08/06/2025
רן אפלברג
נהרגתי ביום ה-120 למלחמה, אבל לא סיפרתי לאף אחד,
הקרבות היו בעיצומם ולא רציתי לחבל במורל של החבר'ה.
בסוף החודש יצאתי לאפטר.
אשתי טליה אספה אותי מהרכבת וחיבקה חזק, כאילו היא טובעת בים קפוא ואני דלת מעץ. אז ברור שלא גיליתי לה שאני מת, גם ככה בחודשים האחרונים הכל נפל עליה.
ברגע שנכנסתי לדירה, רומי, הבת ארבע שלי, הגיעה בריצה מהשכנים, זינקה עלי וסירבה לרדת - אז גם לה לא אמרתי שאבא מת. בשביל מה לשבור את ליבה?
אחרי שרומי נרדמה - טליה חיכתה לי במיטה עם יין לבן.
"התגעגעתי אליך," היא כרכה את ירכיה החמימות סביב גופי הקר.
שכבנו.
לא כי רציתי (מתים אינם זקוקים לסקס), אלא רק כדי לשמח אותה.
זה לא עבד, היא נשארה מרוחקת (או שזה הייתי אני?) וכששאלה מה עבר עלי - שתקתי ׁ(אין סיבה להכניס למיטה זוועות).
לאחר כמה ימים חזרתי לשדה הקרב וכעבור שבועיים הצלתי חמישה חיילים ממוות.
"יש 'ך ביצים מפלדה!" המח"ט דפק לי צ'פחה גבית.
רציתי להגיד שאני מת, אז לא באמת הסתכנתי, אבל בגלל שמעשיי הפיחו רוח מחודשת ביחידה, שעוד לא התאוששה מהמוות של גלעד המ"מ - עניתי: "תודה המפקד."
מתישהו נשלחתי הביתה, חזרה ל'חיים הרגילים',
אך ביני לבינם עמד גבול שקוף, בלתי עביר,
מאחוריו הבטתי בהם כמו דג מתוך אקווריום.
והעולם שפעם הלהיב - הפך לדהוי;
העבודה בחנות המחשבים כבר לא עניינה,
גם לא משחקי הפוקר עם החברים,
ובבית, עם טליה ורומי, הרגשתי כמו חיידק פולש.
עד ש...
באחת השבתות רומי נפלה בסלון. "אבאאאאא!!!" היא בכתה וקפאתי, כי התהפנטתי למראה הדם שנזל על מצחה, הדמעות השקופות שטפטפו מעיניה, השתן הצהבהב שברח לה, וחשבתי על כמה נוזלים בגוונים יש בגוף האדם, ונזכרתי בסרגי ובכדור שחטף בראש.
בלילה, כשחזרנו ממיון, טליה אמרה שאני חייב לטפל בעצמי, שהיא לא מצליחה להגיע אלי, שנגמרו לה הכוחות...
אבל כל מה ששמעתי היה בלה-בלה, של מישהי שלא מבינה איך העולם עובד וכמה הוא מדמם ומסריח ומפלצתי.
עדיף שלא תדע.
שתשים מסכת אבוקדו ותלך לישון.
אבל היא המשיכה לחפור, אז חתכתי לסלון ובהיתי במדרכה, שבע קומות מטה והתחשק לי לקפוץ, כי הרגשתי כמו גוף זר שהחיים דחו מקרבם.
החלון לא נפתח.
מסתבר שהמסגרת התעקמה בגלל רקטה שנפלה באזור.
אז ויתרתי והלכתי לישון.
למחרת, אסי, שהיה איתי בתיכון וביחידה, נכנס לחנות. בגלל שכבר נהיה צהריים המשכנו לחומוסיה, מרכלים על ויקטור שלמד לקפוץ עם הרגל החדשה, על ברי שקיבל יד מוצלחת מזו שאיבד, ועל אודי שסוף סוף הציע נישואין.
מתישהו נהיתה דממה ושאלתי אם טליה ביקשה שיבוא לדבר איתי.
אסי הנהן, כי אין בינינו בולשיט.
״אז למה היא מודאגת?״ הוא שאל.
"קשה לה לקבל שאני מת," עניתי בכנות, כי כבר לא היו בי כוחות להסתיר.
