24/09/2023
סליחה?
על מה שבאמת נדרש בין אדם לחברו, ביום הכיפורים ובכלל
הפוסט הדי ארוך הזה מבקש להציע אלטרנטיבה לכמה מנהגים של החג הקרב ובא, בו כולנו מצטופפים תחת כנפי שכינה, כזו או אחרת, ומבקשים תיקון ומחילה, ובעיקר - מבקשים סליחה.
לפני נסיונות התיקון והמחילה, אני רוצה לשים כאן הנחת יסוד: הפגיעה המרכזית שאנו פוגעים באנשים אחרים היא כשאנו לא רואים אותם, כשאנחנו מדלגים עליהם, כבני אדם. אנחנו פוגעים באנשים כשאיננו רואים את רגשותיהם, את הפגיעות שלהם, את הצרכים שלהם, את הבקשות שלהם מאיתנו, את היותם אדם, כמונו.
כשאנחנו לא רואים את האנושיות שמי שמולנו - וזה נכון גם לגבי זרים שנקרו על דרכנו במרחב הציבורי, שאנו מזהים כחלק מציבור ולא כאינדיבידואלים, אבל זה נכון במיוחד לגבי יחסים קרובים, בהם יעסוק הפוסט הזה – אנחנו גם לא רואים את היופי שלהם, את היחודיות שלהם, את המתנות שהם מביאים, לעולם ולנו.
והם זקוקים לכך שנראה אותם: הילדים שלנו, בני הזוג שלנו, הורינו, האחים שלנו, חברים או מטופלים, ואפילו אנשים שאנחנו מגיבים להם בפייסבוק.
אנחנו לא רואים אותם, ואז הם כואבים. לפעמים לא נדע זאת לעולם. לפעמים הם ישמרו בבטן או ינתקו איתנו קשר, או שסתם תצטבר שם שכבת צלקת (לפעמים לא כולה באחריותנו, אנחנו רק הוספנו לה, או גירדנו ופתחנו אותה מחדש). לפעמים הם יגידו. לפעמים הם יטיחו, או יפגעו בחזרה.
לפעמים נדע, איך שזה יצא לנו מהפה, שפגענו.
ואז, במיוחד לקראת יום הכיפורים אבל לא רק, מגיע האוטו-קורקט:
~ הילדים אומרים לפעמים "להגיד סליחה". סליחה? מה זה אומר "להגיד סליחה"? זו מין מילת מחיקה כזו שנשלפת מהשרוול ואמורה לעשות שלא יכאב? כמו נשיקה על ברך שרוטה? אם זו מילת מחיקה, היא אכן עושה את העבודה, ומוחקת גם את הכאב וגם את הנפגע. היא כמו דיסקליימר - יאללה, הייתי פה.
~ הלאה, דוברי עברית תקנית יאמרו – "לבקש סליחה". הן מאוד דומות, להגיד ולבקש סליחה. "תבקש סליחה", הורים מורים לילדיהם אחרי שכפכפו ילד אחר בגינת המשחקים.
בואו נעצור רגע ונתבונן בפעולה הזו, בקשת הסליחה, לבקש מהנפגע שיסלח לי על כך שפגעתי בו.
סליחה?? הרגע הכאבתי לאדם אחר, ועכשיו הוא מתבקש להתארגן על עצמו, לבלוע את הכאב, ועוד לתת לי את מבוקשי, כי אם לא יסלח לי, נחשו מה? נכון, הוא פוגע בי! הנה התחלפנו - עכשיו הוא "הרע", התוקף. "אבל ביקשתי סליחה!" - כך יבכה לאמו הילד הנעלב אשר בקשת הסליחה שלו לא התקבלה.
בקשת הסליחה מעבירה את הנטל, את האחריות מן הפוגע לנפגע. היא ממרקת את הפוגע – שוב, אוטומטית – ומעמידה את הנפגע במקום בו הוא נדרש לתת משהו למי שהרגע לקח ממנו, לראות את מי שהרגע דילג עליו, או - אם זה מהר לו מדי, קשה לו מדי - להפוך בעצמו לפוגע, זה שלא סולח.
~ אחר כך מגיע תור "אני מתנצל/ת", או "אני מצטער/ת". יש שיגידו – זו אמירה טובה! זה אישי, זה מדבר עלי, על רגשותי שלי, זה לא לבקש מחילה מן האחר.
לפעמים "מצטער/ת" או מתנצל.ת" זו רק מילה אחרת לסליחה. אמהות אומרות - "כשאני צועקת על הילדים אני תמיד חוזרת אחר כך ומתנצלת", בנסיון נוגע ללב להרגיש טיפה יותר טוב, לקוות שהשריטה ששרטנו תהיה פחות עמוקה.
