18/02/2023
מילים חשובות על המצב ועל חוסר האפשרות לטיפול נפשי משמעותי בהיעדר דמוקרטיה
ד״ר ערן רולניק, פסיכיאטר בכיר ופסיכואנליטיקאי, מנחה ומדריך בחברה הפסיכואנליטית בישראל, מנהל המחלקה הרפואית בלשכה לפיצויים מגרמניה, חבר ועדת ההיגוי של מסלול פרויד בבית הספר לפסיכותרפיה וחבר הועדה להיסטוריה של הפסיכואנליזה בהתאחדות הפסיכואנליטית הבינלאומית -
כותב מדוע אסור לצמצם את מאבק המטפלים למען הדמוקרטיה להיבטים פורמליים של הפרקטיקה והאתיקה הטיפולית.
בטור שפורסם היום בעיתון 'הארץ' (לינק בתגובה הראשונה) הוא מסביר מדוע לדעתו חשוב למקם את המאבק בהקשר הרחב של יחסי הגומלין בין מבנים פוליטיים וחברתיים — בית משפט עצמאי, עיתונות חופשית, מוסדות שלטון מתפקדים, ועדי עובדים וארגונים אזרחיים מגוונים — לבין עולמם הפנימי ובריאותם הנפשית של כלל האזרחים. טיפול נפשי ראוי זקוק ליותר משני אנשים המוכנים להגיד זה לזו את כל מה שעולה בדעתם:
"המטפלים בתחום בריאות הנפש בישראל ידועים ביחסם הבררני לגורמי דחק פוליטיים וחברתיים. קל יותר למטפלים ישראלים להשמיע קול צעקה על כך שילדים ישראלים נאלצים לשהות בחדרים ממוגנים, מאשר להביע עמדה אתית ומקצועית על האכזריות הבלתי נתפשת של המדינה היהודית כלפי ילדים פלסטינים וילדי מהגרים, או על ההשלכות ארוכות הטווח של הכיבוש על נפשם של פלסטינים ויהודים כאחד.
הפעם המטפלים מזהים בזמן את הסכנה ואינם מוכנים להעלים עין מן היד הנשלחת בנפשה של הדמוקרטיה הישראלית. תחת הסיסמה "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" הצטרפו אלפים למאבק נגד ההפיכה המשטרית שמתחוללת בישראל. נשמעים גם קולות ביקורתיים כלפי התגייסות זו ויש כבר מי שתובעים את השבת הסדר הישן בשם "הניטרליות הטיפולית", שלכאורה אמורה להגן על מטופלים מפני היחשפות לעמדות הפוליטיות האישיות של מטפלים.
צדק, חירות, כבוד האדם, הפרדת רשויות, חופש ביטוי וזכויות המיעוט הם ערכי יסוד בדמוקרטיה מהותית. הזיקה בין מושגים אלה ל"בריאות הנפש" — מושג חמקמק ושנוי במחלוקת כשלעצמו — אינה מובנת מאליה. פסיקות חשובות של בית המשפט, בסוגיות כמו ניצול מיני של מטופלים בידי מטפלים, היקף החיסיון הטיפולי בטיפול נפשי, או אפילו פסיקות בג"ץ שמתערבות בהחלטות שלטוניות שפגעו בזכויות של מטופלים פסיכיאטריים, לא בהכרח משקפות את התלות הגדולה שיש לבריאות הנפש בקיומה של דמוקרטיה ליברלית מתפקדת.
