21/08/2025
רוצה או צריכה?
זה המפתח לתת מודע
התת מודע שלנו הוא שומר הסף. הוא נבנה בילדות כדי להגן עלינו. כל מה שעבד אז, הרגלים, דפוסים, דרכי התמודדות, הוא ממשיך להפעיל גם היום כאילו זהו המפתח היחיד להישרדות.
למשל, אם בילדות הדפוס שלי היה להסתכל מהצד, לא להסתכן ביצירת קשר קרוב מתוך פחד להיפגע, סביר מאוד שזה ימשיך ללוות אותי גם בבגרות, גם כשכבר הייתי רוצה אחרת.
וזה יוצר פרדוקס. מצד אחד התת מודע פועל מתוך כוונה טובה, להגן. מצד שני הוא מחזיק אותנו במקום קטן ומוכר, גם כשאנחנו כבר גדולים ורוצים לגדול הלאה. לכן שינוי נתפס בעינינו כמסוכן.
הדרך החוצה מתחילה בהחלטה מודעת. בכל פעם שאנחנו בוחרים כיוון ומקבלים החלטה אקטיבית, אפילו קטנה, התת מודע מבין שיש בעל בית, שיש הנהגה. ואז הוא מרפה. עם כל החלטה נוספת הוא לומד להרפות יותר, ואנחנו זוכים ביותר חופש פנימי לבחור, ליצור, להנהיג את חיינו.
פה נכנסת גם השפה. "אני צריך" מחזירה אותנו אוטומטית להישרדות, כאילו משהו חיצוני מנהל אותנו. "אני רוצה" משדרת הנהגה פנימית, בחירה מודעת, אחריות על החיים שלי.
וכאן קורה שינוי עמוק.
כשאנחנו מדברים מתוך "רוצה" אנחנו יוצאים מתודעת הקורבן. אנחנו מבינים שאף אחד לא אחראי על החיים שלנו חוץ מאיתנו. לא בן הזוג, לא ההורים, לא הבוס, לא המדינה. רק אנחנו.
זה המעבר מהתודעה שמישהו חייב לי, או שנסיבות חיי מנהלות אותי, אל התודעה שאני בוחר. אני בעל הבית. אני זה שקובע.
התת מודע, שהיה רגיל לשמור אותנו בתוך תקליט ישן, פתאום מקבל מסר חדש: אני בוחר, אני מנהיג. וכשזה קורה הוא מפסיק לשלוט ומתחיל לשרת.
ועל זה עובדים אצלי בקליניקה. הרבה. אני לא מתפשרת על זה. מי שבוחרים לצאת איתי למסע מגלים שפה אני לא מוותרת. ונותנת את כל הכלים שצריך בשביל להצליח.
