איתי לוי - פסיכותרפיה Itay Levy - Psychotherapy

21/05/2025

כשה"מפלצת" מגלה רגע של אנושיות: מסע אל מעבר לדיכוטומיה של טוב ורע

הדיווחים האחרונים על דבריו של ירדן ביבס, ששמע מיחיא סינוואר הצעה "לעזרה" לאחר שקיבל את הבשורה הנוראה על מות משפחתו, הדהימו רבים. עבור רובנו, סינוואר הוא התגלמות הרוע, ארכיטקט הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, דמות שטנית שאין בה שמץ של חמלה. עצם המחשבה על "אמפתיה" מצדו נראית אבסורדית, בלתי נתפסת. אך דווקא הרגע המצמרר הזה מזמין אותנו להתבוננות עמוקה יותר על טבע האדם, על תוקפנות ועל האופן בו אנו תופסים את "האחר".

המניפולציה הפסיכופתית: כשה"אמפתיה" היא כלי נשק
חשוב להדגיש מראש ובאופן חד-משמעי: מנקודת מבטי, ובהתבסס על ניתוחים פסיכולוגיים רבים, יחיא סינוואר מפגין תכונות פסיכופתיות מובהקות. המשמעות היא שביטוי ה"אמפתיה" לכאורה שירדן ביבס חווה הוא, ככל הנראה, מניפולציה מחושבת וצינית. פסיכופתים אינם חווים אמפתיה רגשית אמיתית, אך הם מיומנים בחיקוי רגשות ובשימוש בהם ככלי להשגת מטרותיהם. הבעת דאגה או הצעת עזרה במצב כזה יכולה לשמש למספר מטרות: לערער את הקורבן, לאסוף מידע, לשלוט בתפיסתו או אפילו להפחית את רמת ההתנגדות שלו. זו אינה אנושיות אמיתית, אלא תחבולה מתוחכמת של איש טרור קר רוח.

הצורך שלנו במפלצת: מנגנוני הגנה פסיכולוגיים
כדי להבין את התגובות הסותרות והמורכבות שעולות לנוכח דיווחים כאלה, כדאי לפנות לרעיונות פסיכואנליטיים. הפסיכואנליזה מלמדת אותנו שהתוקפנות אינה נחלתם של "מפלצות" בלבד, אלא היא דחף יסודי ומרכזי בקיום האנושי. פרויד, למשל, דיבר על דחף המוות ("תנטוס") ככוח לא מודע שמכוון להרס עצמי והרס חיצוני. גם אם אנו חיים בחברה מתורבתת ונוהגים על פי נורמות מוסריות, הפוטנציאל לתוקפנות קיים בתוכנו.

הפסיכואנליזה גם מסבירה את החרדה העצומה שאנו חווים כאשר אנו נתקלים בתוקפנות, הן אצל אחרים והן בתוך עצמנו. כדי להתמודד עם חרדה זו, אנו נוטים ליצור דיכוטומיה חדה בין "טוב" ל"רע". אנו משליכים את כל התוקפנות והרוע אל "האחר" – אל "המפלצת" – ובכך מבטיחים את תחושת הטוב והנורמליות שלנו. תהליך זה, המכונה "השלכה", מאפשר לנו להכחיש את הפוטנציאל התוקפני הטמון בנו עצמנו.

כשהדיכוטומיה קורסת: התחושות המטלטלות
התנהגויות כמו זו של סינוואר – שבהן "המפלצת" לכאורה מפגינה צל של אנושיות – הן בדיוק הדבר שמערער את התפיסה שלנו כלפי אנשים פוגעניים. זה מטלטל את הדיכוטומיה הנוחה שלנו בין טוב לרע. כשאנו שומעים על רגע שבו דמות שנתפסת בעינינו כרוע מוחלט מגלה לכאורה אמפתיה, זה מערער את כל מערכת ההגנה הפסיכולוגית שלנו. זה מערער את החלוקה הברורה בין טוב לרע, ומכריח אותנו להתמודד עם האפשרות המטרידה שאפילו מי שאחראי למעשים איומים מסוגל, ולו לרגע קצר, לנקוט בפעולה שנראית כמו אנושיות, גם אם כוונותיו ציניות.

