28/01/2024
יש לי מטופלת אחת, כפרה עליה, שתמיד מחמיאה לי. לא משנה מה קורה, לא משנה כמה מוזנחת אתי באותו יום, היא תמיד מוצאת על מה להחמיא לי. על המטפחת, על השרשרת (שלא השתנתה חודשים) על הקליניקה. תמיד.
לפני כמה ימים היא נכנסה, ואמרה לי,
"יעל, את יודעת, העור שלך ממש קורן, עשית משהו וזה ממש יפה לך."
היא חמודה, נכון? העניין הוא שהפעם היא ממש צדקה.
אבל מה שעשיתי לא התחיל דווקא מתוך דאגה לעור הפנים שלי, שבאמת היה זקוק לטיפוח, אלא מתוך דאגה לעצמי.
אל הרפואה הסינית הגעתי מתוך צורך שלי עצמי, עייפות תהומית, חולשה עמוקה, צורך משמעותי בשיקום אמיתי, עמוק של הגוף ושל הנפש.
ושם מצאתי את המרפא שלי.
הוא דרש התמדה, ודרך, אבל כשסיימתי, הרגשתי סוף סוף טוב.
ועם השנים, למדתי לטפל בעצמי, ללכת לטיפולים, אבל היה דבר אחד משמעותי, שלא התמדתי בו מספיק- למרות שכדאי היה והייתי צריכה והוא לא באמת קשה לי, להפך, הוא כיף לי ממש, וזה- לקחת פורמולות.
וגם בקליניקה, הן היו נוכחות, נפקדות, היו תקופות שחקרתי והתמקדתי יותר בדיקור, ואז במגע, ואז בשיח, ואז בשילוב של כל השאר, וכל התמקדות, האירה בי משהו, והאירה במטפלת שבי ובשיטת הטיפול שלי משהו, ויצרה משהו חדש, ויפה וטוב יותר.
אי שם, לפני שנה, סביב פורים, התחלתי להתפרק לעצמי בשקט.
זה היה סביב "אירועי חווארה" כפי שהם נקראים, אבל מבחינתי, זה היה לפגוש אובדן של מטופלת מקרוב קרוב, להסתכל לו בלבן של העיניים, לבכות איתה, לבכות איתו, להחזיק בשקט, ולהתחיל לראות, בהשתאות, איך בונים חיים חדשים.
ובתוך זה, אני התפרקתי. מותר, אני מעגל מליון ואחת לאובדנים האלה, אבל גם אני מעגל.
הכל כאב לי.
הכל.
הרגשתי מקומות שלא הכרתי פועמים בכאב רפאים.
הייתי עייפה, וחלשה, וחסרת אנרגיה. ועצובה.
העור שלי הגיב
הגוף שלי הגיב.
מתי שהוא בקיץ, פתאום קלטתי שזה מה שאני עוברת. כי זה בדיוק מה שאני אומרת למטופלות שלי, כשאנחנו מתפרקות, בתהליך איטי, הוא גם מטשטש אותנו, מונע מאיתנו לראות לעומק את התהליך הזה שקורה. עד שפתאום, קשה לנו לקום מהמיטה, היד הולכת אוטומטית לקומקום להכין קפה, עוד לפני שהעיניים ממש נפתחו, אנחנו מחפשות את המתוק, בהתחלה הבריא, אחר כך הלא, כדי לשמר אנרגיה בסיסית בגוף. וזה מעגל כזה. שקשה לנו להסתכל עליו מלמעלה. כן, גם כשאנחנו מטפלות, ויודעות לעשות את זה.
אז בקיץ, קלטתי שזה מה שקורה בי, ולי והתחלתי לקחת שוב פורמולות. התחלתי עם חיזוק צ'י, ואז צ'י ודם וקצת כליות, על הדרך, פורמולה שכתבתי כאילו לעצמי, והיא כל כך משמעותית לנשים אצלי בקליניקה.
והתחלתי לקחת.
ובהתחלה, הכל סער בי
הכל כאילו יצא החוצה, רגשות סוערים
הפנים שלי נראו כמו שדה קרב
הגוף שלי הגיב בתחושת "סוף סוף" והרשה לעצמו, אחרי שנים להיות חולה, ולקרוס קצת.
ואז, שמתי לב לשינויים שהתחילו לקרות.
הראשון היה העירונות שחזרה. היכולת להחזיק את היום, בלי לשנוצ, לקום בבוקר עם כוחות. ועם מצברוח.
השני היה העיגולים השחורים מתחת לעיניים שהולכים ומתבהרים להם. הם ליוו אותי שנים, העיגולים האלה, מה לא אמרו לי עליהם, אבל הם הולכים ומתבהרים. הם שם, אבל פחות.
ובין השינויים שלי, היה העור שלי, שהתחיל להיות בריא יותר, פחות אפרפר, פחות דלקתי.
יותר קורן.
אני כותבת את זה, וזה נראה לי שטחי בכתיבה, אבל גם במציאות הזו, כשאני חושבת יום יום ורגע רגע על האחים שלי שנלחמים בעזה (הביולוגיים, ואלו שאינם, המוכרים לי ואלו שאינם) כשאני חושבת על החטופים, ועל הקורבנות, ועל המצב, ועל הכל. אני עדיין מסתכלת במראה. אני עדיין רואה פנים, ואני עדיין שמחה כשהן נראות טוב, או מתבאסת כשהן פחות.
כי הפנים שלנו, הן המראה הראשונית לנפש שלנו, למי שאנחנו לאיך שאנחנו תופסות ותופסים את עצמנו בעולם.
נשים משקיעות המון בנראות שלהן, איפור, קוסמטיקאיות, מסיכות לפנים. אבל המראה שלהן, גם הוא מתחיל מבפנים, והוא קורן החוצה.
כשאני חושבת על עצמי, ואני יודעת בדיוק איזו דרך עוד יש לי לעשות, כמה היא עוד ארוכה, ובעזרת ה', שתימשך לאורך ימים ושנים, כשאני חושבת על עצמי, ועל הדרך הזו, אני יודעת שלדאוג לעצמי ולהבריא את עצמי, ולשמור על הבריאות שלי, ושל המשפחה שלי זה ערך.
ולסיום, כי כבר ארוך, ולמרות שיש עוד המשך לסיפור, שעוד יסופר, אני רוצה רק לבקש ממך,
להקשיב לעצמך, לעצור רגע, ולהבין איפה את נמצאת בתוך המצב הזה. איפה הגוף שלך מושפע, ואיך אפשר לעזור לו. האם את זקוקה לשיחה? לטיפול מרגיע? אין לך זמן לא לזה ולא לזה, אבל כן תצליחי לקחת פורמולה? או אולי דווקא אימון, בבית או אונליין?
זה נכתב לנשים, אבל כמובן שרלוונטי גם לגברים שבינינו.
כולנו צריכים לדאוג לעצמנו, למלא בתוכנו את המצברים שלנו, לשמור עליהם יציבים וחמימים, כדי שנוכל להמשיך פה.
בבריאות, בשמחה
באמונה ובכוח.
וביופי.
כי כולם יחזרו,
ויהיה פה יפה שוב, בקרוב ממש.
תגידו אמן
אמן.
