31/03/2026
אני ברכבת לפריז ומשם ללונדון, שומעת את אותו השיר שאני שומעת כבר כמעט 7 שבועות ברצף (7 השנים הטובות שולי רנד).
אתןם במלחמה. אולי בגלל זה לא העלתי יותר מדי דברים מכאן, ואולי בלי קשר.
מבחינת עבודה - נסעתי עם תכנונים לעבוד מלא חיצונית, כלומר לצלם, וליצור ולשחרר לעולם.
מבחינה אישית - כששאלו אותי אותי למה אני נוסעת עניתי ׳להתאוורר׳, אבל בתוכי ובשיחות אינטימיות אמרתי שאני הולכת להתמוטט. לא ידעתי אפילו בדיוק מה זה אומר אבל הרגשתי צורך להתמוטט.
כמעט 7 שבועות בכפר
בין לבין כמה ימים בניס
כמה ימים בליון
קצת במרסיי.
הייתי ב-6 שיעורי יוגה בצרפתית
איזה כיף להבין הכל בלי להבין שום דבר.
וירהבדראסאנה טרואה.
מבחינת עבודה - מכל מה שתכננתי לא קרה כלום. ממה שלא תכננתי - קרה:
סגרתי ריטריט ביוון באוקטובר 2026 (ההרשמה פתוחה)
מרחב המנויות וקורס העץ ממשיכים כעוגן יציב
וחוץ מזה נכנסתי לחדר המכונות של הדבר הזה שנקרא ״לאה יוגה״ ואני בתהליך פנימי יותר בתוכו. כשיהיה לחדש אחדש.
מבחינה אישית - חיכיתי להתמוטטות, לא קרתה פיזית, אבל בפנים מערבולת רגשות: קושי עצב אכזבה אבל פחד בדידות וגם נעימות ועוצמה.
הפגישות בטיפול, שאני כמובן ממשיכה, קיבלו שיפוע חד יותר, חותכות, דלילות בחמצן לרגעים - בהירות כואבת אבל אמיתית וכנה.
בשישי האחרון הלכתי על הטיילת שסמוכה לנהר בליון, א.נשים רצו ורכבו סביבי, נשרו לי האצבעות מרוב קור, ואת כל הפחד וסימני השאלה של הימים שלפני החליפה תחושה נעימה של: ״איזה נחמד זה להיות סתם ככה, אישה שהולכת לבד בעיר גדולה בעולם״.
אחר כך נכנסתי לבר של נרגילות; היו שם ספות מקטיפה אדומה וכדורגל במסכים ואותי - סתם ככה, אישה שיושבת עם עצמה על ראש של נרגילה בעיר גדולה בעולם.
*
בפגישה האחרונה שהייתה לפני שנסעתי, אותה כבר עשינו בוידאו, דיברנו וחזרנו צ׳ ואני על מה שעלה כל החודשים האחרונים: תהליכיות הבצל, זו לא הפריחה. תהליכיות הבצל, זו לא הפריחה.
הייתי על הספה, ומהר משכתי אליי את המחברת שהייתה ליד וכתבתי את זה, שאזכור.
ובכל זאת קצת מ-7 השבועות האחרונים:
