12/02/2026
לפני שנתיים וקצת, ב-20 ומשהו בינואר 2024, הקפאתי ביציות.
בוקר לפני כן, ואולי בחסות ההורמונים שדחפו מהצוק - סיימנו קשר של כמה שנים ביחד.
עוד לפני הזוגיות, וגם במהלכה, רציתי לזוז. אולי לגור תקופה בגולן, או במדבר. אולי לנסוע לטייל לכמה חודשים.
לכן, ברגע שהתעוררתי מההרדמה וקיבלתי את הטלפון הקדוש, נכנסתי ליד2, ולסקייסקנר, ולאירביאנבי - והתחלתי להסתכל לאן עכשיו, כשזהו, אני לבד, אני יכולה לנסוע, לזוז, לאוורר.
בדרך מהבית חולים, אחרי קפה ושמונים ותשע קוראסונים, התחילה ליפול עליי המציאות; אמנם קבענו שהפרידה תתחיל רק כשאני אהיה מוכנה, אחרי התאוששות, אבל מה זה הנסיונות המטופשים שלנו להחזיק דברים כאילו העולם עוד לא חָרֵב.
אבל לא יכולתי לחכות למחר, כי בערב היה לי שיעור בצ׳אנדרה, ולא ידעתי שאחרי השאיבה זה יהיה כמו אחרי ניתוח: כואב, נפוח, צולע - אז גם לא דאגתי להחלפה.
וככה ב-18:30 יצאתי מהבית לרחוב החשוך ולסטודיו,העיניים נפוחות מבכי היומיים האחרונים והמכנסיים פתוחים מהבטן הנפוחה שהכפתור לא נסגר עליה.
זו הייתה תקופה שעוד חיפשתי את מקומי בהוראה בכלל ובסטודיו במיוחד; כל שיעור התחיל מנקודת מוצא שכולם שונאים אותי ולא מרוצים, ויש לי שבעים וחמש דקות לשנות את דעתם.
רגע לפני שהתחלנו, התיישבתי על כסא ואמרתי:
״תקשיבו, איקס ואני נפרדנו אתמול, והיום עברתי ניתוח קטן ואני… אין לי מושג איך נעביר את השיעור הזה, אז אני צריכה שתהיו בעדי היום״.
וכולם הנהנו - הנהון של ״בעדך״
*
התחיל השיעור, לא ידעתי מה להגיד אז התחלתי, נו, בברכות שמש. ובברכה השלישית קמתי מהכסא והתחלתי להסתובב, והיה שם רגע שעמדתי מול הפינה של הקיר בצבע מרווה עם הקיר הלבן, בצד של השירותים, בדיוק זה שכאן בתמונה - והמילים שעלו לי בראש היו:
״היוגה חזקה מהכל-
הכל יהיה בסדר״
*
ובסוף השיעור נוצרה בקבלה כמו שבעה מאולתרת, שִׁבְעָה של פרידות.
זאת סיפרה שנפרדה לפני שבוע, וזה לפני שנה, והזוג שבאו לתרגל יחד וסיפרו שהם נפגשו כשהיא הייתה כבר בת ארבעים ומיואשת - בדייט הראשון הייתה במחזור ואת המחזור הבא כבר לא קיבלה.
בדרך הביתה התחיל לרדת גשם, ואני זוכרת את הרגע זה שהבנתי, שהרגשתי, שיש לי עוגן, אנשים, מקום -ועכשיו, בפתח התקופה שתהיה כנראה אחת הקשות שאדע בחיי, אני צריכה להישאר קרוב למה שיציב, למה שְׁמְעַגֵן.
אז נשארתי בתל אביב, ולא הכל היה בסדר, בכלל לא, אבל בתוך זה ההוראה ובמיוחד צ׳אנדרה - היו לי בית.ועוגן. ומקום שבו למדתי ותרגלתי חיבורים, אהבה, גבולות.
המקום שבו צמחתי כמורה.
והתעגלתי.
שבו תירגלתי לאט לאט, בעידודה של אורלי, את הקול שלי.
לכל שיעור היה את האופי שלו, ובתוך הקושי של השנתיים האחרונות כל שיעור מילא אותי בדרכו ואנשיו, ובקשרים שנוצרו, וכל פעם שהייתי צריכה נעמדתי באמצע שיעור מול הפינה הזאת של הקיר והזכרתי לעצמי.
ולאחרונה הרגשתי שהתחזקתי, שהגיע הזמן להעז ולזוז.
שהפחד שאפספס את ההזדמנות למצוא התאהבות, לבנות אהבה, ולהוליד ילדים, ולהקים משפחה
הפחד שמשאיר אותי בשגרה כדי שכל זה לא יחמוק ממני - אני לא יכולה שהוא ינהל אותי יותר.
אחרי שנים של מסדרון עם דלתות שאני מנסה לעבור דרכן
בא לי לעמוד בשדה פתוח
*
אז עכשיו אני בשדה בפריז, מחכה לטיסה למרסיי.
במזוודה מזרן, שתי רצועות ושני בלוקים - כמובן.
החפצים שלי שמורים במחסן חמוד בחולון, והביציות גם כן, בפריזר בוולפסון.
*
השבוע האחרון היה לי שבוע של פרידות: בשיעור של יום ראשון ובשיעור של יום שני.
וכשאתמול באתי שוב להיפרד מאורלי ומיקוש יצא
מהשיעור ואמר ״מה את עדיין פה?״ -
-הרגשתי שאני כמו האיש של הארטיקים שצועק ״אני הולך! אני הולך!״.
אז כבר באתי ללכת
אבל אז הגיעה מאיה לשיעור שאַחֲרֵי ואמרה לי:
״יאללה כנסי לתרגל איתנו״
ומה כבר היה לי לעשות?
המזוודה מוכנה והחדר ריק
ובאמת כבר לא היה לי מה לעשות
אז נכנסתי ותרגלתי, ולמרות שהייתי בצד השני של הסטודיו, זה שרחוק מהשירותים, בשוואסאנה שוב ראיתי מול העיניים את הפינה של הקיר
ואת הזווית של הלבן עם המרווה בצד של השירותים:
״היוגה חזקה מהכל-
הכל יהיה בסדר״