התחושות שעולות לנוכח רגע כזה הן מגוונות וסותרות:

בלבול וחוסר אמון מוחלט: איך ייתכן שאדם שאחראי לזוועות יביע אמפתיה? האם זה טריק? מניפולציה צינית? התחושה החזקה היא שזו בוודאי הטעיה.
כעס ודחייה: עצם המחשבה על כך ש"מפלצת" יכולה להרגיש או להזדהות מעוררת זעם ותסכול. אנו רוצים לשמור על תדמיתו השטנית והחד-ממדית כדי להצדיק את הזעם והכאב הלגיטימיים שלנו.
אי נוחות קוגניטיבית: הרגע הזה מערער את התפיסה הבינארית שלנו. אם "הרע המוחלט" מבצע פעולה שנראית כחמלה, זה מטשטש את הגבולות ויוצר תחושת אי-ודאות.
להבין את הרוע מבלי לקבל אותו
חשוב להדגיש שוב: אין בכך ניסיון להקל ראש בפשעים הנוראים שבוצעו על ידי סינוואר וחמאס, או לייפות את דמותו של סינוואר. הוא וארגונו אחראים למעשי זוועה בלתי נתפסים. עם זאת, ההתבוננות ברגע הזה מאפשרת לנו להבין משהו עמוק יותר על נפש האדם. היא מזכירה לנו שהתוקפנות והאלימות לעיתים קרובות נובעות ממקומות מורכבים, של פחד, אידיאולוגיה קיצונית ותפיסות עולם מעוותות.

הדיכוטומיה הנוקשה בין "אנחנו" ל"הם", בין "טובים" ל"רעים", היא אמנם מנגנון הגנה חשוב שעוזר לנו להתמודד עם אימה ועם הצורך בצדק. אך לעיתים היא גם מונעת מאיתנו להבין את המורכבות של הסכסוך ואת הכוחות הפסיכולוגיים העמוקים שמניעים אנשים, גם אלו שמעשיהם בלתי נסלחים.

הסיפור הזה אינו מעניק לסינוואר "נקודות זכות". הוא כן מאתגר אותנו לחשוב על טבע האדם, על הפוטנציאל לתוקפנות שקיים בכולנו, ועל הצורך הדחוף להבין את המנגנונים הפסיכולוגיים שמאפשרים לאלימות כזו להתקיים – במיוחד כשהיא מתחפשת ל"אנושיות" – כדי שנוכל בעתיד למנוע אותה. בסופו של דבר, ההתמודדות האמיתית עם הרוע מחייבת אותנו להכיר במורכבותו, גם אם היא מטרידה ומערערת את תפיסותינו הבסיסיות ביותר.

סיטואציה מורכבת כזו מעלה לא מעט שאלות קשות:
כיצד אנחנו, כחברה, מתמודדים עם העובדה שהפוטנציאל לתוקפנות אולי טמון בכל אדם, ולא רק ב"אחר" הקיצוני?
אם דמויות כמו יחיא סינוואר הן פסיכופתים מניפולטיביים, האם יש גבול ליכולתם "לחקות" אנושיות, והאם אנחנו מזהים תמיד את הגבול הזה?
לסינוואר היו ילדים – האם יכול להיות שמישהו המלא בשנאה כה עזה כלפי "האויב" מסוגל לגדל ילדים באהבה? ומה זה אומר על היכולת של בני אדם לחיות עם סתירות פנימיות עמוקות?
איזו אחריות מוטלת עלינו, כחברה, להבין את המנגנונים הפסיכולוגיים של רוע קיצוני, גם אם הבנה זו מכאיבה ומטרידה?
כיצד נשמור על תחושת הצדק והכעס על מעשים נוראים, מבלי ליפול למלכודת של ראייה דיכוטומית מדי של העולם?

06/05/2025

לא מפרסמים מקרי אובדנות.
זאת החלטה שנובעת עקב חשש (מוצדק) מעליה במספר הניסיונות האובדניים כהשראה וכאישור או סימן עקב שיח וחשיפת מקרי אובדנות או ניסיונות לכך.
לכן גם שיח על אובדנות בצבא הינו מצומצם לפורומים מסוימים ולאורך השנים ננקטו פעולות רבות על מנת לצמצם את אחוז האובדנות בצה"ל.

