13/03/2026
אני מנסה למצוא בימים המאגרים האלה רגעי הפוגה של נשימה, שמש ואדמה. מרגישה שמנסים לנרמל לנו מצב שהוא רחוק מנורמלי. מצפים מאיתנו להמשיך לעבוד, להיות בפול פאוור למרות המצב...
ודווקא עכשיו מרגיש לי שהדבר הכי נכון זה להוריד הילוך. למרות שהמציאות דורשת מאיתנו אפילו יותר דואינג מבדרך כלל, כי יש מלחמה ואין מסגרות.
אם רק היינו יכולות, כל הנשים, כל האמהות, להיות יחד, לחיות בשבט. לשתף, לשיר, ליצור, למדוט, לערוך טקסים מחזקים, לתמוך אחת בשנייה, להתפלל.
אני מאמינה שהיינו מרגישות אחרת.
את מלחמות הפטריארכיה היינו משאירות הרחק מאיתנו, ורוקמות לנו בועה שקטה, מוגנת ומחזקת🙌.
למרות שאני מחויבת מאוד למטופלות שלי, החלטתי כרגע לא לטפל בקליניקה, ואת הרפואה הטובה להביא לבית שלי, לחצר ביתי, לשכונה שלי, לקהילה.
אני מנסה ליישם את זה בדברים הקטנים בכל יום. מכניסה כוונה, הודיה ותפילה בפעולות שאני עושה.
ולמרות שהלב שלי לא שקט, ואני מותשת מכל מטלות הבית, הזומים, הריצות לממ"ד, השינה שמופרעת מאזעקות, מהכנת אוכל, מילדות שזקוקות לי צמוד אליהן...
וגם כשלפעמים כל מה שבא לי זה פשוט לנוח על הספה מול איזו סדרה ולשחרר אותן למסכים... אני שמה דגש גם על רגעים של משמעות.
רגעים קטנים, טקסיים, שמאפשרים לנו זמן איכות יחד ותומכים בנו.
אנחנו יוצאות לשמש כל יום ☀️
יושבות בחצר ונותנות לקרני השמש ללטף אותנו, מסתכלות על הציפורים, על הפרחים בגינה, הולכות יחפות על הדשא, מתקרקעות, מניעות את הגוף.
ואני פורסת פיקה על הדשא ופותחת פינת יצירה. מכינה עם הילדות שלי (בנות 5.5 ו-8) רפואות טובות – בנדלים של צמחי מרפא, זרי פרחים, תערובות שמנים, רוקמות “עיניים אינדיאניות” להגנה, מציירות ופשוט יוצרות.
נותנות לידיים לעבוד ומשקיטות את הלב.
ובמקביל אני כל הזמן מדליקה קופל להגנה, או את אחד הבנדלים של צמחי המרפא שהכנו. גם כשאני מסתובבת ברחבי הקיבוץ. כן… אני המוזרה שהולכת ואחריה שובל עשן, ובלב תפילה להגנה ולשקט.
✨כל דבר קטן שאנחנו עושות עם כוונה, ושאנחנו מקדישות לו זמן – הופך לטקס. מעצם זה שקידשנו את הזמן ואת הרגע, המשמעות שלו מהדהדת בתוכנו ומזכירה לנו שיש עדיין יופי, רוך וחיים.
איזה פעולות פשוטות או טקסים קטנים אתן עושות שמחזקים אתכן בימים האלה? שתפו אותי בתגובות או בפרטי.
שולחת חיבוק לכולכן ותפילה לימים שקטים ממש בקרוב🙏🏻🤍