11/04/2026
Guy Grimland
למה גברים לא מגיעים לטיפול - ומה כן עובד
שאול בן 38, מנהל בחברת הייטק בתל אביב, לא ישן כבר שלושה חודשים. לא כי אין לו כרית טובה. כי ב-2 בלילה, כשהבית שקט, המחשבות מתחילות. בעבודה, בכסף, בזוגיות, בתחושה שמשהו לא עובד אבל הוא לא ממש יודע מה. בבוקר הוא קם עייף, עושה כוס קפה, מסתכל בראי ואומר לעצמו: יעבור. הוא לא מתקשר לאף אחד. לא מספר לאשתו עד כמה קשה. בטח שלא מחפש פסיכולוג. במקום זה, ביום שישי אחרי הצהריים, הוא שותה שוט של עראק. ואז גולל בפיד עד שעה 2 בלילה עד שהעיניים נסגרות מעצמן. שאול הוא דמות מומצאת אבל הסיפור שלו מייצג לא מעט גברים. בריאות הנפש של גברים היא אחת הבעיות הבריאותיות הכי מוזנחות בעולם המערבי, לא מפני שהמחלות לא קיימות - אלא מפני שהם פשוט לא מגיעים לקבל טיפול.
ב-2019, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת קינג'ס קולג' לונדון פרסמה מחקר שמנסה להבין מדוע זה קורה, ויותר מכך מה אפשר לעשות בנידון. המחקר, שהתפרסם ב-American Journal of Men's Health בחתימתו של אילייאס סאגר-אוריאגלי ועמיתיו, אינו מחקר שדה רגיל. זוהי סקירה שיטתית, ניתוח מקיף של מחקרים קיימים, שמנסה לאסוף ממצאים ממדינות, תרבויות ואוכלוסיות שונות, ולהפיק מהם תמונה אחת, מפוכחת וברורה. התוצאות, כפי שתיכף אציג, די מפתיעות.
הנתונים שאף אחד לא רוצה לשמוע
לפני שנצלול לממצאים, צריך להסתכל ישר בפנים הבעיה. לפי המאמר, גברים מתאבדים הרבה יותר מנשים - כמעט פי 1.8 ברחבי העולם. אבל במדינות המערב, הפער הזה גדל עוד יותר: בארצות הברית, בבריטניה ובאוסטרליה, גברים מסיימים את חייהם בידי עצמם בשיעור שגבוה פי 3.5 מזה של נשים. זוהי לא סטטיסטיקה קרה. זהו כישלון שמתחבא מאחורי נורמה חברתית שכולם מכירים ורובנו לא מעיזים לאתגר.
בארצות הברית נשים פונות לטיפול נפשי כלשהו פי 1.6 יותר מגברים בתוך תקופה של 12 חודשים - גם לאחר שמנטרלים את שיעורי השכיחות של הפרעות נפשיות. כלומר, לא מדובר בכך שלנשים יש יותר בעיות. מדובר בכך שגברים, גם כשיש להם בעיות דומות, פשוט לא הולכים לטפל בהן. באוסטרליה הפער עומד על 14%. ובבריטניה, רק 36% מהפניות לשירות IAPT - תוכנית לאומית לטיפולים פסיכולוגיים - הן של גברים, למרות שגברים מהווים כמחצית מהאוכלוסייה. נשים בריטיות פונות לטיפול פי 1.58 יותר מגברים. וכשמדובר בגברים שסובלים ממחשבות אובדניות - הם עדיין פחות נוטים לפנות לשירותי בריאות נפש מכל קבוצה אחרת.
גם בישראל התמונה מדאיגה, אם כי בצורה שונה ומפתיעה. על פי שנתון בריאות הנפש של משרד הבריאות לשנת 2022, גברים ישראלים מגיעים לאשפוז פסיכיאטרי בשיעור גבוה פי 1.5 מנשים, ו-82% מהאשפוזים הכפויים הם גברים. אבל הנתון המחריד הוא דווקא מה שקורה לפני הנפילה: שירות ער"ן, שמשמש כברומטר של מצוקה בשלבים מוקדמים, מקבל 62.5% מפניות מנשים, נשים פונות פי 1.67 יותר מגברים. מחקר של קופת חולים מכבי שעקב אחרי 2.7 מיליון מבוטחים בין 2013 ל-2024 מצא כי 64% מהמאובחנים עם דיכאון וחרדה הן נשים. הדפוס הישראלי חושף אמת בלתי נוחה: גברים לא נעלמים מהמערכת לגמרי - הם מגיעים אליה, אבל מאוחר מדי, בשלב המשבר החריף ולעיתים בכפייה, לא בשלב שעוד אפשר למנוע.
חוקרים רבים ניסו במהלך השנים להבין למה.
הסיבה הראשונה והעמוקה ביותר היא התרבות. גבריות מסורתית - כפי שהיא מוגדרת בחברות רבות — מבוססת על 3 עמודי תווך: סטואיות, חוסן, ועצמאות. "אתה חייב להסתדר לבד", "גברים לא בוכים", ו"זה יעבור." אמירות כאלה נשמעות כבר מגיל מוקדם, ומה שמתחיל כהנחיה חברתית הופך עם הזמן לקול פנימי. כשאותו גבר מבוגר יושב במיטה בשתיים בלילה ומרגיש מבואס, הקול הזה אומר לו שלפנות לעזרה זה חולשה.
ויש את הסטיגמה העצמית. גברים שמפרים את הנורמות הגבריות המסורתיות. שמגלים פגיעות, שמבקשים עזרה, שמרשים לעצמם לבכות — חוששים להיתפס כחלשים, נשיים או לא מספיק גברים. למרות ההתקדמות שחברה עשתה בשנים האחרונות, הנורמה הזו רחוקה מלהיעלם.