כבר מעל שנה וחצי שאנו נמצאים במלחמה קשה, אולי הקשה ביותר שהייתה פה עם אלפי הרוגים, נרצחים ופצועים, חשיפה גם של העורף לזוועות, עשרות חטופים שעוד לא שבו וסבבי מילואים בלתי פוסקים.
אחת ההשלכות לכל אלה היא פוסט טראומה ולעיתים גם אובדנות.
חייל או מילואמניק שגופו בבית אבל נפשו במלחמה.
חייל או מילואימניק שגופו נמצא בבטחון הבית אבל נפשו רואה מחבלים.
חייל או מילואימניק שיכול לשקוע בשינה עמוקה בבית אבל נפשו עירנית מפני האר פי ג'י הבא.
רוב האנשים מסתגלים. רוב הלוחמים יחזרו ולמרות הזוועות שחוו, יצליחו לחזור לשגרה במוקדם או במאוחר, עם עזרה נפשית או בלי אבל יש שלא.
יש את מי שחווים מחסום במעבר בין חירום לשגרה, בין שדה הקרב לבית ולעבודה.
לנפש, כמו לגוף יש יכולת ריפוי, אך כמו הגוף, גם היא מוגבלת ולעיתים צריכה עזרה. יש פציעות שקל יותר להסתיר בין אם כי לא רוצים להקשות על הסביבה ובין אם מתביישים בהם.
פוסט טראומה היא פציעה שבעבר הייתה דבר שהתביישו בו מאוד. חיילים חווה אשמה והאשמה על מצבם.
עם השנים המצב השתנה וכיום מכניסים קב"נים לשטחי לחימה ואף מוציאים חיילים להתרעננות נפשית והתחזקות במידה ומצבם מצריך זאת. בסיום של סבבים ישנם ימי עיבוד ע"י אנשי מקצוע של חוויות הלחימה.
למרות זאת, המלחמה לשמור על בריאותם הנפשית של הלוחמים ובני משפחתם היא מלחמה שלא נגמרת.
במידה ואתם רואים שינוי התנהגות אצל קרוב לכם, סביר שתחוו חשש וקושי. רוב האנשים יבינו את הנסיבות ויקוו שעם הזמן זה יחלוף. התקווה היא גם עקב החשש לפתוח את הנושא ולדבר על זה מתוך מחשבה ש"אין לי ידע וכלים", "אני לא רוצה להכניס לו רעיונות לראש" ועוד.
כאמור, הריפוי יכול להגיע לפעמים בצורה טבעית ועם חזרת המערכת הרגשית לשגרה, אך לפעמים זה לא כך.
חשוב לזכור ששיחה פתוחה על מחשבות אובדניות לא תכניס רעיונות לראש של מי שכבר חושב על זה. בנוסף, יש מישהו שלא יודע שהדבר הזה קיים?
אל תשארו עם זה לבד ופנו לעזרה מקצועית.
כתבה בתגובה הראשונה.

13/04/2025

**טריגר פגיעה מינית**

יש אירגוני טרור מיני שפועלים בקרבנו.
אלה יכולים להיות השכן, הסבתא, האבא, הדודה, האחיין/נית ובעצם כל אחד או אחת.
ע"י שימוש במניפולציות, הפחדה ועיוות של מצוות, עמדת כח והשפעה מתבצע הטרור הזה גם ברגעים אלה בגברים, נשים וטף.
אף אדם לא אמור לחוות כזה דבר.
פגיעות אלה הן המורכבות ביותר שכן הן מעוותות את מערכות היחסים הבסיסיות ביותר ואת האמון האינטואיטיבי שכל יצור חי מפתח כלפיי הבוגרים סביבו.
דמויות הוריות וגורמי סמכות אמורות לשמור, ללמד ולפתח ואבולוציונית אנו מחווטים לסמוך עליהם, להישאר בקרבתם ולהאמין לדבריהם.
לכן כשהן אלו שיוצרות את הפגיעה, השבר הוא כה עמוק, עד כדי שהיכולת ליצור אמון כלשהו עלולה להיאבד לנצח.
תודה למי שנפגעו והעזו לחשוף את הזוועות, תודה למי שהקשיבו והביאו לידיעת הרבים.