אני לא טוענת ש"מצטער/ת" זו מילה ריקה (למעט "מצטערת אם פגעתי במישהו..." כפוסט טרום חג בפייסבוק, כמובן). לרוב באמת יש שם צער; להיות הפוגע - זה לא נעים, זה מצער, לפעמים זה אפילו מייסר; רובנו לא יכולים לשאת את המחשבה שפגענו במישהו במעשה, במילה, בבחירה שעשינו, בחירה של צרכינו על פני צרכיו, למשל. אנחנו מרגישים אשמים.
אשמה היא מילת מפתח בסיפור הזה של פוגע ונפגע, וכשהפוגע אומר: אני מצטער, הוא לפעמים אומר – אני מרגיש כל כך אשם! ומניח את אשמתו לפתחו של הנפגע.
לפגוע במישהו ואז להפיל עליו את בקשת הסליחה שלי או את תחושת האשם שלי, הם בבחינת הוספת חטא על פשע. כי אם עוד קודם לא ראיתי את מי שמולנו ואת כאבו, הרי בקשת סליחה או הבעת הצער שלי משאירים אותו עם תחושה שהנה, שוב, לא באמת ראיתי אותו, אני עסוקה בכאבי.
אז מה כן?
הכרה.
זה נשמע פשוט, אפילו פשטני: להכיר בפגיעה, להכיר בכאב, להגיד - פגעתי בך. כמעט מתבקש לומר, נו, את זה אנחנו יודעים, בואו נעבור הלאה להבעת הצער או לתיקון. אבל לא, להכיר בפגיעה שפגענו באחר זה מאוד לא פשוט.
כדי להכיר בפגיעה שפגענו באדם אחר אנחנו נדרשים קודם כל לעצור, ואפשר לראות ביום הכיפורים הזמנה מאפשרת לעצירה. להאט, להגיע עצירה מלאה, ולהכיר קודם כל במה שקרה וקורה בתוכנו. במה שקרה בעת הפגיעה, וגם באשמה, באותו רצון שימחלו לי, בצורך שלי להעלים את הכאב שגרמתי (אותו צורך שלפעמים גורם לי להתעלם מהכאב שגרמתי), להחזיר עטרה ליושנה ואהבה למקומה.
ההכרה הזו, כדי שתורגש אצל האחר, צריכה לבוא משם: מהלב, מהגוף, דרך העיניים, אל עיני האחר שנפגע. עכשיו אני רואה אותך, אומרת ההכרה, נפגעת. ממני.
למעשה, זה כנראה אותו חשבון הנפש המפורסם שמזוהה עם החג הזה, אבל המילה חשבון עושה לו עוול, כי אנחנו רגילים לחשבון שמשווה ומכמת ומקזז, שמחלק לפלוס ולמינוס, לטוב ולרע, כמה חטאים מול כמה מצוות, ומהי המסה הקריטית שתעביר אותנו לשלב הבא. יש כאן חשבון של משוואה מרובת נעלמים - מה יש שם שלא ראיתי? מה קרה שם שהפעיל אותי וגרם לי לא לראות את האדם שמולי? ומה זה עשה בצד השני?
ואז לראות. ולהכיר, גם בכאב שלי, וגם באדם שמולי. להכיר בו, להכיר בכאבו. זוכרים את אנחת הרווחה אחרי שפתרתם משוואה? ככה זה מרגיש (יותר טוב).
המהלך המורכב הזה אפילו תואם, בעיני, את המסר של תפילת יום הכיפורים:
"וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה".
ראשית - תְשׁוּבָה, מלשון לשוב, לחזור פנימה. לפנות מן הבחוץ, מההתבוננות אל האחר בכעס, בפחד, בביקורת, בחזרה פנימה. לפגוש את מה ששם.
ואז – תְפִלָּה, שאין לי אלא להקביל אותה להתמקדות - העמקה מתוך כוונה.
ואז, בשלב האחרון – צְדָקָה. בחזרה החוצה, אל האחר.
וההכרה הזו, מוטב לה שלא תחכה לאיזה יום שרירותי בשנה. במיוחד עם האנשים הקרובים לנו, היקרים לנו, אנחנו רוצים אותה כאורח חיים, כעוגן ביחסים: להכיר פנימה, להכיר החוצה.
ביום הכיפורים הזה (או בכל יום אחר), מוזמנים לעצור, להרגיש את הקרקע מתחת ואת הסתיו באוויר, לנשום, לשים לב פנימה, לשים לב החוצה, לאנשים שאתם אוהבים, לתת ללב להפתח, ולעיניים לראות, ולהגיד: אני רואה אותך.
תנסו את זה בבית.
– להכיר פנימה, להכיר החוצה, כעוגן ביחסים
