30/10/2024
בעלי ואני בני 50+
בעלי סיים עם המילואים כשפרקו את הפלוגה שלהם,
וזהו, לא שובץ מחדש.
מבוגר, אבא ל7.
במשך השנים היו איזה ניסיונות לשוב,
אבל זה לא צלח.
בקיץ, בעלי מספר לי שהוא נכנס ליחידה לטיפול חללים.
אני חשבתי לתומי, שזה משהו תאורתי,
רק אם יהיה אירוע גדול ונורא
וחשבתי לעצמי שמה שהיה לא יקרה יותר.
וזהו.
אני אוהבת לחשוב אופטימי, ומסרבת להאמין למנבאי שחורות.
ההלם הגיע, כשכולם קבלו צו 8 לצפון.
והנה גם בעלי, מקבל צו 8.
אשכרה, הייתי מבולבלת.
אבל שוב
חשבתי,
אתה בטח מיועד רק אם יקרה אסון כבד.
ולא יקרה.
צאתך לשלום.
אני מוכנה לעשות הכל לבד.
רק תתבטל שם, תלמד, תהנה.
משמרת ראשונה,
ערב ר"ה.
8:00 בבוקר,
אני בדרך לקחת שמלה מהתופרת, שעשתה מכפלת לבת שלי.
מתקשרת בדרך לבעלי,
מתי אתה יוצא לחג הביתה.
והוא אומר לי,
יש אירוע אמת.
לא יודע מתי ואם אגיע לחג.
בום בבטן.
אירוע, חיילים. אמת.
בעלי לא רשאי לספר לי פרטים.
אני לא יודעת כלום.
אחרי שבועיים שאני מכינה, מקפיאה, מתרגשת לחג.
אני מתפנצ'רת.
לאט לאט מטלפונים של חברים לילדים אני מבינה שנפלו שמונה חיילי קודש.
בעלי הגיע דקות לפני החג.
לקח לי הרבה זמן לסדר את המחשבות בתפילה.
לא הייתי מוכנה נפשית, לכל התפקיד הזה.
אפילו התביישתי לשתף שזה מה שבעלי עושה.
חברות מספרות לי שהבעל שלהן לוחם.
ואני מתה מפחד עליהם.
הכל נהיה קרוב יותר.
נוגע ממש.
כל השנה הזו, אנחנו צועדים בין הפרטי ללאומי,
הפרטי הופך לאומי.
כל השנה הזו אנחנו צועדים בין רוממות מטורפת לכאב מדמם.
כל השנה הזו, אנחנו חוזים גאולה וזועקים מכאבי הגדילה.
בראש השנה,
ידעתי שאני צריכה לתת לעולם,
מה שאני יכולה ויודעת.
ביום ראשון ד' תשרי,
התקשרי ל8 נשים,
שעד ראש השנה, לא תכננתי להתקשר אליהן.
ושאלתי האם הן מוכנות להצטרף לקורס בזוגיות שאני רוצה לפתוח.
וכולן אמרו כן.
זה מה שאני יודעת לתת, כדי להוסיף חיים וטוב.
כל תוספת אור, מביאה עוד אור.
שנדע רק ימים של אור.
שבעה מפגשים של שני שיעורים,
עם נשים מדהימות, מלאות מלאות שפע
במחיר מטפחת.
מצחיק לא?
כדי שלא תתלבטי .
בואי
התמונה מהפעם הראשונה שבעלי ויצא, ועוד חשבתי שזה חוויה...
הקישור להצטרפות בתגובה הראשונה