אסי לא התרגש וצד מלפפון מצלחת החמוצים. "זוכר מתי נהרגת?"
"ביום שירו בסרגי."
"מממ... חצי שנה." הוא נגס במלפפון. "ומה הכי קשה בלהיות מת?"
"שאני לא מרגיש כלום."
"וואלה?" הוא בחן אותי, הרים מזלג ודקר אותי בכף יד.
"איייה!" קפצתי, "מה אתה דפוק?!"
"מסתבר שיש דברים שאתה כן מרגיש," הוא גיחך, כמו ילד מהבול, שזרק ביצה על המנהלת.
בהיתי בו עצבני. באמת? רציני?! זו התגובה שלך למוות שלי?! בשביל זה למדת שבע שנים פסיכולוגיה?! וכל כך התרגזתי שזרקתי לו זית בעין.
"יא בן של זו-" הוא העיף עלי פיתה.
אז העפתי עליו שיפקה.
גל צחוק מטופש השתלט עלינו והמשכנו ליירט זה את זה בצ'יפס ופלאפל, עד שבעל המקום חטף ג'ננה ודרש שנתחפף.
"מה אם…" תהה אסי, כשצעדנו חזרה לחנות, "זה לא שאתה לא מרגיש כמו ש… אתה פוחד להרגיש?"
"פוחד להרגיש מה?" שאלתי ומיד חשבתי על אורטל, אשתו של סרגי, שאחרי שנים של טיפולי פוריות סוף סוף נכנסה להריון ואיך הוא חזר מהאפטר זורח והראה לנו אולטרסאונד של הבן. "קבלו את המגה-בולבול הזה! כמו של אבא שלו!!!"
48 שעות אחרי הוא חטף כדור מצלף.
כדור שבכלל לא כוון אליו.
אני זה שהייתי אמור לגשת לחלון,
אבל בדיוק שברתי שיא בגיים-בוי מאובק שמצאתי,
אז ביקשתי שייגש במקומי ו…
נהיו לי דמעות, כי לא הגיע לו. לא הגיע.
"עכשיו ברור לי שאתה חי," אמר אסי, "יודע למה?"
"למה?"
"כי מתים לא בוכים."
הוא הניח עלי יד מנחמת והתחילו יריות מטורפות,
מטוסי קרב קרעו באוויר, שהסריח מעשן, מריקבון,
מישהו בכה "יאמא! יאמא!!"
או שזה היה "אמא! אמא!!"
והידיים חיפשו את הנשק, אבל הייתי על אזרחי, באמצע שדרות ביאליק-
"אני משתגע," אמרתי לאסי.
״אתה לא, אח! אתה מרגיש, אל תברח משם, אל תברח!" והוא חיבק אותי חזק ולא נתן לי ליפול.
***
בערב ניגשתי לטליה, שקיפלה בגדים, ואמרתי שבא לי, כמו פעם, לקרוא לרומי סיפור לפני השינה.
"לא בטוחה שזה רעיון טוב," היא סירבה להביט בי.
אז צבטתי אותה בתחת, כמו בתקופה שיצאנו, שהיינו עושים את זה אחד לשנייה כדי לעצבן.
זה הפתיע אותה, אפילו בלבל.
"אסי בא לבקר אותי בחנות," אמרתי.
"ו…" היא הציצה בי.
"הוא דקר אותי במזלג."
"חבל שלא בקלשון," היא בחנה אותי כמה שניות וכנראה ראתה שם משהו ששינה את דעתה, כי הרימה ספר מהספה והגישה לי.
קראתי לרומי סיפור על צב שרצה להיות פרפר ומנורת הלילה ציירה חיות צבעוניות על קירות החדר.
היא נרדמה לפני הסוף, שבו הצב, שכל הספר צויר בשחור לבן, לפתע זהר בצבעים.
ולמרות שזה היה סוף צפוי ואידיוטי, נהיו לי דמעות, וליטפתי את אצבעותיה הזעירות, המתוקות, שנעו בקצב חלומותיה ולא היה לי ברור איך באותו עולם גרים בכפיפה אחת זוועה ואהבה.
וחשבתי על סרגי, על אשתו, על התינוק שבבטן, על גופות ונשיקות, צרחות ופרפרים, והכל בתוכי סער וגעש ובכה… ולא ברחתי משם… לא ברחתי. לא ברחתי.