מחקרים מדעיים מצביעים אמנם על קשר ישיר בין תחלואה פסיכיאטרית לבין הפרת זכויות אדם, אך גם הם אינם נותנים מענה מספק לשאלה: האם טיפול נפשי ראוי לשמו יכול להתקיים בכל מקום ובכל תקופה? האם באמת מטפלים בתחום הנפש יכולים לעבוד בחופשיות, כל עוד אין שורפים את כתבי פרויד בכיכר העיר או מאשפזים בכפייה מתנגדי משטר במחלקות פסיכיאטריות סגורות? בגרמניה הנאצית, החוק שהגדיר מהי "בגידה" הורחב עוד בטרם הפכה רדיפת היהודים למדיניות רשמית. החוק החדש קבע שגם קריאה של כתב עת קומוניסטי היא בגידה. זה גרם למטפלים להפסיק לנהל רישום של המפגשים הטיפוליים. הפסיכואנליטיקאית אדית יעקובסון נעצרה על ידי הגסטאפו, משום שבחיפוש שנערך בקליניקה שלה נמצאה הזמנה להרצאה בחברה הפסיכואנליטית של ברלין, שנחתמה במלה "בברכה" ולא ב"בברכה היטלראית" כפי שקבע החוק. במלים אחרות, השפעתה המשחיתה של המדינה הטוטליטארית על הפרקטיקה והאתיקה הרפואית מתחילה בשלבים מוקדמים יותר מכפי שנדמה ומגיעה מכיוונים בלתי צפויים.
לכן אסור לצמצם את מאבק המטפלים למען הדמוקרטיה להיבטים פורמליים של הפרקטיקה והאתיקה הטיפולית, כמו שמירה על חופש הביטוי של מטופלים והגנה על פרטיותם. חשוב יותר למקם את המאבק בהקשר הרחב של יחסי הגומלין בין מבנים פוליטיים וחברתיים — בית משפט עצמאי, עיתונות חופשית, מוסדות שלטון מתפקדים, ועדי עובדים וארגונים אזרחיים מגוונים — לבין עולמם הפנימי ובריאותם הנפשית של כלל האזרחים. טיפול נפשי ראוי זקוק ליותר משני אנשים המוכנים להגיד זה לזו את כל מה שעולה בדעתם.
לפני כ–120 שנה קם פרויד והסביר לכל מי שרק היה מעוניין לשמוע מדוע ההתכחשות של החברה ושל עמיתיו הרופאים למקום המרכזי של המיניות בחיי האדם פוגעת בבריאות הנפשית, כמו גם בזכות של נשים וילדים לחיים טובים. מחובתנו היום להזכיר לכל מי שרק מעוניין להקשיב שאיש אינו חסין מפני טירוף הדעת ודחפי המוות של המדינה המשוגעת שישראל הפכה להיות. גם מי שיש לו זכויות אזרח מלאות ודירה וקביעות בעבודה, גם מי שנהנית מבריאות נפשית טובה, או שומרת נגיעה ומדליקה נרות שבת — כל מי שישראל היא חלק מפנימיותה — צפויה להרגיש הרבה פחות נורמלית בישראל של ממשלת נתניהו־בן גביר מכפי שהרגישה עד עכשיו. ספריות שלמות מעידות על כך שגם הגירה ממולדת שיצאה מדעתה לא הופכת את הפרידה ממנה לקלה יותר.
עוד קצת היסטוריה. כבר במפנה המאה ה–19 הצביעו פסיכיאטרים יהודים על הקשר שבין תנאי החיים העלובים והמעמד האזרחי הרעוע של מטופליהם היהודים לבין מחלות הגוף והנפש שמהן הם סבלו. היו שקשרו בין המובחנות הפסיכולוגית של יהודי מזרח אירופה לבין תנאי חייהם הקשים, והיו שתלו את שיעור הדיכאונות וההתאבדויות הגבוה בקרב יהודי המערב במאמצי ההתערות שלהם בחברה הנוצרית, שכפתה עליהם ויתור על זהותם הייחודית. המשותף לשני מערכי ההסברים היה נקודת מבט סוציולוגית, פוליטית ותרבותית רחבה, שחיפשה הסבר ל"מחלות הרוח של היהודים" מחוץ למאגר ההסברים התורשתי, הביולוגיסטי והגזעני שרווח ברפואת הנפש של מפנה המאה ה–19.
בסיועם של רופאי נפש, הציונות מימשה את תפישתה העצמית כתנועה לאומית בעלת ייעוד רוחני־תרפויטי. לתפישה ה"טיפולית" הזו של המהפכה הציונית היו שותפים אינטלקטואלים מימין ומשמאל ואפילו כמה מממשיכיו של פרויד, למרות שהוא עצמו נטה לראות בציונות סוג של אשליה יותר מאשר פתרון בר־קיימא לבעיית העם היהודי.
