28/03/2026
מיניות ביהדות
החברה היהודית המוקדמת הייתה חברה פטריארכלית. לגברים היו יותר זכויות מנשים ורק גברים יכלו לדרוש גט. למרות זאת, היהדות רואה בניאוף חטא חמור ללא קשר למין המבצע, והזכות ליחסי-מין שמורה הן לבעל והן לאישה.
תפיסות אלו שלטו בכיפה במשך מאות שנים, עד לכיבוש ממלכת ישראל (הממלכה הצפונית) בידי האשורים בשנת 720 לפני הספירה והשמדת יהודה (הממלכה הדרומית) בידי הבבלים. הצהרת כורש השני שניתנה במאה השישית לפני הספירה אשר אפשרה לגולי בבל לשוב לארצם ולהקים מחדש את בית המקדש השני, לא גרעה מהשפעתם העצומה של כל האסונות הללו על חיי היהודים. חשיפה לעמים אחרים, התבוללות והגירה מאזורי הכפר לערים גדולות שינתה ועיצבה מחדש את השקפת עולמם. חיי איכרים פשוטים התחלפו בחיי קהילה עירונית שוקקת, והמרכזים העירוניים של יהודה (בתקופת השלטון הרומי) הפכו למוקדי שחיתות ופשע. הגברים היו למי שנפלו ברשתה של חווה ואכלו מפרי עץ הדעת, ואילו הנשים צוירו כהתגלמות הפיתוי והרוע. נוסף לשינויים האלה בתפיסת העולם היהודית, הושם דגש על סגפנות והקשחה במוסר המיני, ומערכות היחסים בין גברים ונשים נפלו לפיקוח חמור וקפדני.
היחס השלילי לקשר בין גברים ונשים במהלך תקופת בית המקדש השני (המאה השישית לפנה"ס – עד המאה הראשונה לפנה"ס) התרכך מעט בתקופת בית שני. רבני התלמוד ראו בנשים יצורים פחות מסוכנים מבעבר. הם סברו שנשים אמורות לשמור על משמעת מתונה. לפי התיאולוגיה הרבנית, נטיות רעות (ביניהן תשוקה מינית), הן מקור האנרגיה לפעילות חברתית חיובית ומקובלת (סובלימציה). חוקים רבים שנוסחו בתקופה זו קבעו שיש להנות מהנאות העולם החומרי תוך שמירה על צניעות ומתינות. בהקשר זה נחשבו הנישואים למוסד חברתי בסיסי, ויהודי שאינו נשוי נתפס כאדם נטול ברכה ושמחה.
באותה תקופה נולד "שיר השירים", המתאר אהבה ועונג מיני בין שני אוהבים. השיר, שנאסר השיר לקריאה על ידי אנשים שגילם פחות משלושים, אוגד לתוך התנ"ך רק במאה הראשונה לספירה.
ז,א שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת, הַמַּחֲנָיִם. ז,ב מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב; חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ--כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. ז,ג שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. ז,ד שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה. ז,ה צַוָּארֵךְ, כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים--אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק. ז,ו רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן: מֶלֶךְ, אָסוּר בָּרְהָטִים. ז,ז מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ--אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים. ז,ח זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. ז,ט אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים. ז,י וְחִכֵּךְ, כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. ז,יא אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. {ס} ז,יב לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. ז,יג נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים--נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי, לָךְ. ז,יד הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ, וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים--חֲדָשִׁים, גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ.
