26/08/2016
"קנאת סופרים תרבה חכמה"
לפני 4 שנים, ימים ספורים אחרי האולימפיאדה שהתקיימה בלונדון אנגליה העלו אותי לשיחה בתוכנית רדיו שנושא התוכנית היה : "המקום של הספורט התחרותי בעולם היהודי." העלו לשידור מספר אורחים לדבר בנושא והאורח המרכזי היה הרב שמואל אליהו רבה הראשי של צפת .
באותה שנה נציגנו באולימפיאדה חזרו נטולי מדליות והאכזבה הייתה רבה .
במהלך השיחה האיר הרב אליהו הארה ובעקבותיה שאל שאלה: "כמסתכלים על העם היהודי ביחס לאומות העולם אזי ברור שמבחינה כמותית אנחנו בטלים בשישים ביחס לשאר העמים." לעומת זאת " ציין הרב "בכל מה שקשור לאיכות, ההצלחה של העם היהודי היא ללא אח ורע. היהודים הם מהמצליחים המצטיינים והמובחרים בעולם בתחומים רבים ומגוונים כמו צבא, חקלאות, היי טק מחשבים, מדע ועוד...ולראייה מספר היהודים שמופיעים ברשימת זוכי פרסי נובל לדורותיהם. נראה כאילו שהיהודים בכל מה שהם משקיעים ונוגעים הופך לזהב. עד שמסתכלים על תחום הספורט התחרותי. שם הישגינו דלים בלשון המעטה ביחס לאומות העולם.
הרי ידוע שהספורט התחרותי הוא משורש תרבות יוון. ספורט מלשון ספרטה . אז אולי התחום הזה לא באמת שייך לנו ולכן אנחנו לא רואים בו סימן ברכה?" סיים הרב בשאלה.
דברי הרב הדהדו בתוכי עוד זמן רב אחרי סיום התוכנית וגרמו לי להתבונן ולחשוב רבות על מקומה של התחרות בחיינו.
לכל דבר וענין בעולמו של הקב"ה יש סיבה ותכלית אחרת לא היה נברא. גם את יצר התחרות לא טבע הקב"ה באדם ללא סיבה ותכלית, וכמו לכל דבר גם ליצר התחרות יש את הפוטנציאל להיטיב איתנו וחלילה להיפך. השאלה היא מה עושים איתו, איך משתמשים בו, מתי ובאיזה מידה.
"קנאת סופרים תרבה חכמה " . חז"ל מלמדים אותנו את מקומה הבריא והמאוזן של התחרותיות. עלינו להשתמש בתחרותיות להרבות חוכמה ומעשים טובים. כשאימנתי ילדים בקבוצת קט סל לפני כמה שנים היה מדהים לראות איך ברגע שניתן האות לפתיחת הליגה והחלו התחרויות והמשחקים הרשמיים, עלה פלאים מפלס המתחים, ובעקבותיו ניצתו תופעות של אלימות מילולית ופיסית.
"מי שיחק יותר? מי עלה בחמישייה הפותחת? כמה כל אחד קלע? מי ניצח?" שאלות אלה הפכו למרכז הדיונים. המתח שנוצר בעקבות זאת השפיע מאוד על הילדים. אצל אחד מהם התפתחה בעיית שינה, עקב חרדת טרום-משחק. ילד אחר מיאן לשחק. בשיא המתח היו ילדים שאסרו על הוריהם, להגיע למשחקים, "כי זה מלחיץ אותנו!"
בכדי לנסות ולאזן את המצב הייתה לנו מדליה נודדת שעל המדליה תמונה של שחקן מושיט יד ועוזר לשחקן שנפל לקום. המדליה נדדה בכל שבוע משחקן לשחקן כשהשחקן שקיבל אותה היה זה שעשה באותו שבוע מעשה או מעשים טובים : עודד מהספסל במשחק למרות שלא שיחק, עזר לאסוף את הכדורים בסוף האימון, סיים תרגיל קשה למרות המאמץ והקושי ועוד...היה מרגש ומרתק לראות איך לאט לאט התחילו השחקנים להתחרות על מעשים טובים במקום על מי קלע יותר, או מי שיחק יותר, או מי זכה בתואר השחקן המצטיין של המשחק.
לעתיד לבוא מוסיפים ומאירים את עינינו החכמים , גם קנאת הסופרים תתבטל . לא תהיה קנאה, שנאה ותחרות כי מצד האמת לא שייך לאדם להסתכל ולהתעסק עם הדשא של השכן . כל אחד הוא יחיד ומיוחד , לכל אחד יש את הניחוח שלו והמתנה שהוא מביא איתו לעולם אותה הוא צריך לגלות ואותה לממש ובשפתו של רבי נחמן מברסלב לכל רועה ורועה יש את הניגון המיוחד שלו. לכן העשיר והמנצח האמיתי הוא זה ששמח בחלקו.
ויש אומרים שהעתיד כבר כאן.
שבת שלום.