המשטרים הטוטליטריים הרצחניים שעיצבו את פני המאה העשרים ואת גורלם של היהודים, היו התמריץ העיקרי לחקר יחסי הגומלין שבין חרדותיו ותשוקותיו של הפרט לבין טירוף דעת של הקבוצה ושל המדינה המודרנית, בעזרתה של מנהיגות חסרת מעצורים ובתיווך של קפיטליזם דורסני. אחת מנקודות החיבור בין המרחב הנפשי הפרטי לבין המרחב הפוליטי הציבורי הוא היחס לאמת, לאמביוולנטיות ולידיעה. בשונה מדמוקרטיה פורמלית, בדמוקרטיה הליברלית מגולמים גם ערכים אוניברסליים שניתן לתארם כ"טיפוליים".
טיפול נפשי טוב משחרר כוחות נפש, אהבה ויצירה על ידי כך שהוא מפתח את חוש האמת, הצדק והאחריות של המטופל ביחס למתרחש בתוכו. לתחום הפוליטי יש השפעה רבה על הנכונות והיכולת של בני אדם, כיחידים וכחברה, לחפש אחר הטוב, הנכון והיפה; להכיל את הכאב ואת החרדה שכרוכים בחיפוש הזה ולשאת את ההשלכות של ההכרה באמת. טיפול נפשי משמעותי מכוון להכרה עצמית ולא להרגעת חרדה. הוא נמצא במישור אחד עם הפרויקט הדמוקרטי, מכיוון שהיכולת לחשוב ולהרגיש והחיבור בין מחשבה לרגש ובין היגיון לתשוקה הם הישגים מנטליים ותרבותיים שבריריים למדי, שהאנושות הגיעה אליהם בעמל רב.
איננו יכולים להיות אדישים לעולם הפוליטי, כי כדי לצמוח ולהתפתח כבני אדם אנחנו זקוקים לא רק להורים טובים, ולמערכת חינוך, רווחה ובריאות טובות, אלא גם לסביבה פוליטית מיטיבה, שלא תחבל במאמצינו להתהוות כסובייקטים החותרים לאמת ומנסים לחיות לפיה, גם כאשר היא לא משרתת את התשוקות והאינטרסים המיידיים שלנו. הפוליטיקה היא גם זו שתאפשר לנו או תחסום בפנינו את האפשרות לקבל את קיומן הבו־זמני של אמיתות ונקודות מבט רבות בחברה מבלי להידרש לאלימות פיסית ולפסיכוזה המונית. דמוקרטיה ליברלית מקדמת את הנכונות של יחידים ושל קבוצות לשלב יותר מנקודת מבט אחת בעולמם הנפשי והבינאישי. מטפלים דינמיים המתעניינים בחלומות של מטופליהם יכולים כבר עכשיו לראות איך העולם הפנימי של מטופלים מפענח את ההתקפה של הממשלה על בית המשפט כהתקפה פרברטית על המרחב הנפשי האינדיבידואלי.
בני אדם לא נולדים דמוקרטים. העולם הפנימי הוא זירת התגוששות בין צרכים, משאלות, תסכולים, חרדות ודחפים מנוגדים. לצד הרצון בעצמאות ובנפרדות, לבני אדם יש גם נטייה למכור את נפשם, להתאחד ולהתמזג עם כל מה שירגיע את החרדות שלהם. לצד הסקרנות והרצון לדעת את העולם, במצבים של כאב, חרדה ואי־ודאות יש בנו פחד מפני החדש והזר ונכונות לשנוא ולהתכחש לנתחים שלמים של המציאות הפנימית והחיצונית. מנהיגות עריצה ונרקיסיסטית יודעת להגביר את הנטייה הטבועה בבני אדם לראות את העולם בשחור־לבן.
אקלים פוליטי חשדני ומדיר, מהסוג שמנהיגים פופוליסטים מתמחים בייצורו, מעצים את הפחד לא רק מפני האחר והשונה אלא גם מפני המפגש עם המציאות הנפשית שלנו עצמנו. התוצאה היא סוג של קהות חושים, צרות אופקים ואדישות שזכורה היטב לכל מי שחיו אי פעם בדיקטטורה.