מעבר לתרבות, גם אסטרטגיות ההתמודדות שונות. בעוד נשים נוטות יותר לחפש תמיכה חברתית ולדבר על רגשות, גברים נוטים לפתרונות אחרים, ובקצה הקיצוני שלהן זה מגיע גם לאלכוהול, סמים, התנהגויות מסוכנות. לא מפתיע, אם כן, ששיעורי הפרעות השימוש בחומרים גבוהים משמעותית אצל גברים בהשוואה לנשים. הבעיה היא שהפתרונות האלה לא פותרים כלום הם רק מסתירים את הסימפטומים, תוך שהם מוסיפים בעיות חדשות.
ויש תעלומה רפואית של ממש: גברים פשוט לא מזהים מצוקה נפשית כשהם חווים אותה. אוריינות בריאות נפשית - היכולת לזהות, להבין ולקרוא בשם למצבים נפשיים - נמוכה יותר אצל גברים. אדם שאינו יודע שמה שהוא חש נקרא דיכאון לא ילך לחפש טיפול לדיכאון.
ויש עוד שכבה, מתסכלת אולי יותר מכולן: המערכת עצמה לא תמיד מותאמת לגברים. גברים נוטים לבטא דיכאון באופן שונה מהתיאור הקלאסי בספרי האבחון - יותר כעס, עצבנות ושתייה מופרזת, ופחות עצב או חוסר תקווה. ה-DSM-5, המדריך האבחנתי הסטנדרטי, לא מתאים לביטוי הגברי של המחלה. כלומר, גם גבר שמתאמץ לפנות לטיפול עלול לא לקבל אבחנה נכונה. בנוסף, קיימות הטיות של הקלינאים עצמם, שעלולים לצפות מגברים למלא סטריאוטיפים מסוימים ולראות בגבר שמבטא רגשות מישהו שחורג מהנורמה. כל אלה ביחד יוצרים מעין מלכודת: גם כשגבר מגיע לדלת, המערכת לא תמיד יודעת לקלוט אותו כמו שצריך.
הרעיון שהופך את המשוואה
על רקע כל המחסומים האלה, החוקרים מציגים תפנית חשובה. הגישה המסורתית למגדר וגבריות התמקדה בעיקר בביקורת: להצביע על מה רעיל, על מה בעייתי, על מה צריך לתקן. אבל מסגרת תיאורטית חדשה יותר, שנקראת גבריות חיובית (Positive Masculinity), מציעה כיוון אחר. במקום להילחם בנורמות הגבריות, היא מציעה לעבוד איתן. הרעיון הוא פשוט: לקחת תכונות שגברים מזוהים איתן, כמו אחריות, חוזק ומחויבות, ולמסגר מחדש את הפנייה לעזרה כדרך לשמר ולחזק את התכונות האלה, לא לערער אותן. פנייה לעזרה הופכת למעשה של גבר אחראי, שלוקח שליטה על חייו ובריאותו.
אבל תיאוריה יפה לבדה לא מספיקה. סאגאר-אוריאגלי וצוותו רצו לדעת: מה בדיוק בתוך ההתערבויות עם גברים עבד?
6,598 מאמרים, 9 מחקרים ותשובה אחת
מתוך רצון להבין מה עוזר לשנות את התמונה, הצוות יצא לחפש בספרות המחקרית. הם השתמשו בשיטה של סקירה שיטתית כשהם מחפשים במאגרי המידע המובילים: MEDLINE, EMBASE ו-PsycINFO.
6,598 מאמרים זוהו כרלוונטיים פוטנציאלית. הקריטריונים היו מחמירים. כדי להיכלל בסקירה, כל מחקר היה חייב לבחון התערבות ספציפית שמכוונת לשיפור פנייה לעזרה נפשית בקרב גברים, ולמדוד תוצאה כלשהי של אותה פנייה, בין אם שינוי בעמדות, בכוונות, או בהתנהגות מעשית כמו קביעת פגישה. רק מדגמים של 100% גברים, נכללו. אוכלוסיות בתי סוהר הוצאו, כי אופן הטיפול שלהם שונה מהותית. משתתפים מתחת לגיל 18 גם הוצאו, בגלל הגורמים הייחודיים של מערכת הטיפול בצעירים.
מתוך 6,598 - עמדו בתנאים רק תשעה. המספר הזה כשלעצמו מספר הרבה: המחקר בתחום זה פשוט לא קיים במידה מספקת. הבעיה ידועה, ובכל זאת נחקרת באופן מינורי ביותר. בכל מקרה, גם אמינות הניתוח נבדקה בקפידה: 2 שופטים עצמאיים ניתחו את המאמרים, ומדד ההסכמה ביניהם - Cohen's kappa - עמד על 0.73, שמשמעותו הסכמה משמעותית. 3 מהמחקרים דורגו כבעלי איכות מתודולוגית חזקה, 5 כבינוניים ואחד כחלש.
מה שנבדק - ועל מי
תשעת המחקרים הגיעו מ-5 מדינות, ובחנו אוכלוסיות מגוונות מאוד — מסטודנטים בגיל 19 ועד חיילים ותיקים בשנות ה-50 לחייהם.
בארצות הברית, Hammer ו-Vogel חקרו ב-2010 את אחד המדגמים הגדולים ביותר בתחום: 1,397 משתתפים עם ממוצע גיל 29.44, שאובחנו עם דיכאון באמצעות שאלון CES-D. הם ניסו לשנות את יחסם לבקשת עזרה באמצעות חוברת שנכתבה במיוחד בשפה רגישה-מגדרית. התוצאה: שיפור מובהק סטטיסטית בעמדות כלפי בקשת עזרה (p
