20/12/2025
כתבה מטלטלת על המחיר הנפשי של טראומה, ועל האחריות שלנו כחברה לראות, להקשיב, ולהיות שם.
ב-Planetherapy אנחנו מבינים ומכירים באחריות המשותפת שלנו כחברה לא להשאיר אנשים לבד עם הכאב, ולהמשיך
להיות נוכחים גם הרבה אחרי שהאירוע הסתיים 💜🙏🏻💚
🔗 https://planetherapyglobal.org
#תודה #התנדבות #טכנולוגיהלמטרהטובה
#מועקה #רגשיטכנולוגי
שיראל גולן, שניצלה ממסיבת הנובה, שמה קץ לחייה אחרי שניסתה פעם אחר פעם לשרוד גם את הטראומה - במסעות להודו, באשפוזים ובניסיון נואש לחזור לשגרה. למרות קריאותיה למצוקה, היא נותרה לבד מול הכאב. שיחה שהתקיימה איתה חודשים לפני שהתאבדה וראיונות עם בני משפחתה חושפים את עומק המשבר של השורדים.
עדי גלעד, בן 27, היה בן זוגה של שיראל כשלוש שנים: "דיברנו במוצאי שבת, היא כתבה שהיא רוצה שאבוא. עניתי מאוחר והיא התעצבנה. אמרתי שניפגש מחר ונעשה משהו ליום ההולדת שלה. היא רשמה לי 'לך תדע מה יהיה מחר'. עניתי 'מה זאת אומרת מה יהיה מחר?' היא אמרה, 'לך תדע איפה אני אהיה'. לא דמיינתי לעצמי בחיים את מה שיקרה. לא הבנתי בכלל מה אני רואה. לא הצלחתי להתקרב. צעקתי כמו שלא צעקתי בחיים". צוות של מד"א קבע את מותה של שיראל, שככל הנראה אירע כשלוש שעות קודם לכן.
בינואר 2024 היא טסה עם עדי להודו לשלושה חודשים, שבמהלכם נפרדו. אמה יפה מספרת: "היא התחברה עם אנשים אחרים. חשבה שהודו תהיה מפלט. בפעם השנייה היא כבר הייתה מעורערת. הכל צף. בלי עדי לא הייתה לה משענת. בעלי החליט לנסוע להחזיר אותה. היא הייתה מבולבלת, מעורערת מאוד ולא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא לא יכלה לעבוד, בדיוק נפרדה מעדי והכל התבלבל לה".
בשיחה שנערכה עמה ביוני 2024 סיפרה שיראל ז"ל על החיים שאחרי הנובה: "אני רוצה למחוק את הנובה מהחיים שלי. שלוש שעות וחצי הסתתרנו. האוטו נתקע. רצנו קילומטר עד סוף הוואדי. הגיעו שמונה טנדרים של מחבלים. אנחנו עדיין מסתתרים. בסוף שוטר בדואי הציל אותנו. הוא מצא אותנו וחילץ אותנו. הייתי לבד ובטראומה. בלי טיפולים. פחדתי לקבל טיפול. פחדתי להגיד 'אני צריכה עזרה'. המדינה הפקירה אותי״.
בדיון בוועדת הצעירים בכנסת שנערכה לאחרונה חשף הביטוח הלאומי שמתוך 3,559 נפגעי פעולות איבה משורדי הנובה, רק חצי חזרו לעבוד. עשרה אחוזים מהם התמידו ברצף עבודה של שלושה־ארבעה חודשים, והיתר לא חזרו לעבודה ומתמודדים עם טראומה קשה. בוועדה עלו עדויות של שורדים שביקשו טיפול בבית מאזן במקום טיפול תרופתי, ונדחו בשל מחסור במקום ובתקציב. עומרי פריש, נשיא ומייסד "כפר איזון": "אדם מגיע לקו שבר שבו מבחינתו טוב מותו מחייו, גם במחיר שהמעשה יכאיב לסובבים אותו. היו מקרים שהצלחנו להחזיר אותם. אבל לא תמיד. חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי להגיע לכל אחד ואחת, ולנסות – מהמקום הנמוך שהם נמצאים בו, שבו נדמה להם שהסבל בלתי אפשרי – לעזור להם לצאת משם. זו חובה שלנו כעמותות, וזו חובתם של משרדי הממשלה. צריך קודם כל לחוקק חוק שיאפשר מענה מתאים"
יפה גולן: "אני עוד מדמיינת אותה נכנסת פה בדלת, שואלת 'אמא, מה יש לאכול?' להיות בלי שיראל זה להיות בלי חיים. החוסר שלה גדול כאילו זה קרה היום. ההחמצה הזו, כשאני רואה היום את השורדים, מאוד חזקה. אני אומרת לעצמי: אם רק הייתה עוד קצת מתחזקת, היא הייתה עוברת את זה. אני מחפשת אותה, את המגע שלה, את הריח שלה. יש לי שמלה שלה שאני אוהבת להריח – עוד דבק בה הריח שלה"
***
אם אתם חשים מצוקה, חרדה, בדידות או כל קושי רגשי אחר, הקו החם של עמותת ער”ן - עזרה ראשונה נפשית אנונימית - זמין 24/7 - 1201 | בווטסאפ 052-8451201 | בצ’אט ובמייל באתר eran.org.il
https://bit.ly/491P9OK
יעל שני, "שומרים" | צילום: באדיבות המשפחה