כתבה קשה.
בתגןבה הראשונה.

21/01/2025

בשבועות האחרונים לאור העדות של טאיסיה ונ. עלה שוב השיח סביב מיניות ופגיעות מיניות בתקופה הנוכחית.
תקופה בה עדיין קיימים דפוסי התנהגות ותפיסות פוגעניות בנוגע לשיח, התנהגות והתנהלות במרחב הפרטי והציבורי, הזכות לפרטיות והאוטונומיה של הגוף.
אם בעבר הייתה לגיטימציה ורשות לשיח והערות מיניות בעיקר כלפי נשים, עם הזמן ישנה טרנספורמציה ושינוי מסוים (לא מוחלט) בעניין.
הלגיטימציה הפומבית הפכה להעלמת עין לעניין (שהיא אפילו גרועה יותר) וכיום ישנו היפוך משמעותי בכך.
הגדילו לעשות 2 אנשים שפרסמו לאחרונה סרטונים שמדבררים את העניין בצורה פשוטה ונגישה לכולם.

הראשונה, Orin Julie - אורין ג׳ולי שהביאה את הדברים מנקודת המבט של מי שנפגע/ה (מצ"ב לינק לסרטון בתגובות) ומסבירה את השתלשלות העניינים מתוך נסיבות חייה שהביאו אותה לעבור את החוויות קשות שעברה. היא מסבירה בצורה מושלמת "למה היא חזרה לשם אם ידעה מה עומד לקרות?". שאלה שעולה פעמים רבות כטיעון נגדי של הפוגעים או מי שמנרמלים את ההתנהגות הפוגענית, אך גם את מי שבאמת לא ממש מבין איך עובד המנגנון ולמה.

השני, הסטנאפיסט מתן פרץ (מצ"ב לינק לסרטון) שמסביר את מה שאמור להיות הדבר הכי ברור בעולם.
גם אם נכנסתם לרכב, עליתם לבית, נכנסתם למיטה, זכותו של כל אחד מהצדדים לעצור בכל רגע נתון ועל הצד השני לכבד זאת ללא עוררין. ואם אחד הצדדים לא עצר, יש כמה מילים שמתארים את המצב - פגיעה מינית, אונס, התעללות.
ולא, להגיד שזה היה בהסכמה, כי הגעתם לנקודה מסוימת ופתאום "באופן הזוי" הצד השני שינה את דעתו, לא נותן לגיטימציה להמשיך וזה כבר לא נעשה לא בהסכמה ולא מרצון.
מדהים ועצוב שבכלל צריך להסביר את זה.

11/03/2024

תחושת מתח
עוררות יתר
רגישות
דריכות
כעס והתקפי זעם
סיוטים
פחד לישון
הזעה
דפיקות לב מואצות
פלאשבקים
חוויה חושית (למשל ריחות או רעש) שמעוררת מצוקה
מחשבות חודרניות וחזרתיות
הימנעות מתכנים ומקומות שמזכירים את האירוע
משיכה לתכנים ומקומות שמזכירים את האירוע
מצב רוח ירוד
חוסר יכולת ליהנות
חוסר עניין באינטמיות ויחסי מין
חוסר רצון לעשות דברים חדשים או ליזום פעילויות הסתגרות וחוסר רצון לראות אנשים
מחשבות של חוסר ערך עצמי
אשמה
בושה
תלונות גופניות או כאבים ללא ממצא פיזיולוגי

בחודשים האחרונים ישנה עליה בדיווח על חוויה של הסמפטומים הללו.
ניתן למצוא אותם אצל מפונים/ות, שורדי/ות הטבח בדרום, שבויים/ות שחזרו, חיילים/ות, מילואימניקים/ות וכל מי שצלקות של #טראומה מעטרות את גופו/ה.
חלק מהסמפטומים ידעכו כחלק מהחלמה טבעית. לגוף ולנפש שלנו יש יכולות עליאיות לריפוי, אך עד גבול מסוים.
בשלב מסוים צריך עזרה, במיוחד לאחר שהייה ארוכה במצב בו נמצאים בסכנת חיים מיידית ותמידית.
אם את/ה או מישהו/י בסביבתך סובל מאחד מהתסמינים הללו, היו שם עבורם ועודדו אותם לפנות לעזרה ואל תשכחו את עצמכן/ם גם לכן/ם מגיע.