מנהיגות ועיתונות פופוליסטית משתמשות באמת כדי לשקר. הן ידאגו להמטיר על הציבור חצאי אמיתות שנתלשו מהקשרן ו"עובדות חלופיות" במסווה של "פלורליזם" במטרה ליצור כאוס ובלבול לגבי כל "עובדת חיים", ולגבי עצם האפשרות לדעת משהו על העולם. באקלים רוחני ותקשורתי שבו, לכאורה, אי אפשר לדעת כלום על שום דבר והכל נתון לפרשנות סובייקטיבית, פוחת גם העניין במחקר, בחשיבה ובהחלפת דעות. רוב המשאבים הנפשיים מופנים להתענגות קלה להשגה ולהיפטרות ממתח ומחרדה. במשטרים לא דמוקרטיים תינתן תמיד העדפה לריגוש ולרגשנות על פני רגש, לפעולה הנמהרת והאלימה על פני המחשבה. בחברה לא דמוקרטית אין מקום לבושה, לחרטה ולנקיפות מצפון.
טיפול נפשי משמעותי מסייע לאדם להתוודע למשאלות, חרדות ופנטזיות לא מודעות, מהסוג שמזין מאוויים בלתי־דמוקרטיים שטבועים בנפש. להילחם למען דמוקרטיה ונגד עריצות מנקודת מבט של "בריאות הנפש" משמע להתנגד לפיתוי לרמייה עצמית, לאידיאליזציה, לאחדות דעים, לשאננות ו"שלוות הנפש" שמציעים לנו צורות בלתי דמוקרטיות של שלטון, וגם הלכי רוח מסוימים במדע, בתרבות ובדתות. בידיו של משטר פאשיסטי גם יצירת האמנות מאבדת את ערכה הסימבולי והמערער, והופכת לפטפוט ריק וממכר.
מכל הסיבות האלה משתמע גם מדוע דמוקרטיה היא פרויקט מתסכל ואינסופי שעומד בסתירה גמורה לכל יומרה להגיע ל"פתרון סופי" לבעיות פוליטיות וחברתיות מורכבות. במשטר לא דמוקרטי הלחץ להשתתף בחוויה הרודפנית הקולקטיבית ולאמץ אסטרטגיה שנשענת על השלכות והכחשות מקשה גם על אנשים שפויים ובריאים בנפשם להבחין בין מציאות פנימית לבין מציאות חיצונית. חוסר האמון בעיתונות ובמקורות המידע הגלויים הופך גם פעולות פשוטות של למידה ואיסוף מידע לאקט הנחווה כחתרני. את מקומם של חמלה, אכפתיות וקבלת החלקיות והתלות שלנו כבני אדם תופשים רשעות, אומניפוטנציה, בוז וצרות עין, אשר הופכים ל"קוד תרבותי" — שבאמצעותו השלטון מציע לאזרחים אמנה חברתית חלופית שגוברת על "החוק היבש".
המדינה ומוסדותיה המושחתים מסמנים לציבור שהחיים האמיתיים מתנהלים מחוץ לחוק. היא מתירה לשנוא, לחמוד, לחמוס ולחפון מכל הבא ליד כדי להדוף חרדות של תלות ומחסור, חלקיות, בורות, אי־ודאות ובדידות.
אסור לאפשר להפיכה המשטרית לבלום את האנרגיה הפוליטית שזורמת בקהילת המטפלים הישראלית בשבועות האחרונים. ההיסטוריה מלמדת שבלי דמוקרטיה אין בריאות נפש. והיא גם מלמדת שהעוסקים בתחום ממלאים תפקיד חשוב בתיקון ובריפוי של החברה, כאשר היא מצליחה להשתחרר מאחיזתם של דחפי המוות של הפאשיזם ומבקשת לשוב ולהחיות את השאיפות הדמוקרטיות.
ד"ר רולניק הוא פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר. ספרו האחרון, "ריפוי בדיבור — 13 שיחות פסיכואנליטיות", יצא בהוצאת רסלינג"