לפי המזרחן א. דיאקונוב היו "הנישואים המקודשים" בתקופות פגאניות קשורים בהחייאת כוחות הטבע הפוריים באביב. כך, תפוח העץ ב"שיר השירים" מסמל את החתן, ואילו הכרם הפורח, הגן הנעול, המעיין החתום או תמר הדקל – הם דימויים המסמלים את הכלה. לדבריו ולדברי חוקר המקרא פרופסור מ. פוקס, מגילת שיר השירים איננה אלא אוסף שירי חתונה. שירים אלו דומים מאוד לשירים שהורשו בחגיגות נישואין של איכרים סוריים בני התקופה. במהלך שבעת ימי ההילולה הושבו בני הזוג על מורג, מעוטרים כמלך ומלכה והאזינו לאוסף שירים שונים הקרויים "אוצף". בשירים אלו הרבו המוזמנים להלל את יופיים של החתן והכלה, תוך תיאור איברי גופם. אורחי החתונה, כמו גם החתן והכלה עצמם, המעיטו לשים מחסום על לשונם ושירי החתונה הכילו רמיזות לגילויי אהבה ארצית, לרבות זו שלא קודשה כלל על יד מוסד הנישואין.
מאוחר יותר הושפעה תפיסת הנישואים על ידי תרבויות שונות. הדבר הפיח בחיים היהודיים הלך רוח סגפני למדי. בימי הביניים (החל מהמאה החמישית), נחשב הגוף למוקד הרוע ואילו הנפש – מוקד הטוב. הבריות האמינו כי האדם משלב בתוכו עקרונות אלוהיים וחייתיים כאחד. תשוקה מינית נתפסה כביטויו של היצר החייתי הרע שבאדם, אך הנפש הייתה ביטוי אלוהי. היצר האנושי, כך גרסו אנשי התקופה, חייב להיות מנוהל בצורה שכלתנית על ידי הנפש. ללא הגבלה כזו, היו בני האדם הופכים לעבדים של תאוותם. מאידך גיסא, סיפוק צורכי הנפש והקפדה על אידאלים גבוהים היו המפתח לחיים נכונים ואדוקים. פילוסופים יהודיים מימי הביניים כמו הרמב"ם טענו כי עיסוק אינטלקטואלי הוא הצורה הגבוהה ביותר של פעילות אנושית. עם זאת, הפילוסופים הכירו בכך שיש לספק גם את צרכי הגוף.
למרות ולצד כל האמור לעיל, התפתחה במהלך ימי הביניים השקפה מיסטית (קבלית) לפיה יחסי-מין הם ביטוי של קדושה. חסידי הקבלה האמינו שכאשר הבעל מתאחד עם אשתו, מתקיים העקרון האלוהי, ולכן חשובים גוף האדם וצרכיו הפיזיים כמי שניחנו בקדושה. מנקודת מבט זו, נתפס האדם כביטוי לאחדות האוניברסלית בין הגשמי והרוחני. לפיכך, חסידי הקבלה האמינו שלמעשים אנושיים יש משמעות קוסמית, והתייחסו אל התשוקה המינית לא רק כעניין גשמי, אלא כאל דחף טהור ונשגב.
במהלך כל ההיסטוריה היהודית השתמרה ההשקפה שראתה במיניות האנושית ברכה, מתנה שניתנה לאדם. על אף נקודות המבט שאומצו בתקופות שונות, חכמי היהדות תמיד האמינו כי מין הינו תופעה חברתית, העונה על צרכי החברה. החיים האינטימיים הוסדרו על ידי מצוות, חוקים והוראות מקראיים ורבניים. ניאוף, אונס, זנות והומוסקסואליות זכו לגינוי וגררו סנקציות חמורות. מי שנתפסו סמוך לביתה של זונה הסתכנו בהרשעה. אוננות נתפסה כשפיכת זרע לבטלה וחל עליה איסור חמור. בהתאם, מצוות פרו ורבו היא המצווה הראשונה המופיעה בתורה ואחת החשובות ביותר. בעולם המודרני השתנו ההגבלות המשפטיות העתיקות הללו משמעותית, אך מבחינה דתית, הנישואין עדיין נחשבים לבסיס החיים היהודיים.
מתוך הספר של י.גלוזמן "זוגיות מאושרת. המדריך המלא ליצירת קרבה רגשית ואינטימית", 2024.
ילנה גלוזמן מטפלת ומדריכה בטיפול זוגי ומשפחתי, מטפלת EMDR מוסמכת, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית-ייעוץ חינוכי.