18/01/2024

השבת השחורה והימים שבאו אחריה היו והינם אירועים מטלטלים.
מהאירועים שכל אחד ואחת יזכרו איפה היו כשהכל התחיל.

מאז אותה שבת, חברותיי ואני בביה"ח עוסקים ללא הרף בסיוע, עזרה וטיפול נפשי לשורדי המסיבה, הלוחמים שנפצעו והמשפחות שחולצו, אך חלק מהן נשאר מאחור והן יאלצו ללמוד לחיות בלעדיו.
יש לנו את הזכות והכבוד לפגוש אותם ברגע הכי קשה שלהם ושלנו ולנסות יחד לייצר ולבנות מה שנהרס.

מיד לאחר הטיפול הראשוני בחדר ההלם העובדים הסוציאליים נכנסים לתמונה. הם משמשים אוזן קשבת לפצועים ומשפחותיהם, ופועלים כדי למנוע פוסט טראומה: "זה קשה, אבל הסיפוק גדול"

19/12/2023

טראומה היא דבר מורכב.
היא יכולה להיות מאוד ברורה, ישר לפנים, אך יכולה להיות חמקמקה ונסתרת.
בניגוד לאירועי העבר, מערכי בריאות הנפש הצבאיים החלו לעבוד מהרגע הראשון לצד צוותים רפואיים בביה"ח.
אם בעבר חיילים ומילואימניקים רבים חשו בושה בפניה לעזרה נפשית, כיום הדלת נפתחת בכל רגע שהם יוצאים מעזה ולפעמים גם נקודתית ע"י המפקדים כשהם בתוך השטח.
חשוב לתת מענה לאירועים, לאובדן והמראות שהלוחמים והלוחמות חווים מעבר לגדר, כשרק פיסת אדמה מבדילה בין אזור שכיום כבר נחשב יחסית בטוח (צבאית) למקום מסוכן שטומן בחובו (תרתי משמע) סכנת מוות.

כתבה מעיתון הארץ.
עידו אפרתי
18:32, 18 בדצמבר 2023

בכל יום יוצאים כמה עשרות חיילים מלב הקרבות בעזה ונכנסים למתחמי התרעננות בישראל, סמוך לגבול הרצועה — האחד באזור רעים והאחר בשדה תימן. שם, במשך כמה שעות, הם נבדקים ומטופלים בידי צוותי טיפול בתגובות קרב (צלת"ק), המורכבים מקציני בריאות הנפש ומפסיכיאטרים.

80%–90% מהחיילים שנכנסים למתחמים האלה ישובו ליחידותיהם בתוך עזה בתוך שעות אחדות, כשהם מאוששים יותר. השהייה הקצרה והבחירה למקם את המתחמים קרוב יחסית לשדה הקרב אינן מקריות ולא נולדו רק מצורך מבצעי: זהו יישום של תפיסה טיפולית בטראומה, שלפיה ניתוק חד מאזור הלחימה וממחולל הטראומה, וכן בידוד של החיילים ו"תלישתם" מהמסגרת האורגנית, מחבריהם ומהמשימה עלולים להזיק יותר מלהועיל.

מחקר: חודש אחרי מתקפת חמאס, שליש מהישראלים סבלו מתסמיני פוסט-טראומה
החיילים נשלחים למתחמי ההתרעננות מטעם מפקדיהם בשטח, לאחר שניכרו בהם תגובות קרב (הלם קרב) שעל פי רוב באות לידי ביטוי בניתוק ובדיסוציאציה המקשים עליהם את התפקוד. זו תוצאה של שגרת הלחימה הממושכת והקשה בעזה, שמזמנת ללוחמים מראות אימים, חיכוך יומיומי עם אובדן ופציעה של חברים קרובים ושל מפקדים, וברקע העייפות המצטברת ותנאים פיזיים לא פשוטים.

