יש לו דלקת ריאות קשה מאוד, הוא חולה מאוד". "צר לי לשמוע את זה " עניתי.
למחרת התקשרה קארן שוב בשעה 10 בבוקר. "פיליפ מת". באותו רגע, ממש על שולחני, פרח ורוד קטן התפוצץ. עלי הכותרת עפו ממנו בדיוק ברגע ששמעתי את החדשות העצובות על מותו של פיליפ, כאילו נשבה רוח בחדר. עלי הכותרת התפזרו על כל השולחן. הלקוח שלי, דייל, שישב מולי, גבר חזק בן 40, היה המום. עיניו נפקחו לרווחה בפליאה. רגע ארוך של שתיקה שרר בחדר. דון ואני הבטנו זה בזה, עלי הכותרת מפוזרים על השולחן בינינו. ניסינו להבין מה קרה. דייל אמר: "לא הייתי מאמין אם לא הייתי רואה זאת במו עיני".
נדמה היה כי נשמתו של פיליפ נכנס לחדר באותו רגע, וקצות כנפיו של נשמתו שחררו את עלי הכותרת מגזע הפרחים וסידרו אותם סביב השולחן בפסיפס אנושי. לא רציתי לגעת בעלי הכותרת הנחים על השולחן. הפסיפס הזה ועלי הכותרת עצמם נראו כאילו הם מוטבעים בנשמתו של פיליפ, ממלאים את כל החדר עם נוכחות ילדותית מתוקה. השארתי את עלי הכותרת על השולחן, ורוחו נשארה איתי לגמרי ומילאה את המשרד במשך שבעה ימים.