אנשי מקצוע בצה"ל ובתחום בריאות הנפש מבהירים כי ברוב המקרים החיילים מבטאים תגובות קרב נורמליות וטבעיות, שאמנם דורשות התערבות טיפולית אך אינן נובעות מהפרעת דחק פוסט־טראומטית כרונית (PTSD) שתלווה אותם לכל חייהם.

"כדי לדבר על פוסט־טראומה צריך להגיע ל'פוסט' — וזה עוד לא קרה. החיילים נמצאים במלחמה עכשיו, כך שהתסמינים שלהם אינם שייכים למשהו שקרה בעבר", אומר מקור בכיר במערך בריאות הנפש בצה"ל. "כשאתה לא ישן, לחוץ, מבוהל ונמצא 'על הקצה', זה פועל יוצא של תגובה הישרדותית הגיונית ונורמלית למי שנמצא בשטח לחימה. עם זאת יש מקרים של חיילים שחווים קריסה תפקודית — אם זה בגלל שהרגשות שלהם מציפים אותם ואם זה בגלל שהם חווים ניתוק. במקרים כאלה החייל יוצא מהלחימה ומפונה על ידי חיל הרפואה למתחם של צלת"ק".

לדבריו, "השאיפה שלנו להחזיר את החיילים פנימה כמה שיותר מהר אינה נובעת משיקולי כוח אדם. אנחנו יודעים שהדבר היעיל ביותר למניעת פוסט־טראומה הוא לחזור לתפקוד כמה שיותר מהר. אין לנו כדור קסם לטיפול בטראומה, והדבר הטוב ביותר הוא להחזיר את תחושת השליטה, הקוהרנטיות וההמשכיות. לכן אנחנו מעודדים את החזרה, אבל רק בתנאי שהאדם מסוגל להמשיך לתפקד".

פתיחת מתחמי צלת"ק היא חלק מפקודת המבצע של המלחמה, לצד שאר המערכים שחיל הרפואה מפעיל בחודשיים האחרונים. המתחמים הוקמו מיד עם תחילת המלחמה, ואז גם הורגש בהם עיקר העומס. "מספר המטופלים במתחמים בשבועיים הראשונים למלחמה היה גבוה מאוד. מאז תחילת התמרון בתוך עזה אנחנו לא רואים מספרים כאלה", אומר המקור. לדבריו, ריבוי המטופלים בשבועות הראשונים ללחימה נבע מההפתעה של מתקפת חמאס, מתחושת חוסר האונים ומאובדן השליטה שבעקבותיה. "החוויה של חייל ששירת במפקדה בבסיס שחדרו אליו מחבלים שונה מאוד מזו של חייל מכוח ייעודי של גולני, שנכנס באופן מתוכנן לעזה, עם פקודת מבצע ושכפ"ץ. המשקעים שהותיר 7 באוקטובר אחרים לגמרי מאלה שיש לחיילים שיוצאים לקרב עם הכנה ומשימה מוגדרת. הפעם, בניגוד למלחמות אחרות, כבר מהרגע הראשון היה צורך בשירותי בריאות הנפש".

מתחמי הטיפול ליד גבול עזה הם רק זרוע אחת במערך שמפעיל ענף בריאות הנפש בצה"ל מאז תחילת המלחמה, בניסיון לצמצם את הפגיעה הנפשית בטווח הארוך ולמנוע מקרים רבים של הפרעת דחק פוסט־טראומטית כרונית.

קציני בריאות הנפש (קב"נים) אינם מלווים את הכוחות בתוך עזה, ועובדה זו הופכת את המפקדים בשטח למעין "קו טיפולי ראשון". המפקדים קיבלו תדרוך מהקב"נים, שגם זמינים להתייעצות בשעת צורך. פעמים רבות כבר יש למפקדים היכרות מוקדמת עם הקב"נים, המשמשים את החטיבות ומעניקים למפקדיהן הדרכה וייעוץ גם בימי שגרה. הקו הטיפולי השני הוא ההפניה של החייל לאחד המתחמים, שבהם יפגוש גורם מקצועי — אך מלבדם יש עוד רובדי טיפול.

במקרים שבהם הטיפול במתחם אינו מספק, החייל מופנה אל המרכז לשיקום עורפי (מלש"ע) — שלוש יחידות מילואים ייעודיות שהוקמו לצורכי המלחמה, וששוכנות בצפון הארץ, במרכז ובדרום. המלש"ע מורכב מקב"נים ומפסיכיאטרים מיומנים בעלי מומחיות בטיפול בפוסט־טראומה. החיילים שמופנים לשם בדרך כלל נתונים במה שמוגדר "הפרעת דחק חריפה" (Acute Stress Disorder) — מצב אופייני לשבועות הראשונים מרגע החשיפה למחולל הטראומה. מצב זה עדיין עומד בטווח התגובה הטבעית, ואין הכרח שיתפתח לכלל הפרעה כרונית — אך הוא דורש התערבות גדולה יותר.

הפעם האחרונה שבה פתח צה"ל את המרכזים לשיקום עורפי היתה במלחמת יום הכיפורים. "גם במצבים כאלה אנחנו מנסים להחזיר את החייל לתפקוד ולסביבה האורגנית שלו", אומר מקור בכיר בצה"ל, "אבל אם נראה שמצבו לא טוב, ננסה לשבץ אותו בתפקיד עורפי". הטיפול במלש"ע הוא במתכונת של אשפוז יום — כלומר החיילים באים למסגרת הטיפול כמה פעמים בשבוע מביתם, ואינם לנים שם.

אם גם הטיפול במלש"ע אינו אפקטיבי דיו ונדרש תהליך שיקום נפשי ממושך ואינטנסיבי יותר, יופנה החייל למסגרת שיקומית במחנה 80, המכונה "מרחב ביניים". זו מעניקה מעטפת טיפולית רחבה יותר ונכללים בה מגורים וסדר יום מוגדר. "המסגרת הזו מתאימה לחיילים שעברו טיפול במלש"ע, מעוניינים לחזור לשירות אבל עדיין סובלים מתסמינים שמקשים עליהם לתפקד", אומר המקור. "אחד התסמינים הבולטים שמאפיינים מטופלים כאלה הוא הימנעות — בעיקר פחד מהגעה לאזורים או מקומות מסוימים. זו תופעה שאם לא מתמודדים איתה בהקדם, היא עלולה להתעצם עד כדי פגיעה תפקודית משמעותית והימנעות מיציאה מהבית".

כל מסגרות הטיפול — מהמתחמים בגבול הרצועה ועד "מרחב ביניים" במחנה 80 — מיועדות לטיפול אקוטי, כלומר בתסמינים ובמצבים דחופים, ולא למצבים כרוניים. המסגרות פתוחות לפני כל חיילי צה"ל ולא רק לפני לוחמים או תומכי לחימה, בצפון או בעזה.

חיילים שזקוקים לטיפול שחורג ממה שהמסגרות האלה עשויות לספק, ובכללם מי ששוחררו משירות סדיר או ממילואים בשל מצבם הנפשי, מטופלים ביחידה לתגובות קרב שמופעלת מטעם אגף השיקום במשרד הביטחון. בימים אלו היחידה פועלת במתכונת חירום וערוכה להגיש סיוע וטיפול נפשי למי שהשתתפו באופן פעיל בלחימה. היחידה פעילה על בסיס קבוע ומטופלים בה חיילים מכל מלחמות ישראל שהתפתחה אצלם פוסט־טראומה.

"כדאי להיזהר ולא להדביק מהר מדי את התווית 'פוסט־טראומה' לקבוצה או לאדם. זה גם לא נכון עובדתית", אומר המקור הצבאי הבכיר. "זה נכון לא רק לצבא. כבר שמעתי אמירות כמו 'מי שעבר את מה שקרה בבארי לא יכול לצאת בסדר', אבל ההיסטוריה והמחקרים מראים אחרת. זה לא שאין זיכרונות מטרידים או שמדובר באירוע פשוט, אבל רוב האנשים — גם אם בטווח הקצר יגיבו בצורה קשה — לא יסבלו בהכרח מפוסט־טראומה".

על פי הספרות המקצועית, 10%–20% מבני האדם שיפתחו "הפרעת דחק חריפה" (ASD) בחודש שלאחר האירוע הטראומטי יפתחו גם הפרעה כרונית — PTSD. על פי התחשיב הזה, מלחמת חרבות ברזל עלולה לפגוע באלפי חיילים, ואלה יישאו בתוכם את הטראומה במידה שתשפיע על תפקודם ועל שגרת חייהם. ערפל הקרב והימשכות האירועים מקשים לדעת בוודאות מה עתיד להיות.

לפי המקור, "אחת השאלות שקשה לתת עליה תשובה הוא 'ממתי אתה מתחיל לספור?' כלומר, איזה אירוע מסוים שהתרחש בחודשיים האחרונים היה האירוע המחולל או העוצמתי ביותר שגורם לתסמינים. ההבדל בזמן שחלף מהאירוע — אם זה לפני שבוע, חודש או חודשיים — יכול להיות קריטי לגבי ההמשך, אבל מכיוון שאנחנו עדיין בתוך המלחמה והחיילים נמצאים עדיין בפנים, אי אפשר לתחום את האירוע ואת ההשפעות שלו".

ברקע הניסיון למנוע או לפחות לצמצם את הפוסט־טראומה מרחפת גם שאלה בעניין השכיחות של מקרי האובדנות בקרב חיילי צה"ל והעלייה בשיעורם לנוכח מה שעברו. מטבע הדברים עדיין קשה לאסוף מידע או נתונים על המתרחש כעת. בצה"ל לא זיהו עד כה מגמה כזאת, אך החשש הוא כי היא תופיע כעבור זמן מה. לדברי אנשי המקצוע, בשלב זה החיילים עדיין חדורי מטרה, מגויסים למען משימה ברורה וחשים מלוכדים מבחינה חברתית. גם הדריכות הגופנית והמחשבתית של שדה הקרב אינן מאפשרות שקיעה במחשבות ובבירור עצמי. החשש הוא שסיום המלחמה וחזרה לשגרה יגררו התפרקות גדולה, גם בקרב מי שלא הראו שום תסמינים בימי הלחימה. במקרים כאלה, אם הם לא יטופלו בעוד מועד, תיתכן עלייה בשכיחות של PTSD, דיכאון, קשיי תפקוד ואף אובדנות.

05/12/2023

ב1.12 צויין בעולם יום האיידס הבינלאומי.
לרגל זאת, התראיינתי עם צוות המרפאה האימונולוגית ברמב"ם לכתבה בN12 (מצ"ב בתגובה הראשונה).

מאז שנות ה-80, ההתקדמות הרפואית בטיפול בנשאים התהפכה כמעט ב180 מעלות.
כדור אחד ביום או זריקה פעם בחודשיים, זה כל מה שצריך כדי לחיות חיים נורמטיביים לחלוטין!!
כולל קיום יחסי מין ללא הדבקה של הפרטנר/ית!
לסטיגמה לעומת זאת, לא מצאנו תרופה והמטופלים ואנחנו מתמודדים איתה כל יום.
בחלק מהמקרים, הפחד מהסטיגמה פוגע באורח חייהם וימנע מהם להגשים את שאיפותיהם ללא הצדקה לכך.
לפחד יש כוח גדול.
הוא יכול למנוע ולעכב, אך יכול גם להניע.
אחד מהדברים שאנו מנסים לעשות בטיפול בנשאים/ות הוא התמודדות עם הפחד הזה, לנסות למסגר אותו, להתיידד איתו ולרתום אותו להנעה.
לדעת שהוא יכול תמיד להיות נוכח, לעלות ולרדת, אך הוא לא שולט.

כפי שכתוב בכותרת המאמר, המגיפה הזאת יכולה להיעלם. עד שתהיה תרופה מוחלטת כדי שזה יקרה צריך להיזהר בקיום יחסי מין ולהשתמש באמצעי הגנה (קונדום), להסיר קונדום רק לאחר בדיקה בקופ"ח, במרפאות משרד הבריאות או במרפאות המטפלות בבתי החולים.
למי שכבר נשא/ית, יש להקפיד על הטיפול תרופתי על מנת שלא להדביק אחרים.